רב-שיח: שמאל - כושל? נבוך? מתמודד? השמאל בארץ ובעולם בראשית המאה ה-21 מפנה 42, ינואר 2004, טבת תשס"ד
בהשתתפות:
פרופ' דוד ויטל - אוניברסיטת תל אביב;
ד"ר אהוד מנור - המכללה האקדמית, אורנים;
ד"ר אביעד קליינברג - אוניברסיטת תל אביב;
אלי אברהמי - יד טבנקין, מערכת "מפנה";
ד"ר אלי צור - יד יערי, מערכת "מפנה".
הדיון התקיים ב-14 בנובמבר 2003 , ביד טבנקין
הפגנת שמאל בישראל
השמאל בישראל מצוי עתה באחת מתקופות השפל העמוק ביותר בו נתון היה מעודו. עד כמה מצב זה הוא פרי נסיבות מקומיות ישראליות והאם הוא נגזר גם ממעמד השמאל באירופה; האם כשלה דרכו של השמאל בארץ ובעולם, ואם כן - מה הסיבות לכך; מהו 'שמאל' ומהי תקנתו? -שאלות אלה ועוד נבחנו בשיחה שיזמה מערכת "מפנה". עיקריה, לאחר עריכה קלה וקיצורים מסוימים, מובאים כאן.
אלי אברהמי:
תחושה של אי-נחת ניכרת כיום בקרב ציבורים רחבים של מה שמוגדר כ'שמאל', בארץ וגם בעולם. רבים תוהים על משמעותם כיום של 'שמאל', 'שמאל חדש' (או 'לייבור חדש'), 'סוציאליזם' ו'סוציאל דמוקרטיה', וכמותם מושגים שנחשבו כמובנים והגדרתם מוסכמת. תחושת אי הנחת נובעת גם מכך שתנועות שמאל אינן במיטבן ומפלגות הנחשבות למייצגות שמאל הן בנסיגה בארצותיהן, ובאורח בולט גם בארץ.

השיחה כאן מתבקשת להשיב לשאלה מה קרה לשמאל, קודם כול בישראל, אך כמובן שאין לנתק הדיון מהמתרחש בעולם והשפעתו על הנעשה אצלנו. באמירה שמאל אנו מבקשים להתמקד בשמאל החברתי, אם כי בארץ קשה קצת להפריד את השמאל החברתי ממה שקוראים השמאל המדיני, שחלק מהנמנים על שורותיו במה שנחשב ל'מחנה השלום' בכלל אינם אנשי שמאל בעמדותיהם בשאלות חברה וכלכלה.

רצוי לפתוח בכך שכול משתתף יגדיר איך הוא מבין שמאל. אני מקווה שיעלה בידנו גם להתיחס לשאלה מה עושים: האם רוצים בכלל לשקם שמאל בארץ ואם כן - כיצד.
בהגדרתו השמאל אופטימי
דוד ויטל:
כשהתחלתי להרהר לקראת המפגש בבוקר זה שאלתי את עצמי במה מדובר בדיוק? מה פירוש "שמאל"? האם ניתן להעלות הגדרה או אפיונים למגמה כול כך רחבה ורב- ממדית וכיצד נוכל לדון בשקיעתה של מגמה זו הן בעולם בכללותו והן בארץ אם לא ננסה למקד את מחשבותינו. הצעתי שנראה את "השמאל", וכוונתי לשמאל כמגמה מחשבתית וכמובן פוליטית וחברתית ולא בהתגלמותו במפלגות וארגונים ספציפיים.

בגבולות אלה נראית לי מגמה זו כמורכבת מכמה אלמנטים אידאיים:
א' - השוויון והחופש הם ערכים מרכזיים בה, אלא שהשוויון גובר על החופש;
ב' - הכלל (או הקולקטיב האנושי) גובר על היחיד;
ג' - האוניברסלי גובר על הפרטיקולרי;
ד' - וחשוב מכול: האופטימיות ולפיכך גם הדאגה לעתיד, גוברים על הפסימיות ועל הדאגה להווה, קל וחומר לעבר. ולכן, כפי שמקובל לחשוב, ובצדק לדעתי, גם העדפת רוסו על הובס, וגם האמון בצורך להנדס את החברה וגם היכולת לעשות זאת.

מישהו סיכם כול זאת, אומנם בסרקזם מסוים, באמירה די קולעת שתמצית השמאל:
pessimism about the actual into optimism about the possible their capacity to turn Is in.
נכון שגם מבקרי השמאל החריפים נוטים להודות שכבסיס אידיאי ומופשט לראיית המציאות ואפילו כהמלצה לגבי יכולת האדם לפעול בה, יש באופטימיות זו אטרקציה מסוימת. אבל כך או כך, למיטב הבנתי, לא התאספנו כאן כדי לברר אם כוח המשיכה של צרור הרעיונות והתוכניות שנוטים ליחס לשמאל עדיין עובר לסוחר בימינו אנו באותה קלות ובאותו היקף שאפיין אותו במאה הקודמת, כי אם מדוע?
קריסה אידיאולוגית ואמפירית
אביעד קליינברג:
התפישה של הימין כקונסרבטיבי וכפסימי היא תפישה שאינה מאפיינת את הימין היום והיא גם לא אפיינה את הימין במאה העשרים. תנועות ימין כמו הפשיזם והנאציזם חשבו על עצמן במונחים רדיקליים, אקטיביים ולא פסיביים. גם הן רצו להחריב עד היסוד את העולם הישן ולבנות עולם טוב יותר - על פי תפיסתן - במקומו. תנועות כאלה שונות מאוד בתפישת עולמן מן התפישה של ריאקציונריות קלאסית, המבקשת לשמר את הקיים מתוך האמונה שהדור הולך ופוחת ו"אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם; אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים." הימין החדש, כולל הימין הרדיקלי הישראלי - אני חושב על גוש אמונים למשל - הוא אופטימי ומשיחי, לא פעם הרבה יותר אופטימי ומשיחי מן ה"שמאל" הסוציאל-דמוקרטי הנוטה, משעה שהגיע לשלטון, לשמרנות והחושש חשש גדול מכול מה שריח של שינוי רדיקלי עולה ממנו. אבל זה באמת ויכוח בין היסטוריונים.

דוד התחיל בהסתכלות לא על העולם הקטן שלנו, אלא על העולם הרחב שבו קרה משהו משמעותי: נפילת הגוש הקומוניסטי. הגוש הזה נתפש כמייצג, אולי קיצוני, אולי חלקי, אולי אפילו מעוות, של תפישה מסוימת של צדק ותפישה מסוימת של קהילה שצצו בעקבות המהפכה התעשייתית באירופה. נפילת הגוש הקומוניסטי סימלה אינטלקטואלית, את נפילת האידיאולוגיה של השמאל. אין כוונתי שכול מי שמכריז על עצמו שהוא איש שמאל היה בהכרח אוהד הקומוניזם הסובייטי. רבים לא חשו כול סימפתיה לגרסה הלניניסטית של הסוציאליזם. כוונתי לומר שכול מחנה נשפט במידת מה על פי השוליים שלו - על פי הביטויים הקיצוניים ביותר הנתפשים, לפחות במובן מסוים, כביטויים הבלתי-מתפשרים ביותר של איזו אידיאולוגיה. נפילת הפשיזם השפיעה השפעה עמוקה על תפישת הלאומיות האירופית. גם משטרים לאומניים שלא היו פשיסטים או נאצים התערערו, כפי שכול המלוכות האבסולוטיות חוו את גלי ההלם של נפילת המונרכיה הצרפתית בזמן המהפכה. הימין שאחרי מלחמת העולם השנייה היה באופן חד-משמעי הרבה יותר "מרכזי". השמאל לא ספג מהלומה דומה.

