גילויי האנטישמיות באיחוד האירופי
ורנר ברגמן ויוליאנה ווצל - גיליון מס. 43, אפריל 2004, אייר תשס"ד
למרות שידענו שאנטישמיות קיימת בקביעות באירופה באופן פחות או יותר סמוי, קיווינו שצורות מופגנות של אנטישמיות לא ייראו ולא תהא להם עדנה עוד באירופה. אך הדו"ח שלהלן מצביע על גידול בפעילות אנטישמית מאז הסלמת הקונפליקט המזרח-תיכוני

המרכז האירופי למעקב אחרי גזענות ושנאת הזרים החליט בראשית 2002, עם קבלת ידיעות על אירופים אנטישמיים בכמה מהמדינות החברות באיחוד האירופי, לזמן ועדה שתחקור את גילויי האנטישמיות באיחוד האירופי במחצית הראשונה של השנה. הדו"ח מתבסס על מידע קצר-טווח שהוגש ע"י המרכז.

השלוחות של המרכז בכל מדינה התבקשו להתיחס לסוגיות הבאות:
- פגיעות אלימות ביהודים, קהילותיהם או רכושם.
- נאומי הסתה ושנאה, וכן צורות אחרות, רכות יותר, של קיפוח יהודים.
- מחקרים המדווחים על אלימות אנטישמית או סקרי דעת קהל על שינוי העמדות כלפי היהודים.
- שיטות מועילות להפחתת דעות קדומות, אלימות ותוקפנות, שיוגשו ע"י ארגונים אזרחיים.
- תגובות של פוליטיקאים ומובילי דעת קהל אחרים, המכילות יוזמות להפחתת הקיטוב ולמניעת מגמות לאומיות שלילות.
המצב במדינות חברות האיחוד האירופי
הדיווחים, כמו גם מחקרנו, מצביעים על כך שבאביב 2002 התנסו רבות מהמדינות החברות באיחוד בגל של אירועים אנטישמיים. אירועים אלה התקשרו לשיח ציבורי שהתנהל על קו הגבול שבין ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל, לבין טיעונים אנטישמיים. גל זה של אנטישמיות החל עם איתיפאדת אל-אקצה, באוקטובר 2000 וניזון מהסכסוך במזרח התיכון, ומהתקיפות ב-11 בספטמבר 2001 (אירוע שהביא באירופה לעלייה באפלייה אנטי-מוסלמית). אלה הציתו ויכוח ער על סיבות הטרוריזם האיסלמי הראדיקלי.

במחצית הראשונה של 2002, בתקופה בין מארס למחצית מאי, במקביל להסלמה של הסכסוך במזרח-התיכון, הגיע לשיאו גל האנטישמיות, בעוד שהגורמים אשר עיצבו עד כה את האירועים האנטישמיים במדינות השונות, כמו עוצמת מפלגות הימין הקיצוני והתגייסות של קבוצות קיצוניות, לא מילאו תפקיד מכריע.

בחודשים שבאו בעקבות פרק הזמן הנחקר, התמתנו הן בציבור והן בתקשורת, המחלוקות העזות סביב הסכסוך במזרח התיכון, ומספר האירועים פחת. ברוב הארצות תועדו לאחר יולי 2002 רק אירועים מועטים. במדינות כמו בלגיה, צרפת ושבדיה, התרבו שנית בספטמבר ובאוקטובר אירועים אנטישמיים הכוללים התקפות אלימות ואיומים בטלפון, אם כי במידה פחותה מבתקופה הנחקרת. עלונים אנטישמיים, דואר שנאה וקריאות טלפון נרשמו גם בצרפת ובבריטניה. כל זה מוביל למסקנה שהתגברות ההתקפות האנטישמיות נגרמו במקרה זה ע"י האירועים במזרח התיכון, כלומר - גורם חיצוני שהשפיע על המתרחש במדינות השונות החברות באיחוד.

קשה להעריך תקופות אלה באופן כמותי מהסיבות הבאות:
1) המיון של מגוון האירועים האנטישמיים הוא בעייתי.
2) הקושי להבדיל בין הביקורת על מדיניות ממשלת ישראל והאנטישמיות.
3) הדרכים השונות הנהוגות במדינות האיחוד האירופי באיסוף המידע על האירועים האנטישמיים במדינות השונות.

