בין מחאה ברחובות לבניית אלטרנטיבות
צבי שולדינר, ספטמבר 2003, תשרי תשס"ד
הצעדה של ויקי כנפו לעבר ירושלים עוררה לא מעט תקוות. הנה הגיעה המחאה החברתית שכה חיכינו לה. כאשר אנו כותבים שורות אלה המאהל של צועדים ומוחים מול משרד האוצר גדלה ביחס הפוך להתעניינות התקשורתית הדועכת. באוצר ובמערכת הפוליטית מחפשים גימיק שיאפשר לשלוח את המוחים המטרידים הביתה כדי שאפשר יהיה סוף סוף להכין את תקציב השנה הבאה.

כוחה של המחאה רב: היא יוצאת מקרביהם של אלה הסובלים ישירות ממכות האוצר.
חולשתה של המחאה רב לא פחות: היא מכוונת אומנם את הזעקה לעניין חשוב - הקיצוץ בקצבאות, אולם היא מנותקת מהסבר כללי שיאפשר להבין את ההקשר של צעדי האוצר. ובינתיים המומחים ממשיכים לדבר על חומרת השעה.

מה מתרחש בחברה הישראלית? מה היה קורה לו ש"ס או מפלגת העבודה היו משתתפות בשלטון? בטרם ננסה להשיב בצורה מקיפה יותר כדאי לזכור: הגזרות שפגעו בויקי כנפו הן לא מעשה ידיו של השר נתניהו. אלה גזרות שהובאו על ידי שר האוצר הקודם סילבן שלום וש"ס הצביעה עם הקואליציה בעד התקציב. מפלגת העבודה עשתה הצגה קטנה על כסף להתנחלויות ומרוב אחריות חבריה נמנעו בהצבעה על התקציב. גם הם ראו בו רע הכרחי.
שעתו של בנימין נתניהו
האיש שכה אהבנו לא להאמין לו, החליט עתה להיות "אמין", לפחות כאשר הוא אינו עוסק בספינים התקשורתיים המתחייבים מן המחאה הציבורית. התוכנית של נתניהו מביאה לידי מימוש יותר מפורש את משנתה של גברת תאצ'ר אשר ריחפה באוויר כבר כמה שנים. בלי ההיסוסים והגמגומים שבהם עטפו את המדיניות הכלכלית ב-25 השנים האחרונות עתה ההכרעה היא ברורה: יש יחידים, אין חברה. מדיניות שוק בלתי מרוסנת שבה אין מקום לסולידריות חברתית. ההתקפה של נתניהו והימין החברתי הישראלי היא התקפה כוללת.

הקצבאות הן קצה הקרחון. מדיניות זו מיועדת לנישולם של העובדים מכ-ל הכלים שיכולים להגן עליהם. זו התקפה על האיגודים - שסייעו לא מעט לבוא השעה הזאת. זו התקפה לביטול זכויות חברתיות, לחיסול זכות השביתה, להרס הפנסיה. הסכמים עם עובדים לא שווים את הנייר שעליו נכתבו. אם בתי דין לעבודה הם שריד לתקופה שבה לעובדים עוד היו זכויות, אז כבר יש כאלה שאינם מהססים להציע גם את פירוקם או סירוסם של בתי דין לעבודה.

נתניהו היום הוא אמיתי יותר. פעם הוא דיבר נגד אליטות גם אם היה חלק מהן. היום בשלב הנוכחי של התפתחות הקפיטליזם בישראל, כאשר בעלי ההון ובני בריתם כבר מרגישים מספיק חזקים כדי להסיר את הכפפות ולהנהיג כלכלה ששואבת את השראתה מבית מדרשם של תאצ'ר, ריגן, מילטון פרידמן ודומיהם הוא מתייצב לביצוע המשימה.

זוהי תוכנית של קניבליזציה של החברה הישראלית, שבה אין לעובד, לעני ולמובטל, ובעצם לאף אחד, לא הגנה ולא זכויות. כאשר אין חברה ונקודת המוצא היא היחיד על פי תפיסת הימין, הכול מתבצע על פי כללים של קניבליזציה המתחייבים מהאמונות הבסיסיות של כנסיית המאמינים בשוק החופשי. הפעם זה בא כבר בלי כחל וסרק.