נפילת הגוש הקומוניסטי נתפשה ככישלונה של דרך מסוים לנהל כלכלה ושל דרך מסוים לנהל חברה. העובדה שהגוש הקומוניסטי קרס מתוך איזו חולשה פנימית ולא כתוצאה ממאבק צבאי גרמה למתבונן להטיל ספק בקיומם של הסולידריות הסוציאליסטית, של הכלכלה הסוציאליסטית, ושל המדינה הסוציאליסטית. התוצאה של הקריסה הזאת היא שהאידיאל הוטל בספק. אנחנו בוחרים תמיד במנצחים או באלה שאנו מזהים בהם פוטנציאל לניצחון. תפישת העולם של השמאל נראית אנאכרוניסטית וחלושה לעומת המרץ והאגרסיביות שאנחנו מזהים בימין - לא בימין הלאומני הישן שקרס גם הוא, אלא בימין הכלכלי, הכובש שווקים חדשים ומשעבד באמצעות הלוואות והסדרים כספיים. התגובה הראשונית לתחושת הכישלון היא מעין ייאוש ואפאתיה. אני חושב שצריך לדעת להבחין בתהליך חשבון הנפש בין מה שנכשל באמת, מה שבאת אבד עליו הכלח, לבין מה שנסחף בשיטפון, אבל לא איבד מתוקפו. אנחנו אכן חיים בעולם פוסט-תעשייתי. עברנו מעולם שבו המאבק העיקרי הוא מאבק של איגודים מקצועיים, שבו יש פרולטריון שנתן לפתח אצלו תודעה מעמדית וסולידריות ברורה לעולם שבו קהילות העובדים נעשות מוגדרות בצורה הרבה יותר אמורפית. חלק גדול מהביחד שאפיין את העולם הקודם התמסמס ונעשה אחר. הקפיטליזם גם נעשה פחות נורא לפחות בעולם העשיר, שאנחנו לעת עתה חלק ממנו. גם הדרך שבה הקהילות מארגנות את עצמן ומזהות את האינטרסים המובהקים שלהן השתנתה בצורה מאוד משמעותית.

התובנה שהסולידריות הישנה - והסולידריות היא האלמנט הקריטי שעליו צריך לדבר ושאותו צריך לשקם - התובנה שהסולידריות ההיא מתה היא הכרחית לתהליך השיקום העצמי שלנו. היעלמות השמאל הישן למיניו ולגווניו השונים היא תהליך שקורה גם במקומות אחרים. אפילו במקומות שבהם לכאורה יש ממשלות של השמאל כמו באנגליה, אין הבדל דרמטי בין הסוציאל-דמוקרטיה הוורדרדה של טוני בלייר לבין הימניות הקצת פחות-ורדרדה של ז'אק שירק. שניהם ליברלים. מה שנחוץ לנו עכשיו הוא לא שיקום השמאל הישן, אלא שיקום שני הגורמים החשובים ביותר שהוא דגל בהם: תפישה של חברה צודקת ושוויונית באמת לא רק מבחינת הגישה התיאורטית - לכוח פוליטי, אלא גם מבחינת הגישה למשאבים תרבותיים וכלכליים, חברה שהפערים הולכים ומצטמצמים, משום שהיא רואה בצמצום הפערים יעד מוסרי, תרבותי ומדיני. הגורם השני הוא כאמור הדבק החברתי, ניסוח מחודש של האמנה החברתית ושיקום הסולידריות החברתית.

השמאל בארץ ישראל כבר שנים ארוכות אינו מגדיר את עצמו במונחים חברתיים וכלכליים ואינו טורח כלל ליצור סולידריות חברתית עמוקה. השמאל במדינת ישראל מגדיר את עצמו במונחים של היחס לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, ולכן אפשר למצוא בו אנשים שהם מבחינה כלכלית אנשי ימין ממש, תאצ'ריסטים, ומילטון-פרידמניסטים. חלק גדול מן המחנה שהגדיר את עצמו כחלק מתנועת העבודה הישראלית או כיורש שלה אדיש במידה רבה לשאלת הצדק והשוויון בישראל. הניכור בינו לבין שכבות אחרות הרואות בו כמעט אויב מעמדי תרם להיחלשות השמאל הישראלי גם בתחום שעליו השליך את יהבו - כלומר פגעה בו כ"מחנה השלום." צריך להודות שההיחלשות הזאת אינה רק פונקציה של התערערות הסולידריות החברתית בישראל. בתחום הזה חלה קריסה מקומית ולא עולמית. ישנה בציבור תחושה עמוקה שניתנה למחנה השמאל הזדמנות להוציא לפועל את הפרוגרמה המדינית שלו - הפרוגרמה היחידה שהייתה במובהק שלו, שהרי לשמאל הציוני אין כבר שנים פרוגרמה חברתית כלכלית שמבדילה אותו מן הימין. כאשר הפרוגרמה הזאת קרסה, או כך זה נתפס, בימי ברק, הייתה המסקנה: "ניסינו את מה שהצעתם וזה לא הלך. אין לכם יותר מה להציע". השמאל, כאמור, לא דאג שתהיה לו פרוגרמה יותר רחבה. כלומר, שיהיה לו איזה שהוא מכלול, איזה שהוא ספקטרום של תפישות בנושאים שונים. להגיד היום בעולם "שמאל" זה קצת פסה, יש תחושה של יבשושיות ואנאכרוניזם של איזה ניתוק מהמציאות. להגיד "שמאל" בישראל זו תחושה של ניתוק כפול ומכופל מן המציאות.
המבחן בדמוקרטיצזיה ובפוליטיזציה
אהוד מנור:
ברטרוספקטיבה של מאתיים שנה, השמאל החברתי-כלכלי יכול לרשום ניצחון היסטורי. אם 'שמאל' פירושו, קודם כול, הוא השתתפות רחבה יותר בחברה ובפוליטיקה וחלוקת משאבים שוויונית יותר, הרי שהעולם כולו יחסית לזה שנהג עד לפני 200 שנה הוא שמאלי. ממה שקרה בברה"מ אין ללמוד לגבי הסוציאליזם, פשוט מכיוון שבמקום בו לא נהגה דמוקרטיה לא יכול היה להתקיים סוציאליזם. סוציאליזם הוא הרי שלב שני אחרי ההסכמות הליברליות. במקום שאין ליברליזם בהכרח אין סוציאליזם. בבריה"מ היה סוג של שלטון טוטליטרי שהרטוריקה שלו סוציאליסטית. השימוש במקרה של ברה"מ הוא רטוריקה ימנית קלאסית - הנאחזת כידוע יותר בסמלים מאשר במהויות - שאנחנו מאמצים אותה שלא בטובתנו. אפילו אם הייתי איש ימין לא הייתי מאמץ אותה מכיוון שהסיפור של ברה"מ הוא חרב פיפיות. הרי אני יכול לטעון באותה מידה של טענה א-היסטורית, שאם יש משהו שאנחנו למדים מארבע-עשרה שנים של קפיטליזם בברה"מ זה על כישלונו המוחלט: המדינה הזו יודעת התדרדרות מכול בחינה כמעט. לא דמוקרטיה, לא זכויות אדם, ובעיקר לא רשות הרבים, הנתונה לשלטון המאפיה.

שמאל במובן הקלאסי שלו נובע מהמהפכה הצרפתית. מבחנו בטווח הארוך הוא במונחים של דמוקרטיזציה ופוליטיזציה. ומנקודת המבט הזאת אני שואל האם הדמוקרטיה ניצחה, והיא אומנם ניצחה. קודם כול, ברמה הרטורית, אבל גם ברמה האמפירית. בעולם המתועש בוודאי שהדברים הם כך, אך גם משטרי מדינות המותחים ביקורת על 'המערב', נוקטים לא פעם גם הם ברטוריקה דמוקרטית, והדבר נכון גם בעולם המוסלמי. מאז ימי 'הדמוקרטיות העממיות', כולם לפחות עושים עצמם כאילו שהם מחויבים לדמוקרטיה. ולכן המהלך השמאלי הגדול של דמוקרטיזציה הצליח. והעניין השני - פוליטיזציה, במובן הטוב של המילה, במובן הפשוט של פוליטיקה, כלומר היכולת או הרצון או ההנחה שאנשים צריכים להשתתף בניהול חייהם. מבחינה זו אני יכול לומר שסוציאליזם הוא בבחינת 'הערות שוליים' לליברליזם. הערות שוליים חשובות ומכריעות כמובן, כיוון שהן תוקפות את הליברליזם בדיוק באותן נקודות שבהן קיימת הסתירה בין חופש לבין השוויון, דרך הטענה שהחתירה ליתר שוויון פירושה חתירה ליותר חופש. במישור הכלכלי הענין בולט וברור, וגם במדינות 'קפיטליסטיות' יודעים כבר מזמן שיש לשים גבולות ליוזמה הפרטית משיקולים ציבוריים. במלים אחרות, ההתמודדות התיאורטית של הסוציאליזם עם שאלות שכול ליברל חברתי-כלכלי מכיר בהן, היא רצינית יותר. עם זאת, יש להכיר בכישלונות בתחום האמפירי, אך אין לגזור מהם מתכונים לחיזוק הפסימיזם. מתכון כנגד הפסימיזם הוא פשוט להסתכל בראייה של טווח ארוך.