אם כי אין תבנית אחידה של האירועים בכל המדינות, קיימים קווי דמיון מסוימים. צריך לציין שבכמה מהמדינות כמו גרמניה, צרפת, הולנד ובריטניה, קיים מנגנון מעקב ואיסוף יעיל ביותר, אך לא כן במקומות אחרים. באי אלה מדינות בהן הקהילות היהודיות קטנות - אירלנד, לוכסמבורג, פורטוגל ופינלנד - היו בתקופה הנבדקת מעט מאוד תקריות אנטישמיות. לכל היותר, נשלחו מכתבי איום לקונסוליה הישראלית וליהודי המקום; בפורטוגל ובפינלנד אירעה, בכל אחת מהן, גם התקפה על בית הכנסת. לעומת זאת, בצרפת, בלגיה, הולנד ובריטניה, אירעו תקריות אנטישמיות רציניות, כמו התקפות פיזיות ועלבונות שהוטחו ביהודים, פגיעה במוסדות יהודיים (בתי כנסת, חנויות ובתי קברות). בדנמרק ובשבדיה נרשמו פחות התקפות אנטישמיות.

גם בארצות אחרות התרחשו אירועים אנטישמיים. ביוון השחית הימין הקיצוני בתי קברות ואנדרטאות של יהודים. גם אי אלה פוליטיקאים ומעצבי דעת-קהל, לצד תקשורת-המונים, השמיעו טיעונים אנטישמיים ורחשי-לב ביקורתיים הקשורים למדיניות ממשלת ישראל. בשיח הציבורי בצרפת, ספרד, איטליה ושבדיה, התאחדו קבוצות ערביות-מוסלמיות ומגזרי השמאל הפוליטי בהפגנות פרו-פלשתיניות. אם כי הפגנות אלה לא היו אנטישמיות במהותן, הושמעו בהן סיסמאות אנטישמיות והוצגו שלטים אנטישמיים, ובמהלכן הותקפו יהודים או מוסדות יהודיים.

ספרד, בה קיימת נוכחות חזקה של קבוצות ניאו-נציות, סבלה מסדרת התקפות של אנשים בעלי רקע איסלמי קיצוני. באיטליה לא אירעו תקיפות פיזיות, אך הושמעו איומים טלפוניים, נשלחו מכתבים מעליבים וצוירו כתובות נאצה. בדומה, גם באוסטריה לא אירעו תקיפות פיזיות, רק הושמעו איומים מילוליים ועלבונות. סטריאוטיפים אנטישמיים בהתייחסות לישראל פורסמו בעיתוני הימין ובקרב קבוצות ימין קיצוניות.

מפגינים פרו-פלשתינים ממוצא מרוקאי, השתמשו בהולנד בסיסמאות ובסמלים אנטישמיים. בפינלנד התנהלו הפגנות פרו-פלשתיניות ללא כל תקריות אנטישמיות. בגרמניה, ובמידת מה גם באוסטריה, עסק הדיון הפוליטי הציבורי בו הייתה מעורבת האליטה הפוליטית והתרבותית, בקשר שבין מדיניות ישראל במזרח התיכון ובין אנטישמיות. בגרמניה ובבריטניה היה הדיווח הביקורתי של התקשורת [על ישראל] נושא שבמחלוקת, ואילו בדנמרק, אירלנד, לוקסמבורג, פורטוגל ופילנד, לא התעורר על כך דיון ציבורי ער.
מבצעי הפעילות האנטישמית
במקרים רבים של אירועים אנטישמיים, במיוחד האלימים והפליליים, רק טבעי הוא שמבצעיהם ישתדלו לשמור על אלמוניותם. מאחר והמבצעים לא זוהו, נשאר עלום גם המחנה הפוליטי או הרעיוני אליו הם משתייכים. לנוכח המקרים בהם זוהו המבצעים, אפשר להניח בוודאות רבה, כי אירועים אלה נגרמו ע"י אנשי ימין קיצוני, וכן פונדמנטליסטים ומוסלמים צעירים ממוצא ערבי, אשר הם בעצמם מהווים קורבנות של גזענות והדרה. לצדם אפשר לציין קבוצות פרו-פלשתינאיות, אך גם פוליטיקאים ואזרחים השייכים לזרם הפוליטי המרכזי (שביטויים במכתבים אנטישמיים, דוא"ל ושיחות טלפון).

