הזדהות עם התוקפן - השמאל הרדיקלי בישראל
יעקב ליברמן, ספטמבר 2003, תשרי תשס"ד
חוגי הימין הקיצוני בארץ נטו "להסביר" את המעשה של הרוצח גולדשטיין בכך, שהוא כרופא וכאדם רגיש, סבל סבל רב בראותו את הפצועים ואת ההרוגים קורבנות הטרור הפלשתיני וזה דחף אותו לרצוח בדם קר מתפללים במערת המכפלה. "הסבר" זה מופרך מעיקרו, כי רצח ואלימות אינם מקטינים את הסבל של חפים מפשע אלא רק מרחיבים את מעגל האלימות. אבל, "הסבר" כזה, כלומר שסבל או דיכוי של קבוצות חברתיות או עמים מצדיקים רצח ללא הבחנה, משמש
את כול קבוצות הטרור הפועלות בעולם. וזה מובן, אך המפתיע הוא, שקורבנות האלימות מצטרפים לנימוקים אלה ומזדהים עם קבוצות הטרור או עם האנשים האלימים הפוגעים בהם, ונעשים לשופרות של "הסברים" מופרכים אלה. תופעה זו קיבלה את השם "הזדהות עם התוקפן".

המונח "הזדהות עם התוקפן" לקוח מהפסיכואנליזה ומציין תופעה מוזרה, אך מתועדת היטב. ס. פרנצי מצא, שילדים המאוימים על-ידי מבוגרים אלימים ינסו לנחש את רצונו של התוקפן כדי לרצותו. האישיות הנמצאת בסכנה מגיבה בהזדהות עם התוקפן ומחליפה את הפחד מפניו בהערצתו. אנה פרויד, על יסוד התנסותה בטיפול בעיקר בילדים, כללה את התופעה במסגרת תיאורה את מנגנוני ההגנה של ה"אני". אך לא מדובר רק בילדים או בנשים מוכות. ברונו בטלהיים מתאר את התנסויותיו במחנה ריכוז בו היה עצור. הוא תיאר כיצד "עצירים ותיקים" סיגלו לעצמם את דרכי ההתנהגות של השומרים הנאצים. "הם לא רק קיבלו את דרכי ההתנהגות אלא גם הזדהו עם המטרות והערכים של שומרי המחנה, גם אם אלה היו מנוגדים לאינטרסים שלהם עצמם". תופעות דומות נרשמו במקומות שונים בעולם. מפורסם האירוע שקרה בסטוקהולם ואף קיבל את השם "סינדרום סטוקהולם". בעיר זו אירע שוד בבנק וארבעה מעובדיו הוחזקו כבני ערובה. במשך השוד וגם לאחר סיום הפרשה הם הביעו הזדהות עם השודדים, לדבריהם "הם הגנו עלינו מפני המשטרה". גם זמן רב לאחר מכן, עוד הביעו סימפאטיה לשודדים וביקרום בכלאם.

ניתן לזהות תופעה דומה בהתבטאויותיהם של כמה מראשים של השמאל הקיצוני בארץ. התגובה האלימה של הפלשתינים להצעות ברק בקמפ דיוויד העמידה בסימן שאלה את הקונצפציה הפוליטית שאמרה , כי תמורת נסיגה מרוב השטחים המוחזקים וכינון מדינה פלשתינית יחתום עראפת על שלום שיסיים את הקונפליקט. כישלון קמפ דיוויד והדרך האלימה בה הפלשתינים הגיבו על קשיי המו"מ איימו על זהותם הציבורית של אנשי השמאל הקיצוני, שנבנתה על יסוד קונצפציה זאת. אלה הם לרוב נציגים של מה שרייך (Reich, 1991) מכנה "מנתחי סמלים" (symbolic analysts), כלומר אנשים שעיסוקם העיקרי הוא עם סמלים ולא עם אנשים. "המאפיין קבוצה חברתית זאת הוא האובדן של מודעות אזרחית, של תחושת מחויבות לחברה בה הם חיים... אנשים אלה פחות חיים בקהילות אלא ברשתות תקשורת, הקושרים אותם עם אחרים, דומים להם, מפוזרים בעולם" (Bellah et.al, 1996). ואכן, לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ, הלגיטימיות שלו נובעת מרשת מסועפת של יחסי גומלין עם אישים פלשתינים ועם ארגונים רבים באירופה התומכים בהם. לכן הייתה סכנה, שהכרה בעובדות תגרום לאובדן הetre‘ raison d- הסיבה לקיומם. תגובתם הייתה הזדהות עם עראפת והרשות הפלשתינית וגלגול כול האחריות לכישלון לפתחי הממשלה הישראלית. לשם כך היה צורך להתעלם מחלקים מהמציאות הפוליטית ובעיקר מהטרור. שתי תופעות אלה אופייניות לתסמונת של הזדהות עם התוקפן: "ההזדהות עם התוקפן קשורה קשר הדוק עם תהליך של פיצול (dissociation). ההזדהות עם התוקפן אומרת מה מסכן את התדמית (האידיאלית) של התוקפן במציאות והפיצול מוציא את הנתונים האלה מהתודעה " (Franckel, 2000).