גם מנקודת מבט היהודית והציונית התקיים מהלך רחב של דמוקרטיזציה ופוליטיזציה, כלומר של 'שמאל', ולכן גם במקרה הפרטיקולרי ניתן לרשום ניצחון היסטורי ברור. כשאנחנו בוחנים את העם יהודי ושואלים מי ניהל אותו עד לפני מאתיים שנה ומי ניהל אותו כיום, אזי ברור לגמרי שבטווח הארוך השמאל ניצח (לא רבנים ופרנסים מנהלים את הפוליטיקה היהודית אלא גורמים 'עממיים'). עם זאת, אני מסכים עם אביעד שבשלושים השנים האחרונות, מי שמנהל את הפוליטיקה ואת הדמוקרטיה הישראלית אלו גורמים ימניים מובהקים (גם אם אלו נשענים על רבנים ועל בעלי הון, מי שהביא אותם לשלטון זה העם). אני גם מסכים עם אביעד שמכיוון שמי שמזהה את עצמו היום כשמאל לא מחויב לשאלות המקוריות שהשמאל עסק בהן, אז אין ברירה אלא להגיע למסקנה שהשאלה כיום היא "לא מה קרה לשמאל", אלא "איך בונים את השמאל מחדש".
גל של ימין רדיקלי
אלי צור:
אנחנו נמצאים בתקופה מעניינת. יש לי תחושה שאנחנו בתקופה הדומה לשנות העשרים של המאה התשע עשרה: כישלון הרעיונות הגדולים של המהפכה הצרפתית. היורש של המהפכה, שהוא למעשה הקברן שלה זה נפוליון. מבחינה זו ברה"מ "משחקת" בדיוק אותו תפקיד - היא יורשת רעיונית, אבל קוברת בפועל. וכאז כן עתה, ניצחון השמרנות. היום זו אפילו לא שמרנות. כניצחון הריאקציה בתקופה ההיא, היום ניצחון הקפיטליזם, אפילו לא הנאור. אם אמשיך באסוציאציה הזאת, אזי יש לנו תקווה, כי כעבור עשר שנים, ב-1830 הקרחון מתחיל לזוז, לפחות בצרפת, וכעבור עשרים שנה הוא מתנפץ לחלוטין.

ריאקציה תמיד באה ותמיד לאחריה באה התחדשות. הבעיה היא שתמיד בהיסטוריה כול מקרה הוא חד פעמי. את ההיסטוריה לא ניתן לשחזר במעבדה. ההבדל הבסיסי הוא שמה שניצב מולנו אינה שמרנות שמנסה להחזיר כמו אז את המאה השמונה עשרה, אלא אנחנו ניצבים מול מהפכה רדיקלית של הימין. ארה"ב לא מנסה להחזיר את הקפיטליזם הקלאסי כפי שהיה לפני עליית הקומוניזם. מה שהם מנסים לעשות זו מהפכה מסוג אחר המשלבת דרוויניזם חברתי קיצוני, ויתור על כול העכבות מבחינת שלטון החברות הגלובליות, שלטון אימפריאלי של ארה"ב וחזרה לדגמים מחשבתיים של כמעט של ימי הביניים. אנחנו לא נמצאים פה מול גל של שמרנות, אנחנו נמצאים פה מול גל של ימין רדיקלי.

נקודה נוספת, ושוב, אני חוזר לחשיבה של המהפכה הצרפתית. דובר כאן על שני דגלים: החירות והשוויון. אבל הסיסמה המקורית של המהפכה הצרפתית כללה עוד מרכיב, את הסולידריות. וזוהי אולי הבעיה הכי גדולה. אם החירות והשוויון היו יעדים שיש לחתור אליהם - האחווה היא הגורם המגייס. מתוך סולידריות אתה יכול לגייס את ההמונים. הבעיה איזה סוג של סולידריות אתה יוצר. השמאל במשך שנים, לפחות השמאל המרכסיסיטי, דיבר על סולידריות מעמדית. הדבר הזה די התרסק כבר במלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העולם השנייה אחת הסוגיות שהטרידו, למשל, את החיילים הסובייטים היותר משכילים: איך זה פתאום לא קמים פועלים גרמניים שהצביעו בעד הסוציאליסטים או אפילו בעד הקומוניסטים, והם לא עוברים לצדנו.

הבעיה היא, ובמדינת ישראל זה בולט יותר מאשר בכול מקום, שהסולידריות הפכה למכשיר של הימין. ומזה נובעת אולי החולשה הכי גדולה של השמאל בארץ. כי הסולידריות בארץ בנויה על סולידריות אתנית, אפילו סולידריות שבטית. יש כאלה שיטענו שזו סולידריות גזענית, שמוציאה ציבורים שלמים החוצה. אבל מאחר והיא מדירה ציבורים אלה היא יכולה לארגן את מי שנמצא "בפנים" ולגייס אותו. זו אולי הדילמה הכי גדולה של השמאל החברתי. חוסר יכולת יישום של רעיון הסולידריות מאחר ואין לנו יכולת להגיע לגורמים שהיו צריכים להיות סוכנים של הרעיון הזה.
שקיעה רעיונית וממסדית
דוד ויטל:
השאלה הבסיסית בדיון צריכה להיות למה השמאל שקע. הוא שקע ממסדית, הוא שקע מפלגתית. אך מעל הכול הוא שקע מבחינה רעיונית נפשית. קרה משהו וזה בפירוש לא רק 1989 שהיא אילוסטרציה למה שהתרחש.
אלי אברהמי:
אמשיך מהקביעה של דוד שלא שנת 1989 הייתה המועד של הקריסה, אלא רק הושלם בה תהליך של שקיעה. שקיעת השמאל בעולם ובארץ הייתה לפני נפילת ברה"מ, החלה הרבה לפני. לנפילת השמאל בארץ ולאובדן הדומיננטית הפוליטית קדם בארץ אובדן הדומיננטיות האידיאולוגית. בשנות היישוב ובראשית שנות המדינה הייתה דומיננטיות תרבותית של מה שאנחנו קראנו 'תנועת העבודה'. אולי אידיאות תנועת העבודה לא מתיישבות במלואן עם הגדרות של שמאל כפי שדוד מציע כאן במושגים המקובלים בעולם, אבל הייתה דומיננטיות ערכית, תרבותית ופוליטית לאותו מחנה שראה את עצמו, לבד מהיותו מממש את החזון הציוני של התחייה הלאומית, גם כמוליך מהפכה חברתית. ודאי כך האמין אותו מחנה שבחלקו קשור לאדם שאנו יושבים בחדר הקרוי על שמו: טבנקין. והרי מחנה זה לא כשל במבחן האמפירי, לפחות בכול האמור בהגשמת חזון התחייה הלאומית. על כן אני תוהה: למה המחנה הזה איבד את הדומיננטיות התרבותית-אידיאולוגית שלו? וכפועל יוצא הוא איבד גם את הדומיננטיות הפוליטית. תשובה מסוימת נרמזה אולי בדברי אלי אודות הסולידריות - קראת לה השבטית, האתנית - שגברה על סולידריות חברתית מעמדית. זה הסבר חלקי התולה את הקולר בגורם חיצוני: העוינות של העולם שבתוכו אנחנו חיים מגבירה הסולידריות הפנימית. אך אין זו תשובה מספקת לשאלה למה המחנה הזה איבד את מעמדו המוליך בחברה. על כול פנים, התשובה גם אינה כפי שאפשר להבין מדברי אביעד. שנפילת ברה"מ הייתה גורם. היא אולי הייתה המסמר האחרון בארון.
אביעד קליינברג:
דיברתי על נפילת ברה"מ דווקא משום שניסינו לדבר על העולם הרחב ולא רק על הדברים שקורים כאן. אני מסכים שנפילת ברה"מ היא איזה שהוא סמל, שלב אחרון. עד אז הייתה תחושה שיש מאבק אמיתי בין שתי אפשרויות לנסח את העתיד, בעוד שהיום התחושה היא שאין מחנה אחר, יש רק המחנה הדומיננטי כיום. התחרות היחידה שיש מולו זו הפנאטיות הדתית, שמבחינת רוב אנשי המערב היא לא אופציה, כי במערב המאבק בין מדינה לכנסייה הסתיים בניצחון גורף ומוחץ וחד משמעי של המדינה.