לפעילות האנטישמית צורות שונות:
· פגיעה בבתי כנסת ובבתי-קברות, גרפיטי של צלבי-קרס, איומים בדואר, הכחשת השואה, במיוחד באינטרנט. סוג זה של פעילות מבוצע בדרך-כלל ע"י הימין הקיצוני.
· התקפות פיזיות על יהודים ופגיעה בבתי-כנסת או הריסתם, בוצעו, לעתים קרובות ע"י צעירים מוסלמים. רבות מהתקפות אלה אירעו במשך, או לאחר, הפגנות פרו-פלשתינאיות, בהן פונדמנטליסטים ניהלו תעמולת זוועה. כמו כן, חוגים פונדמנטליסטים רדיקליים, הפיצו תעמולה אנטישמית באינטרנט ובתקשורת בשפה הערבית.
· האנטישמיות ברחובות בוטאה לעתים גם על ידי צעירים, ללא דעות אנטישמיות קדומות, מעין "תקריות שנעשו בשביל הכיף". במקרים אחרים, ההתקפות של צעירים ניתנות למיון כפשעים שנובעים מריגוש, סוג מוכר של התקפה קסנופובית.
· בשמאל הקיצוני הופיעו הערות אנטישמיות בהקשר של עצרות פרו-פלשתיניות ואנטיגלובליזציה, ובמאמרי עיתונות המשתמשים בסטריאוטיפים בביקורתם על מדינת ישראל. לעתים קרובות נוצר שילוב של עמדות אנטי-ציוניות ואנטי-אמריקניות שהוביל להלך רוח אנטישמי באירופה. ישראל, המוצגת ככוח אימפריאליסטי וקפיטליסטי, "הלובי הציוני" וארה"ב מוצגים כציר הרשע בסכסוך המזרח-תיכוני, וכבעלי השפעה שלילית ברחבי תבל. מפגש של שני מוטיבים אלה משמש הן את מבקרי הקולוניאליזם והגלובליזציה מהשמאל הקיצוני, והן את הימין הקיצוני, בעל מסורת אנטישמית, לצד חוגים פונדמנטליסטים איסלמים.
· "אנטישמיות של כורסא", כפי שזו באה לביטוי בתקשורת, בחדרי המרצים באוניברסיטה ובמפגשים של אינטלקטואלים, קשה יותר לסימון ולהערכה, אך היא קיימת.
· אנשים אשר אינם פעילים פוליטיים, ואינם משתייכים לאחד מהמחנות המוזכרים לעיל, מבטאים את עמדותיהם האנטישמיות הלטנטיות במסגרת הדיון הציבורי על מדיניות ישראל ועל הגבול שבין ביקורת על המדינה לבין האנטישמיות. סקרי דעת קהל מראים שבכמה ממדינות אירופה, אחוז ניכר של האוכלוסייה מחזיק בעמדות והשקפות אנטישמיות, אך אלה נשארות בדרך כלל רדומות.
השתקפות בתקשורת
יש פרשנים הדנים בהשפעה אפשרית של תקשורת המונים על הסלמת האירועים האנטישמיים. עולה השאלה האם הסלמה זו היא תוצאה של דיווח יומיומי על האלימות במזרח התיכון, או האם בדיווח עצמו קיימת הטייה אנטישמית.
· הקהילות היהודיות רואות כבעייתיות את החד-צדדיות והסגנון התוקפני של הדיווח על מדיניות ישראל בסכסוך המזרח-תיכוני, והרמזים לגבי תחושות נוצריות-אנטישמיות.
· בדיווחים מארצות מסוימות מופיעות רשימות של טיעונים אנטישמיים וקריקטורות בעיתונות איכות, אך רק ניתוחים שיטתיים מועטים עומדים לרשותנו. כללית, דיווח אנטישמי מאפיין את הקצה הימני קיצוני של הספקטרום של העיתונות האירופית.
· מחקר אחד על עיתונות איכות גרמנית, מסכם בטיעון שהדיווח בעיתונות מתמקד באירועים אלימים ואינו משוחרר מקלישאות אנטישמיות. בו בזמן, הצגה שלילית זו חלה גם על תיאור הפלשתינאים.
· חוקרים מצביעים על התקשורת הערבית והמוסלמית, כבעלת אופי אנטישמי בוטה, והכוללת קלטות שמע והטפות, בהן מושמעת קריאה להילחם לא רק נגד מדינת ישראל, אלא גם נגד יהודים ברחבי העולם. אף כי ארגונים מוסלמים חשובים מתנגדים לתעמולה זו, יש לשער, כי הקריאה לאלימות יכולה להשפיע על הקוראים ועל המאזינים.
אינטרנט
האינטרנט משקף את ההתפתחויות מאז שנת 2000, כלומר, רשת חיבורים של הימין הקיצוני עם קבוצות של פונדמנטליסטים איסלאמיים, ואתרים אחרים מחברים את הפעילים נגד הגלובליזציה והשמאל הקיצוני האנטי-אמריקאי. מאז סוף שנות ה-90, חל גידול דרמטי במספר האתרים של קבוצות השייכות לימין הקיצוני, שלעתים קרובות מתחברות, כאמור, למוסלמים הרדיקליים. בנוסף לכך, האינטרנט מספק גישה למוסיקה של קבוצות אלה, המהללת אלימות והיא בעלת אופי אנטישמי. מרכזי מכירה והפצה של מוסיקה זו נמצאים בעיקר בסקנדינביה.