אם לא נתקוף את ההנחות הבסיסיות האלו, נמשיך ונעסוק רק בוויכוחים טקטיים ושוליים אודות תפקידה של ההסתדרות, או גובה הקיצוץ או הוויתור הבא. השאלה המרכזית היא אחרת והיא שאלה קשה: האם אנו מוכנים לתקוף את הנחות היסוד של אותה כנסיית מאמינים שרובנו משתייכים אליה, כמו גם רוב המפלגות, כולל אלו שבאופוזיציה כיום?
כנסיית המאמינים בשוק ה"חופשי"
הפוליטית הישראלית אין כמעט שמאל חברתי. התוויות הישנות של שמאל-ימין מציינות - אולי - חילוקי דעות סביב שאלת השטחים. בתחום הברתי רק מעטים במערכת הפוליטית אינם ימין חברתי. כמעט כולם משתייכים באמונה שלמה לכנסיית המאמינים בשוק החופשי. מזה כשני עשורים קנתה לה אחיזה בחברה הישראלית אמונה עיוורת, בלתי ביקורתית, באותו שוק דמיוני שבבסיס התפיסה הניאו-ליברלית.

בעוד שבעולם מתחילים להתפכח מן האמיתות הגדולות והשחוקות של מרגרט תאצ'ר ודומיה, אצלנו בקושי מחלחלים ספקות בדבר המדיניות שגרמה למיתון העמוק של חמש השנים האחרונות. לאלה המסתכלים בעיניים סקרניות על המשבר ה"רחוק" בארגנטינה, כדאי להזכיר: שם הפעילו באדיקות את מרשמיה של קרן המטבע הבינלאומית, הנגיד שלנו, פרופסור פרנקל היה בין יועציו של שר האוצר לשעבר קוולו, בעל ההשפעה והאשם העיקרי במשבר שממנו סבלו שם.

דבריו של פרופסור שטיגליץ, פרס נובל לכלכלה המזהיר מפני מרשמי קרן המטבע הבינלאומית, "הטובים בעיקר לכמה מעשירי וול סטריט" כדבריו, מתחילים לחלחל לתודעתם של לא מעטים. אולם כלכלני האוצר ובנק ישראל ממשיכים בשלהם. בינתיים המשבר מעמיק, האבטלה מתרחבת, ההבטחות פורחות. באיחור מתחילים להישמע פקפוקים בדבר המרשמים הנהוגים בתחום התקצוב, אולם בינתיים הרוב ממשיך להשתייך לכנסיית המאמינים בשוק החופשי.
אין כסף
כולם שמעו כי אין כסף. ואט אט כולם לומדים שיש הרבה כסף. השאלה היא רק בשביל מה ובשביל מי. מאז ימי השר מודעי המעבידים קיבלו סובסידיות נדיבות. הורדת התשלומים לביטוח הלאומי כדי לעודד את ה"שוק החופשי" הזרימה מיליארדים לכיסם של מעטים. בחמש עשרה השנים האחרונות המדינה שילמה מכיסה לפחות שישים - יש אומדנים גבוהים יותר- מיליארד שקל. זה כסף שחסכו המעסיקים. אין אף הוכחה לכך שזה תרם ליצור ולו מקום עבודה אחד. מה היה קורה אם המדינה, על כול אי היעילות המיוחסת לה, הייתה משקיעה סכומים אגדתיים כאלה ביצירת מקומות עבודה, או בתשתיות לסוגיהן?

בשנת 1997 בוטל התשלום של המס המקביל ששילמו המעבידים. הסכום השנתי היה בסביבות שני מיליארד ש"ח. כול המשבר הנוכחי בבריאות נע סביב מחלוקת על 400 מיליון ש"ח. הטענות בדבר ייעול המערכת חלולות, השקרים שקופים ובונים שתי מערכות בריאות לעשירים שימשיכו לקבל שירותים טובים ולעניים שיקבלו שירותים יותר ויותר גרועים.

אין כסף אבל בשנה שעברה, לפני ועדת רבינוביץ שעסקה במס הכנסה הייתה ועדה נוספת, בראשה עמד אותו רבינוביץ. בוועדה זאת עסקו במיסוי במקרקעין. הוועדה הנהיגה רפורמה שעלותה "רק" 700 מיליון ש"ח שהולכים בעיקר לשכבות המבוססות.

עובדים סוציאליים קורסים תחת עול הפניות, אין פתרונות הולמים לאוכלוסיות מוחלשות ומערכת הבריאות ירודה. אבל כמה מיליוני שקלים לבריאות אח"מים ממשיכים להופיע בתקציב. אין כסף. במלאכת חלוקתו יעסקו אנשים שחושבים שקשה להסתדר עם ה-30 אלף שקל המסכנים שהם מקבלים כול חודש. הוצאות הנסיעה של רוב אלה עולות על קצבאות בסיסיות של הביטוח הלאומי. כאשר ימאסו במשכורתם הדלה וירכשו מספיק ידידים בשוק החופשי יוכלו לעבור אליו ולקבל משכורת חודשית שמנה בלי שישכחו להתלונן על כול ה"טפילים שהם אוכלי חינם". יש כאלה שיעסקו בהפרטת בנקים ולאחר מכן ימונו למנכ"לים באותם בנקים מופרטים.