ההתרסקות של השמאל כמחנה חברתי וכמובן כמחנה תרבותי לא חלה בישראל בגלל גורם חיצוני. בדילמה שעמדה בתקופת היישוב פני קברניטי האומה בין לאומיות לבין סוציאליזם, הם הכריעו באופן חד משמעי ונחרץ למען הלאומיות. וזאת עשה בן-גוריון עצמו. זו לא החלטה שמישהו צריך היה לכפות עליו. זה לא קורה ב-1977 עם עליית הימין. מצד שני, הם הוסיפו אכן להשתמש ברטוריקה חברתית. אם ההבטחה הלאומית התממשה באופן מרשים, ההבטחה החברתית - על שוויון וצדק - לא זכתה למימוש. העולים שהגיעו בגלי העלייה הגדולה חשו מרומים, חשו שהמילים ריקות, שההנהגה לא קיימה את שהבטיחה. היא לא יצרה פה איזה שהוא ביחד מלבד מסביב לדגל ולצבא. היא לא יצרה מדינה מתוקנת וצודקת. התחושה החד המשמעית של חלקים נכבדים מהציבור הייתה שההסתדרות והמדינה ומפא"י והמפלגה הם השלטון, הם המעסיקים, הם הבוסים הגדולים. ולכן לא נוצרה שום תחושה של הזדהות אתם. הדחיקה של השמאל הפוליטי לא התחוללה מייד. בחירות אחר בחירות, הבהירו המצביעים שהם חסרים תחושה של סולידריות, של ביחד, שהם לא מרגישים שותפים. הם הצביעו נגד הממסד "השמאלי" אפילו כשזה פעל לכאורה למען האינטרסים שלהם.

קברניטי המחנה התעלמו מהקריאות האלה, מהכתובות על הקיר שאמרו שוב ושוב: אם לא תשכנעו אותנו שאנחנו שותפים ולא מנוהלים, תאבדו את תמיכתנו, אם לא תיצרו חברה שבה אנחנו מרגישים שווים ושבה זהותנו כיהודים לא נמחקת בשם איזה אוניברסליזם, אנחנו נתמוך בימין. הימין מציע לפחות תחושה של ביחיד - אל מול הערבים, אל מול הגויים, אל מול מפא"י ההיסטורית. ההצבעה הזאת, במקום לשנות את הנהגת השמאל, עוררה אצלו חוסר אמון עמוק בעם, תחושה שהאנשים הללו הם לא רציונלים ושום דבר לא ישנה אותם. זאת טעות.

מה צריך השמאל להציע? הוא צריך להציע תפיסת עולם הרואה בשוויון החברתי מטרה ולא כלי. השוויון הוא לא רק אמצעי להשיג דברים - שקט חברתי, צרכנות, הצבעה למעננו - הוא המטרה. בשביל אנשי ההון השוויון הוא אמצעי להשגת מטרות. רבדים באוכלוסייה שאינם מסוכנים או אינם חשובים נותרים מאחור, כי יותר קל לטמטם מאשר לחנך, יותר פשוט לממן עשרים טלנובלות מאשר חינוך טוב לכולם, יותר כדאי לטפח אדישות מאשר להתמודד עם אנשים המוכנים ורוצים לקחת אחריות על חייהם. הנרי פורד שיפר את תנאי החיים של הפועלים שלו כדי שייצרו יותר בשבילו. אלה שלא ייצרו למענו רווחים יכלו מבחינתו ללכת לעזאזל. התפישה השמאלית אומרת ששוויון זה ערך אבסולוטי. היא טוענת גם שלקולקטיב יש אחריות על ייצור השוויון הזה. האחריות הזו נותנת לקולקטיב הרבה מאוד חובות והרבה זכויות. הזכויות הללו - להבטיח שוויון - לא ניתנות משום שחברה שוויונית היא בהכרח המערכת היעילה ביותר מבחינה כלכלית, אלא משום שזהו ערך, משום שבעינינו זוהי המערכת היעילה ביותר מבחינה חברתית, מערכת שבה המשאב האנושי אינו מתבזבז. כמו שבמדינות דתיות אתה לא שואל את עצמך את השאלה האם מבחינה כלכלית כדאי להחזיק מערכת כשרות. כלכלית זה דבר לא משתלם ולא כדאי. כשרות היא ערך. לא שואלים "אם" שואלים רק "איך". בשבילי השוויון הוא ערך. במדינת ישראל היום ובחלק גדול מהעולם, השוויון נתפס כשאלה של תועלת. כלומר, כמה שוויון צריך לתת לאנשים על מנת שהם יפיקו את התפוקות הגבוהות ביותר. אני חושב שזה פסול מוסרית ובסופו של דבר הרסני חברתית.
על האדישות ככלי שלטוני
אני רוצה לפרט קצת יותר על הדרך שבה הימין החדש לוחם בכוחה המאיים של הסולידריות החברתית. הפוליטיקה היא לכאורה הכלי שבאמצעותו, בחברה דמוקרטית, בני אדם שותפים בהכרעות שייקבעו את גורלם. אפשר למנוע מאנשים את הזכות להצביע, זו אסטרטגיה המעוררת תגובת-נגד חזקה, ואפשר - וזה הרבה יותר אפקטיבי לא פעם - לרוקו את הפוליטיקה מתוכן. הימין החדש אינו מתכחש לדמוקרטיה. אדרבה, הוא רואה את עצמו כנציג האותנטי ביותר שלה. מה שכן נעשה, הוא הפיכת הדמוקרטיה למין משחק תפל, למאבק על הופעות בתקשורת, לסוג של בידור הדורש השקעה גדולה מן המשתתפים בהפקה. תיאורטית יש לכול אחד גישה לפוליטיקה. מעשית זאת נעשתה הפקה שמיועדת רק לעשירים או לאלה שהעשירים שולחים מטעמם. לא מנהלים יותר דיונים על עניינים מהותיים. החלטות חשובות נסגר בחדרי חדרים על ידי אנשים שאיש לא בחר. הדיון הציבורי נעשה פופוליטיקה. אנשים מבינים את זה. הם מצביעים ברגליים. ממילא לא אומרים לנו כלום וממילא משקרים לנו. ממילא זו מין תחרות יופי, אז אנחנו נשארים בבית ולא מגיעים לקלפי. המצב הזה נוח מאוד לאילי התקשורת/ההון החדשים. הדמוקרטיה החדשה היא כמו החזיות מהפרסומת: רק שכאן הולכים בלי ומרגישים עם. המשימה שלנו היא לתת מחדש תוכן לפוליטיקה. זה חלק מתפיסת השוויון שלי": כולנו שותפים לאחריות. הגורל שלנו זה דבר רציני וחשוב וצריך להתייחס אליו ברצינות. לאנשים מגיע מידע רציני כדי שיוכלו להכריע הכרעות הגיוניות ונחוץ חינוך פוליטי כדי שיידעו שמנסים להוליך אותם שולל. השמאל היה בדיוק זה בעבר: מערכת שחינכה, שנתנה כלים שהציעה דרכים להשתתף ולהשפיע, שהתייחסה לפוליטיקה ברצינות.