עד כה הופנתה תשומת לב מועטה מדי מצד הגופים הרשמיים לפרסומים בערבית, אשר הפיצו תעמולה אנטישמית באירופה, אם באמצעות עיתונים, קלטות שמע או האינטרנט.
דעות קדומות אנטישמיות נפוצות והכחשת השואה
כל הדיווחים מדגישים שיהודי המדינות החברות באיחוד האירופי משולבים היטב חברתית, כלכלית ותרבותית. על כן המניעים הטיפוסיים של שנאת זרים כמעט לא משפיעים על מעמדם. במקום זאת, היהודים נתפסים כקבוצה בעלת השפעה לאומית ובין לאומית, השולטת במדיניות ובכלכלה. מכאן שהאנטישמיות כיום בעלת מניעים ומבנה שונה מאשר הגזענות.

ההנחה המקובלת של האנטישמיות העכשווית עדיין טוענת לקונספירציה יהודית עולמית, כלומר, ההנחה שיהודים שולטים בכל מה שקורה בעולם, באמצעות כוח כלכלי או תקשורתי. השפעה מוסווית זו, מופעלת בעיקר בארה"ב אך גם באירופה. הנחה בסיסית זו נועדה להסביר תופעות שונות אלה מאלה. בימין הקיצוני באירופה ממלאת הכחשת השואה תפקיד מרכזי והטענה היא שמעולם לא התרחשה, ושהיהודים, בנצלם את מעמדם כקורבן, משתמשים ב"השקר של אושוויץ" כדי ללחוץ לחץ מוסרי על ממשלות אירופאיות. אמצעי זה נועד גם להשפיע על מדיניות ארה"ב כלפי ישראל. יתר על כן, הטיעון של "השקר של אושוויץ" סותר באופן טבעי את הקביעה שייסוד מדינת ישראל היה כורח היסטורי כדי ליצור בית בטוח לניצולי השואה וליהודים בכלל. בכך משמשת התעמולה של הימין הקיצוני כלי רעיוני לקבוצות איסלמיות במאבקן בישראל, מאחר ומעמד הקורבן וזכות הקיום של מדינת ישראל, הנשענים על "השקר של אושוויץ", מוטלים בספק.

אנו רואים תהליך למידה בו המחשבה הרוויזיוניסטית [אודות השואה] אומצה ע"י הוגים מסוימים בעולם הערבי. השפעת הרעיונות האלה נתמכת ע"י מכחישי שואה מערביים כמו יונגן גראף, גרט הונזיק, וולפגנג פרוליך, אשר נמלטו מארצותיהם ומצאו מקלט בארצות ערב. הדמות הבולטת הוא רוגר גורודי, שהתקבל כגיבור ברחבי המזרח התיכון, בעומדו מול תביעת ממשלת צרפת, שהאשימה אותו בהסתה לשנאה גזענית. באמצעות תקשורת בשפה הערבית באירופה, מגיעות השקפות אלה לקבוצה קטנה של אוכלוסייה דוברת ערבית באירופה.