אין כסף לדרום. אבל על פי דו"ח מבקר המדינה - והוא לא לבד - השלטון המקומי בהתנחלויות מקבל סכום לתושב שהוא כמעט פי שלושה גדול יותר מאשר בדרום הארץ.

אין כסף לביטחון ולכן הצבא ישקיע עשרות מיליוני שקלים כדי שקציניו יקבלו רכבים יותר מנקרי עיניים.

אין כסף וגם בעצם ימי ההודנה המדינה ממשיכה להשקיע הון עתק בשטחים הכבושים במצעד איוולת מדינית וכלכלית שמאז 1967 היו שותפים לו מרצון גם הליכוד וגם מפלגת העבודה.
מי מסובסד?

כולם משלמים מס שפתיים לויקי כנפו ודומיה ובדרך שוכחים כמה דברים חשובים. חלק גדול ממקבלי הקצבאות הם אנשים עובדים. בשוק העבודה של ישראל 2003 ההכנסות שלהם לא מאפשרות קיום בכבוד. בעצם המדינה לא מסבסדת את העובדים אלא את המעבידים. גם עובדי מדינה הם בין מקבלי השלמת ההכנסה. אם המשכורת של העובדים היו יותר גבוהות אפשר היה לחסוך לא מעט מן הקצבאות.

הסטריאוטיפים שמופרחים על ידי בדרנים ירודים ודומיהם הם חלק ממחלה קשה. בתרבות הישראלית השתרשו שתי חבילות בעייתיות של אמונות עמוקות:
האחת רואה במזרח חלק מתרבות נחותה וחולה. זה מופנה כנגד ערבים ויהודים מזרחיים כאחד.
החבילה השניה שוללת את הערכים הבסיסיים של חברה סולידרית. בחברה כזאת לא דנים בזלזול בתרבות של "מגיע לי" אלא להפך: בחברה כזאת כול יחיד רואה עצמו חלק מחברה סולידרית שתרבותה מחייבת לשאול תמיד מה אנחנו חייבים למוחלש, לשונה, לנזקק.

כיוון שסבסוד זה עניין לטפילים ואין כסף ואנו רוצים כלכלה חדשה ובריאה, מקצצים באכזריות בקצבאות. ובימים אלה ממש יש לאוצר כסף כדי להקטין את המיסוי על ההכנסה. זה יעלה בשלב ראשון יותר משני מיליארד ש"ח.
להפחית מסים?
נתניהו, עשירי ישראל, פקידי האוצר ודומיהם ממשיכים לשקר בעניין המיסוי. כולם מדברים על עול המסים. אבל הנתונים של האוצר מראים שאנו במקום טוב באמצע ביחס למדינות מערביות אחרות. במסים ישירים - שהם תורמים לצדק החברתי - אנו דווקא בין המדינות הגובות פחות. במסים העקיפים שהם יותר רגרסיבים, העול כאן הוא מן הגבוהים. מס על ההון הוטל - סופסוף - אבל בשיעור נמוך בהרבה מן המס על העבודה. כן, השיטה מעוותת. אבל למה הרפורמות תמיד מתחילות מלמעלה? למה כול עוותי שיטת המס נשמרים? כ-47% מן הנישומים מקבלים הכנסות נמוכות כול כך שהם מתחת לסף המס ולא משלמים מס הכנסה - אבל משלמים ביטוח לאומי ומס בריאות. הם לא יקבלו אגורה שחוקה מן הרפורמה וקרוב ל-75% מן הכסף ילך לשני העשירונים בעלי ההכנסה הגבוהה.

דו"ח העוני של הביטוח הלאומי מספר על 560,000 משפחות עניות לפני תשלומי העברה. אחרי תשלומי ההעברה המספר יורד ל-254,700 , אבל אחרי המיסוי המספר גדל ל-305,400 משפחות שהן 1,088,100 נפשות. שיטת מיסוי טובה יותר, שהייתה דואגת לעניים ולא לעשירים, הייתה מחלצת מן העוני כ-50,000 משפחות, קרוב ל-200,000 איש!