האיום שאני רואה מצד הימין החדש אינו טנקים ברחבת הכנסת, אלא ריקון הכנסת מתוכן.
הכיבוש והמדיניות החברתית
אהוד מנור:
התזה שאני רוצה להעלות כהסבר לירידת השמאל בארץ אינה דרמטית. לדעתי יש לראות במלחמות ובמציאות הביטחונית הבלתי פוסקת מכשולים בדרך לשימור האתוס השמאלי הסוציאל-דמוקרטי, וזאת משתי סיבות: ראשית - מלחמה היא אירוע פסימי, דבר העומד בסתירה לאתוס האופטימי מיסודו של המהלך השמאלי. שנית - העניין הכלכלי. האופטימיות של השמאל אמורה להישען גם על מהלך של צמיחה, מהלך של דמוקרטיזציה של משאבים. משקים שלמים המגויסים לעניני ביטחון, משפיעים לרעה על הצמיחה ברת הקיימא והשוויונית במגמתה. עד כאן הרעיון פשוט וברור. כול שנותר לשאול, הוא האם מלחמות ישראל כולן היו בבחינת 'מלחמות אין ברירה'. ואז, אם הן היו מלחמות אין ברירה, הרי שהמסקנה היא שחולשת השמאל נובעת מגורמים חיצוניים (כלומר האויבים). אלא שלכול ברור היום שלפחות חלק מהמלחמות היו מלחמות ברירה. ומכאן שאויבי השמאל הישראלי נמצאים קודם כול בבית פנימה.

יש עוד פרדוקס: הימין המנהל מדיניות חוץ עוינת, בלי קשר כרגע מי יושב בצד השני ומה הוא עושה, הרי מדבר ללא הרף על 'אחדות ישראל' (והרי הוא "המחנה הלאומי" ר"ל). מכאן נגזר שדווקא במציאות ביטחונית שלילית היינו אמורים לראות מדיניות כלכלית-חברתית המבטאת סולידריות לאומית! המציאות כמובן הפוכה. עניין זה אפשר "להפיל" על בן-גוריון שהכרעתו לכיוון 'בניין אומה' לאומי (ממלכתיות, כור היתוך) נשענה גם על עוינות כלפי העולם הערבי החיצוני (וגם כלפי העולם הערבי הפנימי: ע"ע 'הממשל הצבאי'). ייתכן והעולם הערבי אומנם לא קיבל את קיומה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ולכן השאלה אם בן-גוריון עשה את אף את מלחמות הברירה שלו ('פעולות התגמול', סיני, המתיחות עם הסורים לפני 1967) כאסטרטגיה הכרחית או כמניפולציה שמטרתה לגבש את החברה הישראלית המוזרה שהתכנסה פה אחרי 1948, נותרת פתוחה. היום כמובן המצב איננו כזה: אין ספק באשר ליכולת קיומה של מדינת ישראל, והיא זכתה להכרה של לפחות חלק חשוב של העולם הערבי. ובמצב כזה שאלת היחס בין מדיניות ביטחונית עוינת לבין 'דיכוי' השמאל, היא כבר שאלה אחרת מזו שהתקיימה בדור הראשון למדינה.

זה מחזיר אותי לשאלה של דוד; גם אם לא השתמשת במילה הזאת, האם הכיבוש סותר בהכרח מהלך של שמאל חברתי-כלכלי? בחוגים מהם אני בא זה מאוד מובן מאליו - הכיבוש הוא אבי אבות הטומאה, ועד שלא יהיה פתרון לכיבוש לא יהיה אפשר לקיים במדינה הזאת איזה שהוא מהלך סוציאל-דמוקרטי משוויין, מהלך של צמיחה וכן הלאה. עם זאת, אני בתחושה שאין סיבה שכך זה יהיה. גם בהיעדר שלום ייתכן לנקוט מהלך המבטא מוסרי חברתי (כלומר סולידריות), דווקא אם אנחנו "מדינה מוקפת אויבים" ו"אין עם מי לדבר". אין ספק שהצמיחה מושפעת מהירידה בתיירות וכיו"ב הסברים נקודתיים, אך אין שום סיבה שגם במצב של התדרדרות הכלכלה והמתח הביטחוני לא יהיה מהלך של חלוקה יותר שוויונית, יותר הגונה של המשאבים המצטמצמים.
כישלון כפול
דוד ויטל:
אני רוצה לחזור למה שנראית לי כשאלה הגדולה יותר, העולמית יותר אף כי לשקיעה זו של השמאל יש גם אספקט יהודי, ואני אומר במפורש יהודי. אליו אבקש לחזור.

השמאל כפי שאני מבין אותו, וכפי שניסיתי להגדיר אותו בתחילת הדיון, כשל כישלון כפול. הוא כשל בכך שמעשית, היינו כלכלית-משקית, הסתברו נוסחאותיו הסוציאליסטיות כבלתי נכונות ללא יכולת להצביע על דרך נכונה פוריה, וראשית לכול אפילו אנושית. בכול מקום בו לבש הסוציאליזם ממדים מפלצתיים כמו ברוסיה, בכך בוודאי כשל; אך גם כאשר לבשה מהפכתו צורה רכה בהרבה, כמו באנגליה ב-1945, נמצא שדרדרה את המשק ואת החברה מטה-מטה, שנה אחר שנה. גב' תאצ'ר לא הגיע לשלטון על כנפי הכריזמה שלה, או משום כישוריה הפוליטיים המיוחדים, אלא על כנפי רעיונותיה המשקיים ומשום שלא היה במה שעמיתיו וצאצאיו של אטלי (והוא עצמו בחייו) עוללו כדי לפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות המרכזיות של המדינה. אנגליה שקעה גם כלכלית וגם חברתית, ולפיכך, בסופו של דבר, - ולא מכול מסיבה אחרת - הצביעו רוב אזרחיה בעד הגברת ורעיונותיה פעם אחר פעם עד שהתעייפו והלייבור חזר לשלטון. אבל ביסודות התאצ'ריים לא חל שינוי. בלייר בחוכמתו מקיים למעשה את המדיניות החברתית-כלכלית של גברת תאצ'ר, כמובן, מבלי לומר זאת בפה מלא.

ושוב, מה שהתרחש במקביל במזרח אירופה בסין אין צורך להרבות מילים. ועם זאת יש אלמנט שקושר בין המזרח הקומוניסטי-סוציאליסטי והמערבי, אף כי לא בתחום המשק והחומר כי אם בתחום הרוח והמוסר.

כוונתי לאינטלקטואלים וכן באופן כללי ליודעי ספר וקוראי עיתונים - אלה שהרוסים קראו אנשי האינטליגנציה - אשר כמעט בכול מקום ובמספרים רבים מאוד נטו להזדהות עם השמאל, ודווקא לא לשמאל הלא כול-כך מתון, השמאל היותר שמאלה מהמרכז, היינו סוציאליסטים במלוא מובן המלה ועד לקומוניסטים מסונפים למפלגות ממוסדות - אלה שהשתייכו בשעתו לאינטרנציונל השלישי. כך באופן בולט היה המצב בצרפת, וגם במקומות אחרים, כמובן באיטליה למשל.

מה שאני מבקש להדגיש שהשאלה אינה חומרית-כלכלית בעיקרה, אם בכלל. הי מוסרית, שכן מדובר בראש ובראשונה בתום לב. וכשם שעומדת שאלת תום הלב (bona fide) בשפיטתנו את התנהגותם של יחידים, עומדת שאלת תום הלב של קבוצות ביתר שאת - וראש לכול של קבוצות פוליטיות. וטענתי שהיעדר תום לב - היעדר בוטה: mala fide - היה מסימני ההיכר של השמאל מאז 1927 אם לא לפני כן כש-la fide אפיין גם את דבריו וגם את מעשיו פעם אחר פעם. זה היה חטאו הגדול והלא נשכח. על כך ש"הימין" חטא אף הוא אין ויכוח, אבל חטאיו הגדולים היו בעיקר ממין אחר, ומכול מקום אינם מהעניין הנוכחי.