בעקבות אירועי 11 בספטמבר היו אנשים אשר טענו, שהטרוריזם המוסלמי הוא תוצאה ישירה של הסכסוך המזרח-תיכוני הלא פתור, לו אחראית ישראל בלבד. הם מייחסים ליהודים את ההשפעה העיקרית על המדיניות הפרו-ישראלית של ארה"ב. כך המגמות האנטי-אמריקאיות והאנטישמיות מצטלבות ותיאוריית הקונספירציה על השליטה היהודית בעולם, פורחת מחדש.

הצגת הקשרים הקרובים בין ארה"ב לישראל יוצרת סיבה נוספת למגמות אנטישמיות. בשמאל הפוליטי האנטי-אמריקאיות ואנטי-ציונות קשורים יחדיו. חוגים בתנועת השלום ומתנגדי הגלובליזציה, בנוסף לאי-אלה מדינות של העולם השלישי, רואות את ישראל בגין הכיבוש שלה, כתוקפנית, אימפריאליסטית וקולוניאליסטית. לכשעצמו, תיאור זה אינו אנטישמי, אך ישנם נוסחים מוגזמים אשר הופכים את הביקורת לאנטישמית, למשל, כאשר ישראל והיהודים מואשמים כמשחזרים את פשעי הנאצים בימי השואה. צורה זו של אנטישמיות מעבירה כלפי מדינת ישראל את מסורת העבר של דמוניזציית היהודים. האנטישמיות המסורתית מתורגמת לצורה חדשה, יותר מקובלת מקודמתה, ושימושה היום יכול להתפתח לחלק מהזרם המרכזי באירופה.

מדיניות ישראל כלפי הפלשתינאים מספקת סיבות להאשים את היהודים כמבצעי פשע, וכך לפקפק במעמד המוסרי שלהם כקורבנות, אותו קיבלו בשל גורלם בשואה. החיבור בין האנטישמיות לבין האנטי-ישראליות ניזון מהיפוך תפקידים פושע-קורבן. האגף הימני עושה מאמצים ניכרים להשוות את מדיניות ישראל עם הפשעים שנעשו נגד היהודים במהלך ההיסטוריה, כדי להקטין, ואף להכחיש את האשמה והאחריות של עמיהם הם.

העובדה שהסכסוך המזרח-תיכוני מתרחש בארץ המקודשת לנוצרים, הובילה לחידוש המגמות האנטי-יהודיות של מנהיגים כנסייתיים, ובכמה עיתונים דתיים וליברלים במספר ארצות.
המלצות
התגברות של מעשים פליליים אנטישמיים והתקפות מילוליות נגד אזרחים יהודיים ומוסדותיהם (אך גם נגד מוסלמים) מחייבות הירתמות לפעילות משותפת. עשייה זו אינה יכולה להיות מוגבלת לתחום אחד של החברה, ועליה לפעול בזירות רבות ומשולבות. הצעדים ברמה הפוליטית זקוקים למידע מבוסס על התופעות הנדונות. החברה האזרחית צריכה להתגייס כדי ליצור דיאלוג, העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט נדרשים לדווח על קבוצות אתניות ותרבותיות באופן אחראי. צריך לנקוט באמצעי מנע נגד התקפות גזעניות בעת אירועי ספורט רבי-משתתפים. אנו מציעים שהמרכז האירופי למעקב אחר גזענות ושנאת זרים, ידרוש מרשויות ממלכתיות להכיר בסכנות המיוחדות, אותן יוצרת האלימות האנטישמית בהקשר האירופי.
הערת המערכת:
התרגום הוא של תקציר הדו"ח (במלואו מחזיק הדו"ח מעל 100 עמודים), נעשה על ידי המערכת והושמטו ממנו ההפניות למקורות, שרובם הם דוחו"ת הסניפים במדינות השונות של האיחוד.