בנגב יש הרבה אזורים שבהם קרוב ל-70% מן האוכלוסייה הוא מתחת לסף המס. מגיני הנגב הפכו לכוכבי תקשורת וכול ההנחות במס הולכות בעיקר לאלה שלא הכי זקוקים לכך. בהתנחלויות לא רק התושבים עצמם מקבלים הנחה במס, אלא גם עובדי הוראה ורפואה המגיעים לעבודתם שם.
זבנג והכול יתוקן?
למשבר הכלכלי-חברתי בישראל אחראים גורמים רבים. אומנם, המיתון בישראל החל כבר ב-1996, בתקופת ממשלת נתניהו, אך הוא החריף עד לסף משבר כלכלי חמור מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית. התמוטטות המו"מ המדיני וכניסת האזור לעימות אלים, משפיעים בצורה קשה ביותר על הכלכלה הישראלית. התיירות בקיפאון עמוק, המשקיעים הפרטיים חוששים להשקיע ולסכן את הונם, היצוא מדשדש. כול אלה וגורמים כלכליים נוספים, כמו המשבר העולמי ובפרט זה שהתחולל בתעשיית ההיי-טק, מביאים למצב כלכלי משברי. לצערנו, המדיניות הממשלתית השמרנית, במקום לסייע בהוצאת המשק מהמיתון, החריפה את המשבר הפוגע בשכבות רחבות. אחת התוצאות הקשות היא עליית שיעור האבטלה ליותר מ .11% ומגמת העלייה באבטלה נמשכת.

חלק מפתרונות הסרק מתחילים ללבוש את הלבוש הגזעני של הטלת האשם על עובדים זרים ו"הישראלים שלא אוהבים לעבוד". האמת היא פשוטה: העובדים הזרים נמצאים כאן כתוצאה ממדיניות שמשלבת אותנו בתהליכים גלובליים ומבטיחה למעבידים בישראל עבודה זולה וגידול עצום ברווחיהם. העובדים הזרים הם כלי חזק ביותר במלחמה על הפיכת שוק העבודה לשוק בלי כללים, בלי הגנה על העובדים, לשוק של רווחים קלים למעסיקים וסרסורי העבודה שלעתים אף יושבים בממשלות ישראל.

על כולם להבין כי להמשך הניסיון "לפתור" את הסכסוך עם הפלסטינים בדרכים "צבאיות" יש מחיר אנושי וכלכלי גבוה. העימות, אם ימשיך ויסלים, יהרוס לא רק את המשק הפלסטיני, הקטן יחסית, אלא גם את המשק הישראלי.
ארגונים חברתיים, תפיסה כוללת ותהליך השלום
במיוחד בימי מחאה ציבורית של שכבות שנחשבות משום מה "שבויות ימין", לא מעטים מתפתים להסתיר כמה אמיתות כואבות. אלה נוגעות לפחות לשני תחומים שכדאי להבהיר לפני שאנשים ימשיכו במסע "להסתרת זהויות". השאלה החברתית הכלכלית אינה פשוטה ולא נפתרת על ידי כמה אחוזים שניתנים לקבוצה זאת או אחרת או מגע קסם כזה או אחר. העוני והמצוקה שאנו רואים בימים אלה הם פועל יוצא הכרחי של השיטה הקפיטליסטית הבלתי מרוסנת שנהוגה אצלנו.

הפילוסופיה השלטת, הנחות המוצא של כנסיית המאמינים בשוק החופשי, מן ההכרח שייצרו מצבים כאלה ואף גרועים מכך. מי שירצה לחשוב על חברה סולידרית יצטרך גם להשתחרר מן המחשבה שסוציאליזם היא מילה מגונה ושמרקס זה רק שמם של אחים מצחיקים או של חנות מרקס אנד ספנסר.

יש צורך לחשוב היטב על משמעותו של סוציאליזם ב-2003, אולם הגיע הזמן להתפכח מכמה "אמיתות". בברה"מ נכשלה שיטה שהייתה ידועה בציבור כסוציאליסטית, לא הסוציאליזם. בקיבוצים בישראל המשבר התחיל לא כאשר נכשלה ברה"מ אלא כאשר הפכו לחלק מן המערכת שפיתחה את הקפיטליזם בישראל, והמשבר החריף כאשר הימרו בבורסה על פי מיטב הכללים של המשק הקפיטליסטי.

בינתיים ה"שיטה המנצחת" מבטיחה החרפת הפערים ברמה גלובלית, עוני ורעב גוברים, מלחמות שבאות להבטיח אינטרסים של מעטים.