הממד השקרי שבשמאל - או שמא נאמר: חוט השקריות שהיה שזור ברבים ממעשיו במאה הקודמת, התבלט בשני מישורים עיקריים. ראשית - בכך שאלה שהתיימרו להיות סוציאליסטים ו/או קומוניסטים ואכן תפסו שלטון ומצאו עצמם חופשיים ופנויים להתקדם בהתאם לעיקרי מצעם, הנהיגו, בכול מקרה, לא את השוויון והדמוקרטיה המובטחים כי אם אוליגרכיה שלטונית שבראש מעייניה קיומה והנצחתה העצמית - ולו באמצעים דרקוניים והנהגת דיקטטורות טוטליטריות שלחריפותן ואכזריותן לא היה תקדים עד אז. שנית - נמצאנו עדים לא רק לזוועות ברוסיה, בסין, בצפון קוריאה, בקובה בקמבודיה, וכן הלאה ועוד, כי אם ליחסן לזוועות הללו של המפלגות והגושים הרעיוניים העיקריים של האינטליגנציה השמאלנית באותן הארצות בהן עדיין ניתן היה ליהנות מחופש הדיבור והפרסום בחלק של העולם הקפיטליסטי שהעניק זאת לתושביו. בגדול, ומבלי להתעלם מיוצאים מן הכלל - ואף לא ממה שעוללו אנשי השמאל המובהק לכגון ג'ורג' אורוול וריימון ארון - נצטיירה תמונה של התחמקות וכחש בלתי נלאים. הסיפור ידוע: מברנארד שאו ובני זמנו ועמיתיו סידני וביאטריס ווב ו"הציוויליזציה המופלאה" שאותו זוג מופלא מצא בבריה"מ ועד ז'אן-פול סארטר שסירב להודות בקיומו של הגולג על מנת - לדבריו - להגן על הפרולטריון הצרפתי מ"ייאוש". ואתם מכירים בוודאי את כול הדוגמאות האחרות שהן כה מפורסמות היום. אנחנו יכולים לראות יחס דומה גם לגבי המשטרים הערבים החילוניים לאומניים במזרח התיכון החל מ-1952 ועד היום הזה. הצד השווה? דבקות במודל. ראו למשל את תפישתו המלומדת של המזרחן הנודע גילס קפל וטענתו שחרף כול מה שנראה לעין ידה של החילוניות הערבית היא היא על העליונה "בסופו של דבר"...
אביעד קליינברג:
כשאתה מדבר על מחנה השמאל אתה מתייחס בעצם לקבוצה מצומצמת למדי של סטליניסטים האם באמת השמאל, האינטליגנציה השמאלית, כאיש אחד מקצה עד לקצה, תומכת במעשי הרצח של סטלין? אני לא חושב. מכול מקום השמאל הישראלי חף מזה לחלוטין. מלבד שוליים שבשוליים לא הייתה כאן תמיכה של ממש בסטלין ובוודאי לא בפשעים הסטליניסטיים.

אני מדבר על העבר, אומנם העבר הלא רחוק. ודאי שלא הייתה ההתעלמות הנמשכת להכיר בנעשה מוגבלת לשמאל הצרפתי. כך היה בשמאל היהודי - ובישראלי - וכך היה לא רק לגבי לנין, סטלין ושות', כי אם לגבי היבטים בסיסיים בשמאל האירופי בכללותו על יסודותיו ושורשיו האנטי שמיים. קחו את אבות השמאל: פרודון ופורייה למשל. פרודון צידד גלויות בסילוק טוטלי של היהודים מצרפת תוך המלצה להשמיד אותם אם גירוש לא יצלח. דוגמה אחרת, אופיינית אף היא: בשנות התשעים של המאה ה-19 התקיימה ועידה של האינטרנציונל (זה המתון, עדיין כמובן) וכשאברהם כהן מנהיג הפועלים מניו-יורק, ציר בוועידה, בא וביקש שתתייחס לאנטישמיות המשתוללת במזרח אירופה, לצרת היהודים בתור שכאלה. באו אליו נציגים יהודיים, באו אליו הצירים היהודים המרכז אירופאיים, אדלר וזינגר, והתחננו בפניו שלא יעלה את הנושא לדיון. וכשכהן עמד על כך נתקבלה החלטה שלא הייתה מביישת ועידה בין לאומית אנלוגית בימינו:
The Congress… while it condemns anti Semitic and philo Semitic provocations as manoeuvres by which the capitalist class governmental reaction seek to divert to socialist movements and divide the workers.
Resolves that there is no cause to deal with the subject put forward by the delegation of American socialist groups of Jewish language and proceeds to the business of the day.
במלים אחרות, חוסר הרצון להכיר ביהודים כקטגוריה חברתית שלה צרכים וזכויות משלה ובתור כזו, אם במשתמע ואם במפורש, איננו חדש. התמוה הוא אי רצונו של השמאל היהודי, והישראלי בתוכו, להכיר בכך - ודאי לא במפורש ובפומבי. השמאל כשל לדעתי, גם בגלל חוסר תום לב.
אביעד קליינברג:
אני מבקש שתראה לי גוף פוליטי שהוא תם לב, ואני אהיה מאוד מאושר. השמאל לא נכשל בשל היעדר תום לב. לצערי אין קשר ישיר בין תום לב להצלחה פוליטית. מכול מקום, אני קצת מופתע לגלות שהימין עדיף בעיניך מבחינה זאת. תם לב. והימין עלה וירד בתקופות שהוא היה יותר תם לב ופחות תם לב. הצביעות של הימין, לעתים קרובות נעשית במונחים של דאגה לטובת הכלל ולשוק חופשי ותפישות מונופוליסטיות קשות ביותר, ותפישות של ניצול ושל העלמת של הדברים האלה מאחורי הקלעים. אגב, כאשר מציגים צד אחד, אומרים: בוודאי הייתה אנטישמיות מכוערת ביותר בשמאל. אבל לטעון שהשמאל יותר אנטישמי מהימין? זה לא קצת מוגזם?
דוד ויטל:
הימין וחטאיו, כפי שכבר אמרתי, אינו הנושא שלנו. אני טוען כאן ועכשיו שאם רוצים להבין למה השמאל כשל, עלינו לבחון במה הוא דומה (וכמובן במה שונה) מהשמאל בארצות אחרות. רוצה לומר: מצד אחד, כשל דווקא כאשר הגיע לשלטון ומהצד האחר, אין כיום שמאל של ממש שהוא בעל סיכוי לחזור לשלטון וזאת, בראש ובראשונה, מפני שאין מידה מספקת של אמון בו. מפני שמסתבר שגם אנשיו, גם הם, טרחו והקימו אוליגרכיה, ומפני שהמדינה שיריביהם ירשו מהם ב-1977 היא המדינה שהם הקימו. אומנם עצם הקמתה של המדינה הרי היא בוודאי אחד המעשים הגדולים ביותר שקרו בתולדות היהודים, אבל שוויונית ודמוקרטית ממש היא מעולם לא הייתה, ואם סוציאליסטית - רק במקצת. והרי סוציאליזם זה קרס ממש כפי שקרס ו/או קורס באירופה.
לקחי אמריקה
אהוד מנור:
אני תוהה אם מבחן יחס השמאל לאנטישמיות הוא מבחן אמיתי. לפעמים כן, לפעמים לא. במקרה של אייב כהן אני מרשה לעצמי להגיד שממש לא. האיש הזה עשה כול מה שהוא רק יכול בשביל להרחיק את הציבור שאליו הוא פנה ובשמו הוא דיבר מהשאלות הפוליטיות האמיתיות שהטרידו אותם כבני אדם, כמהגרים, קודם כול כמהגרים.

ברמה של המהויות אם אני מגדיר סוציאליזם או שמאל במונחים כלכליים של התערבות במשק, אין דוגמה יותר טובה להצלחת ההתערבות של הממשלה במשק מאשר המקרה האמריקאי. משנות הניו-דיל ועד עצם היום הזה. החקלאות האמריקאית מסובסדת הרי. בשנים האחרונות לא מפסיקים להוריד את הריבית בארה"ב עד כדי כך שהיא ריבית שלילית. מה זה אם לא מעורבות של המדינה במשק? ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה, אומר למדינות העולם, "אל תשמעו למה שאנחנו אומרים, תעשו מה שאנחנו עושים". הממשל האמריקני מדפיס ומדפיס ומדפיס כסף. הקול קול פרידמן והידים ידי קיינס. זהו כול ההבדל בין 1929 לבין 1989. ב29' הבורסה התנדנדה, ובשם הלסה-פר הכלכלה התמוטטה, ואילו ב89' הבורסה שוב התנדנדה אך הפעם הממשל הזרים מאות מיליוני דולרים. איך מתרגמים אמת היסטורית לשפת הדימויים? זה אחד הקשיים הגדולים ביותר של השמאל.