התחום השני נוגע לעניין השלום. ארגונים חברתיים שיתעלמו משאלה זו יוכלו לתת תשובות חלקיות בלבד, או אולי לעסוק באחיזת עיניים. לא תהיה שום "ישועה" כלכלית, בלי שתהיה מפה אמיתית לשלום. לא עם גדרות הרסניות, לא עם התנחלויות, לא על בסיס של תכתיבים כוחניים לעם שקורס תחת עולו של הכיבוש.

תוכנית כלכלית שמתעלמת מהכיבוש בשטחים ומתהליך השלום - לא תוביל אותנו לשום מקום. אין שום סיכוי להצלחת מדיניות כלכלית חדשה זו או אחרת, ללא התייחסות לשאלה זו. לא מדובר רק במשמעויות הכספיות הענקיות של מפעל ההתנחלויות בשטחים. הגענו למצב קריטי שבו אנו מתחילים להבין שהכיבוש לא עולה רק בחיי אדם אלא גם בהרס המרקם הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל. אחזקת הקולוניה עולה לנו הרבה כסף, וגם גורמת לנו נזק עצום. אנו לא המעצמה הראשונה שנקלעת למצב זה. ברוב המפעלים הקולוניאליים נקודת ההכרעה לא הייתה צבאית אלא הייתה כרוכה בהתייחסות למחיר העצום שגובה הכיבוש, שגובה המשכו של מצב קולוניאלי. גם אנחנו לא נוכל להימנע מכך. מחיר הכיבוש - תרתי משמע - הופך לגבוה מיום ליום.

הדילמה היא קשה והשאלה הבסיסית היא כפולה: האם ניתן להפריד בין תהליך השלום לבין שאלות חברתיות? מחנה השלום התנכר באופן עקבי לבעיות העוני ולשאלות חברתיות-כלכליות, והיה שותף פעיל לשיטה הכלכלית הקיימת. תהליך אוסלו פתח פתח לחגיגת עשירים שאליה לא הוזמנו העניים. כול מיני הסברים עדתיים סייעו בהסתרת השאלה האמיתית. תומכי תהליך השלום ייצגו בעיקר את ישראל השבעה והתעלמו מהתמודדות אמיתית עם הבעיות החברתיות. אם "תהליך השלום" מביא להקצנת ההשפעות הרעות של תהליך הגלובליזציה, אין פלא שהוא לא פופולרי בקרב האוכלוסיות המוחלשות בישראל.

מחנה השלום צריך להחליט האם הוא מוכן באמת ובתמים לשנות את המבנה הכלכלי-חברתי שבו אנו חיים. לא מדובר בהפרחת סיסמאות נבובות מן הסוג של "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". מדובר בשותפות אמיתית לשינוי פניה של החברה הישראלית ולדחיית הדגם הניאו-ליברלי.

בנוסף אין שום דרך אמיתית לטפל בסוגיות הכלכליות והחברתיות בלי אמירה אמיצה וברורה בתחום השלום. אלה הם שני צדדים של אותה מטבע וכול מי שירצה להתמקד בצד אחד בלבד מטעמים של נוחיות טקטית, ימצא עצמו, בסופו של יום, בפני שוקת שבורה. השאלות האלה מחוברות מעצם מהותן ושום שיקולים טקטיים לא יועילו להפריד ביניהן. צריך להגיד זאת גם אם זה לא יהיה פופולרי או יפריע לאלה שחושבים על איזו מניפולציה אלקטורלית או נס או הוקוס פוקוס שיחזיר אוכלוסיות כאלה או אחרות ל"הצבעה נכונה".

זה מצריך שינוי תפיסתי יסודי. זאת לא שאלה שפותרים עם הצלחות תקשורתיות או מאמר מלומד בעיתון "הארץ". עם כול החשיבות של כתבות בתקשורת צריך להבין שאנו עומדים בפני אתגר עצום. בניית תודעה חדשה אודות כלכלה וחברה ושלום, ודחיית המבנה הנוכחי הנשלט על ידי האמיתות המדומות של כנסיית המאמינים בשוק החופשי.

אין לנו בעיה עם התקשורת בלבד - על סוגיה השונים - אלא עם תודעה חברתית שנהרסה על ידי אליטות השולטות בנו שנים רבות תחת שלטון המערך והליכוד ובני בריתן, אליטות שהשליטו כאן תפיסה כלכלית חברתית הומוגנית מדי והגמונית מדי. אם באמת ברצוננו לחשוב במונחים של שינוי - עלינו להתחיל לערער על אותן אמונות קדושות של כנסיית המאמינים בשוק החופשי.