ובכלל, הניו-דיל הרי מתחיל לפני 1933. הוא מתחיל בסוף המאה ה-19בתקופה שקוראים לה בהיסטוריוגרפיה האמריקאית 'התקופה הפרוגרסיבית'. גם ממנה ניתן ללמוד ולהקיש על מצב השמאל בעולם ובארץ. התנועה הפרוגרסיבית החלה כתגובה לריכוזי ההון העצומים בארה"ב ('הטראסטים') וכתגובה למעורבות הפושעת לא פעם של ריכוזי הון אלו בפוליטיקה. אלא שמראשיתה סבלה התנועה הפרוגרסיבית מחוסר איזון בין המרכיב הסנטימנטלי שלה, לבין המרכיב הפוליטי. המרכיב הסנטימנטלי נשען על דימוי אמריקני עצמי לפיו 'אנחנו שונים', וכמובן על חמלה נוצרית וחמלה הומניסטית טבעית בתקופה של הגירה עצומת ממדים. לסנטימנטים אלו התלוו הרבה מעשים משמעותיים, כמו גם חשיבה חברתית, חינוכית ומשפטית. דוגמה מפורסמת היא זו של לואיס ברנדייס, השופט המפורסם הידוע בכינויו 'פרקליטו של האדם הקטן'. ברנדייס אכן היה פרוגרסיב אמיתי אלא שמצד שני חייבים לשאול את השאלה, עד כמה הצליח סנטימנט זה להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית הגבוהה. ובעניין הזה התשובה שלילית, כפי שהוכיח מחקר של גבריאל קולקו שהכותרת שלו אומרת הכול: The triumph of Conservatism 1910-1916 . קולקו מראה שלמעשה על הגל של הפרוגרסיביות הסנטימנטלית הזו, מה שהיום נכנה אולי 'הלובי החברתי', רוכבים בעלי ההון האמריקאי ומעצבים במישור הפדרלי את המשק האמריקאי לטובתם. כלומר הם מופיעים כאבירי הפרוגרסיביות, מצהירים על חשיבות בלימת הטראסטים ואף שבירתם, אך בפועל מארגנים את הכלכלה האמריקנית כך שתמנע תחרות דבר המבסס כמובן את המונופולים שלהם. דוגמה קלאסית למהלך כזה הוא 'הפדרל רזרב' עצמו: עצם התביעה להקים בנק מרכזי שייקח חלק במניעת זעזועים כלכליים (כמו 'הפניקה של 1907' שהייתה כעין מבוא לזו של 1929), היא מהלך פרוגרסיב. אלא שהאופן בו הוקם ב-1913 (ואגב, ניהלה אותו כמובן מאליו דמוקרטי מועצת נגידים), שיקף שוב את האינטרסים של הפיננסיירים הגדולים של הוול-סטריט, ואל של החוואי הקטן במערב התיכון, או הפועל העוד יותר קטן בניו יורק. אגב, אייב קאהאן, מעל דפי הפארווערטס, העיתון הפסיבדו-סוציאליסטי שלו, נותן גיבוי למהלך הזה ממנו נהנה כמובן 'מלך היהודים היהודי-אמריקני', הלא הוא ג'ייקוב שיף... "סוציאליסט" כזה יכול להעסיק את עצמו בשאלות קרדינליות כגון אנטישמיות באינטרנציונל הסוציאליסטי...

אם להסיק עוד מסקנה מהסיפור האמריקני של "ניצחון השמרנות", הרי זה בעניין מה שמכונה על ידי שמשון ביכלר ויונתן ניצן "ההון הדומיננטי". ככול הנראה הוא זה שהביס את הפרוגרסיביזם לפני 100 שנה והוא ממשיך לעשות זאת גם היום. כול עוצמתו של ההון הדומיננטי הוא בכך שהוא "ללא כתובת". במונחיו של הכלכלן-הפוליטי האמריקני איש המאה ה-19, תוסטיין ובלן, מדובר ב"בעלות נעדרת" (absente ownership). היום התופעה הזו עצומה בממדיה ועוצמתה. בשנות השלושים המאבק בין פרוגרסיבים לשמרנים היה בולט וברור לעין יחסית: הנה העולם ליברלי והנה מולו העולם הפשיסטי. היום, לעומת זאת, כאשר כולם לכאורה דמוקרטים וליברלים ואפילו פוסט-מודרניסטים כלומר אולטרה-ליברלים ואולטרה-סובלניים, אתה תוהה: איפה האויב? וכאן מועיל מושג ההון הדומיננטי, כוח כלכלי-פוליטי ותרבותי-חברתי כמובן, ללא גבולות, וללא כתובת. על מי אתה כועס כשאתה רוצה להפנות טענות לתאגיד שלא נתן לך שירות? על הטלפנית שמקבלת רבע מהמשכורת שלך והיא עומדת להיות מפוטרת מחר כי היא עובדת בחברת כוח אדם. אז מי בעצם האויב?

אומנם ההון הדומיננטי מתפתח כבר במאה ה-19, אבל לדעתי ניתן לומר שקו פרשת המים, כלומר הרגע ההיסטורי בו הוא רוכש את העוצמה ממנה הוא נהנה היום, הוא 1968. בשנה זו מתרחשים לפחות שלושה דברים משמעותיים לענייננו, שאגב, ניתן לשאוב מהם המון פסימיות, אבל יש בהם אולי גם "חדשות טובות". ובכן, ב-1968 הוחרפה הוייאטנמיזציה של אמריקה. מהלך ביטחוניסטי-ימני המעמיק את שליטת תשלובת הנשק-נפט-ממשל במציאות האמריקנית והגלובלית. ב-1968 החל מהלך פירוקה של קרן המטבע הבין לאומית, שנבנתה מתוך הסכמי ברטון-וודס שנחתמו ב-1, במטרה ליצור תנאים כלכליים-פוליטיים לעולם הגון יותר. ניקסון, קיסינג'ר, ומילטון פרידמן אחראים על הפרויקט הזה של רתימת קרן המטבע הבינלאומית לטובת האינטרסים של ההון הדומיננטי בארה"ב. דבר שלישי שקרה ב-1968, הוא שהשמאל האמריקאי נוטש את הפוליטיקה ונכנס לתוך העולם האין סופי של דימויים, נרטיבים, הגמוניות ודה-קונסטרוקציות. כפי שמתאר זאת באופן מבריק נסים קלדרון (בספרו 'פלורליסטים בעל כורחם'), סמל למהלך הוא "הרגע" בו השמאל האמריקאי מפסיק לשיר את 'הבלדה על ג'ו היל' ומתחיל לשיר את 'הצוללת הצהובה'.

ודווקא העניין השלישי עשוי להפיח אופטימיות, גם אם זהירה. שכן הוייאטנמיזציה ופירוק הסכמי ברטון-וודס הם מהלכים פרי יוזמת הימין (ולא אמרנו כלום על הרציחות הפוליטיות המפורסמות של שנות ה-60', שגם הן מקורן בימין!). הכניסה לצוללת הצהובה לעומת זאת, היא פרי הכרעתו הפנימית של השמאל. כלומר מהלך הנטישה יכול להתהפך במהלך דומה של הכרעה פנימית. השיבה אל הפוליטיקה צריכה להתבצע כמובן מתוך הבנה שהעולם של 2003 שונה מהעולם של 1903. אך, בכול מקרה, שלב ראשון הוא ההבנה שיש לשוב ולפעול במרחב הפוליטי. אם אמרנו קודם שהריקון של הפוליטיקה זאת הבעיה המרכזית לא רק של השמאל אלא של הדמוקרטיה - כלומר של האנושיות ההוגנת - בכללותה, הרי שצעד בדרך לפתרון הוא מילויה המחודש של הפוליטיקה. תנאי הכרחי, כמעט מספיק לצעד כזה, הוא להפסיק לדבר על דימויים ולהתחיל לדבר על מהויות.
ייחודו של המצב הישראלי
אביעד קליינברג:
המצב במדינת ישראל שונה שינוי רדיקלי, הדרך שבה "תנועות השמאל" התפתחו בישראל שונה שוני גדול מהדרך שהוא התפתח במקומות אחרים. זה לא שמאל שמבוסס על פרולטריון ולא שמאל שמבוסס על איגודים מקצועיים במובן האמיתי. זה שמאל שמהר מאוד הפך לשלטון והחזיק בו שנים ארוכות מאוד.

צריך לדבר על השמאל במונחים ישראלים. כמו שהאבות המייסדים זנחו את השאלה החברתית והעניקו עדיפות מוחלטת לשאלות לאומיות-ביטחוניות, כך גם השמאל החדש-מחנה השלום. תנועת המחאה היחידה שצמחה מתוך השמאל היא 'שלום עכשיו', זו תנועה שאין לה שום פרוגרמה חברתית. יש לה אמירה בעניין אחד, בעניין השטחים. גם עבורי שאלת "השטחים" היא שאלה קרדינלית. אני מתקשה לראות את עצמי כחלק מקבוצה שיש לה פרוגרמה חברתית שאני מזדהה אתה, אבל מבקשת להמשיך בכיבוש. הנדברים, כמובן, אינם מנותקים זה מזה. חברה קולוניאליסטית, יהיו אשר יהיו ההסדרים שהיא מקיימת בין הכובשים, היא חברה בלתי צודקת, לא שוויונית ולא דמוקרטית. אבל אני חייב להודות שהיחס שלי לכיבוש הוא לא רק פועל יוצא מתפיסת העולם החברתית שלי. הוא משהו העומד בפני עצמו, שהרי אני כן מסוגל לראות את עצמי שותף לתאצ'ריסטים המבקשים לסיים את הכיבוש. הכיבוש בשבילי הוא עניין מכריע. זהו מצב ייחודי לישראל. במקומות אחרים תנועות שמאל בכלל לא צריכות להתמודד עם שאלות כאלה. מה שמאפיין תנועות שמאל לעתים קרובות הוא שהן מתעניינות מאוד בשאלות של מדיניות פנים והרבה פחות בשאלות של מדיניות חוץ.

מהן הטעויות הגדולות של השמאל בארץ? ישנן הטעויות קלאסיות של כול שלטון - הצביעות, הטיפשות, הרצון לשמור על שלטון בכול מחיר. אבל ישנם גם דברים אחרים. מפלגות הפועלים הישראליות חדלו להיות שמאל בשלב יחסית מוקדם. הן מין סוציאל-דמוקרטיה מאוד מעורפלת. הן לא מפלגות פועלים. ב-1967 נגרם זעזוע דרמטי לדרך שבה השמאל הישראלי חושב בכלל. השאלות החברתיות נדחקו עוד יותר אל שולי הזירה. ההשתלטות המוחלטת של שאלת השטחים על הדיון הציבורי בישראל גרמה לנו לטייח שאלות חשובות לא פחות - למשל איזו מין חברה אנחנו רוצים שתהיה פה, ואיזה מין דמוקרטיה. אני נוטה לחשוב שהכיבוש יסתיים, בסופו של דבר, פשוט משום שישראל לא תוכל להתמודד עם הלחץ החיצוני שילך ויגבר. אבל אני חושש שעד שנגיע לשלב הזה ייגרמו לחברה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית נזקים קשים מאוד, אולי בלתי הפיכים. אי אפשר לחכות עם הרפורמה החברתית עד לפתרון העניין המדיני. אנחנו חייבים לעשות את שני הדברים במקביל. במידה מסוימת הם תלויים זה בזה. השמאל הישראלי לא ייתפס כבעל עמדה לגיטימית בעניין המדיני, עד שלא תהייה לו עמדה חזקה ומשכנעת גם בעניין החברתי. האוטיזם הפוליטי שלנו גובה מחיר יקר מאוד.

עוד הערה טקטית ואסטרטגית גם יחד שקשורה לדרך להשתקם ולשקם. השמאל הישראלי נטה, כמו השמאל במקומות אחרים, לקרוא תיגר על המסורת. אני חושב שבחברת מהגרים איזו מידה של נתק מן העברים השונים היא הכרחית. אבל השמאל הישראלי נתפס כקורא תיגר לא רק על מה שמפריד, אלא גם על מה שמחבר. בשביל רוב תושבי המדינה הזאת, היהדות, או הזהות היהודית, היא הדבק המחבר הזה. השמאל אינו יכול להציב את עצמו שוב ושוב כמי שכול המודלים שלו לקוחים מבחוץ. הוא חייב להיאבק על זהותו היהודית, להציע תפישה משלו של זהות יהודית שתהייה בה בעת אותנטית, כלומר בעלת זיקה אמיתית אטל העבר, אבל גם חדשנית - כלומר עושה שימוש בכלי העבר ובשפתו, על מנת לקדם את מה שבעינינו הוא עיקר העיקרים - לא עבודת האל ולא פולחן האדמה, אלא הצדק.

שלושה דברים כרוכים זה בזה ואין דרך להפריד ביניהם.
- האחד - סיום הכיבוש. אם לא נסיים את הכיבוש לא נהיה חברה דמוקרטית ולא נהיה חברה צודקת.
- השני - העניין החברתי. פה יש תהליך שהוא לא ייחודי לנו, ש"היד הנעלמה" הפסיקה להיות יד והפכה להיות אגרוף ברזל. היום אנחנו מדברים על יכולת השליטה של כוחות שפועלים מתוך אינטרסים ציניים אנוכיים ומרושעים. צריך לבדוק טוב טוב מי משתלט על התקשורת, על הפוליטיקה, על הכלכלה. אם לא ניזהר נמצא את מהפכת הקטיפה הזאת חונקת כול חלקה טובה.
- האלמנט השלישי- אני חוזר ומדגיש: אם לשמאל הישראלי לא תהיה אמירה בעניין היהודיות של השכבות הרחבות לא ניתן יהיה להתגבר על הנתק והזרות. אי אפשר להתנתק מהשורשים.

החשבון שצריך לעשות עם השמאל כתופעה גלובלית, החשבון הזה הוא שלנו רק במידה מוגבלת. היה פה מעט סוציאליזם קלאסי. המעט הזה נגמר עם הקמת המדינה ועם גלי ההגירה. רוב המהגרים רצו להתפרנס ולחיות והיו חפים מאידיאולוגיה. במקום שהקולטים ייתפסו כאנשים המשקמים את כבודם ואת חייהם, הם נתפסו כמתאפיינים באטימות, בחוסר כבוד, בחוסר רגישות. החוויה שהם חוו הייתה של ניכור. ייתכן שאם הימין היה בשלטון הם היו שונאים את הימין, אבל השמאל היה בשלטון. ייתכן שלו לא הבטיחו משהו טוב יותר היו כועסים פחות, אבל הבטיחו. עכשיו צריך לתקן.
דוד ויטל:
אוסיף הערה כללית מאוד על הנושא שלנו בדיון כאן שהיא גם אישית במידה מסוימת. מה שאני מוצא בראש ובראשונה בהיסטוריה של השמאל הוא עצבות. אף אינני מהסס לומר: טרגיות. כשבוחנים את המאה ה-19 - תקופת תקומתו האמיתית של השמאל ויסודו כאלמנט אידיאולוגי ופוליטי לכאורה קבוע בציבוריות האירופאית - מה שבולט רטרוספקטיבית הוא שאלה שהתיימרו להיות צאצאיהם המובהקים של ההשכלה האירופית הכללית ושל אנשי המהפכה הצרפתית במתכונת היעקובינית, הובילו את צאצאיהם הם לדרך ללא מוצא. האופטימיות שהזינה את התהליכים, האירועים, וכמובן גם את כול האנשים הללו אבדה. את מקומה תפסה אכזבה, וקשה מכך, במקרים רבים, גם ייאוש - בין אם יודו בכך ובין אם לאו. אין צורך להלל את סארטר על שקריותו, אבל אפשר בהחלט להבין את החרדה שהדריכה אותו.
אלי אברהמי :
ראוי לסיים דיון זה בנימה יותר אופטימית לגבי העתיד, אלא שמאזן העבר של השמאל כפי שנעשה בחלקו בדיון כאן, ויותר מכך - התחזית הנצפית, לפחות לעתיד הקרוב, אינם מותירים מקום לאופטימיות רבה, למרות האמירה היפה שדוד ציטט באוזנינו אודות האופטימיות האופיינית לשמאל. אך צריך להיזהר מנפילה לייאוש מרפה ידיים.