לשם הדגמה נבחן את הגישה של אורי אבנרי – ללא ספק הפובליציסט הכשרוני ביותר של השמאל הקיצוני - לרצח בקיבוץ מצר. הוא כותב מאמר בנושא, המופיע באינטרנט מתורגם לאנגלית, גרמנית וצרפתית, כי הוא מכוון ל"עורף" של השמאל הקיצוני. השאלה המרכזית של מאמרו היא "מה הביא את הצעיר הפלשתיני לכוון את נשקו לאם ולשני בניה ולהרוג אותם?" שאלה זאת היא ללא ספק ראויה לדיון. אך אבנרי לא עוסק בה כמשקיף מבחוץ, הבודק כיצד הרוצח, המכונה בפיו "צעיר פלשתיני", החליט על מעשה זה, מי כיוון אותו ונתן את הנשק לידו, מה הייתה האווירה החברתית בקבוצה של הצעיר שאפשרו לו להתעלם מתחושה יסודית שיש בכול תרבות, המונעת רצח ילדים. אבנרי מתעלם מכול אלה, ולאחר ששאל את השאלה הוא עונה עליה לא כמי שמשקיף על המציאות הפוליטית, החברתית והפסיכולוגית מבחוץ, אלא במי שמדבר מתוך הרציונליזציה של הרוצח עצמו. פ'רנצ'י מדבר על ההתאמה הגמישה (autoplastic) כתגובה לאלימות, וההתאמה של מערכת ה"אני" לזאת של התוקפן "התוקפן נעלם כחלק מהמציאות החיצונית והופך לחלק של האישיות של הקורבן".

מאמרו של אבנרי מתאר את הכיבוש על כול עוולותיו האמיתיים והמדומים ("מאות ילדים פלשתינים שנהרגו ע"י צה"ל"). אין שום הבחנה בין מעשים שרירותיים לבין אותם הצעדים שישראל נקטה כדי להתגונן מפני הטרור. נכון הוא, שכך מצטיירת המציאות בעיניהם של הפלשתינאים המצטרפים לארגוני הטרור. אך התמונה המעוותת הזאת מובאת לא כהסבר פסיכולוגי למוטיבציה של הרוצח אלא שאבנרי מזדהה לחלוטין עם הראייה של התוקפן ומשקיף על העולם דרך עיניו.

בפיצול - המאפיין הנוסף של הסינדרום - נעלמים, כאמור, מן התודעה קטעים שלמים מהמציאות שעלולים לפגוע בתמונה האידיאלית של התוקפן. ואכן מכאן והלאה נעלמים מהמאמר של אבינרי כמה מרכיבים יסודיים: אין זכר לסביבה של הרוצח - המשפחה, החברים וגישתם לקונפליקט. התעמולה הפלשתינית, הפועלת כמערכת טוטליטרית ומשדרת מסר אחיד בכול אמצעי התקשורת, בהטפות במסגדים ובנאומי הדוברים ויוצרת את המערכת החברתית המעניקה לגיטימציה ל"שהידים" ולטרוריסטים למיניהם. מספיק לציין כדוגמה את פתיחתה של תערוכת ה"שהידים" בעזה על-ידי שרת הרווחה של הרשות. נקודה שנייה שאין לה זכר במאמרו של אבנרי היא הארגון הנותן לרוצחים את ההדרכה, הנשק והמסמן את המטרות של הפעילות, שבלעדיהם המעשה לא היה מתבצע.

המאפיין החשוב ביותר, המראה על ההזדהות עם התוקפן, הוא ההתעלמות המוחלטת של אבנרי מהקורבן. הרצח כאילו מכוון לאיזו ישות מיתית המורכבת מחיילים במחסומים, מטוסי אפ-16 ובולדוזרים ההורסים בתים. אך הרצח במצר היה מכוון נגד קיבוץ שהיה בעיצומו של מאבק, שמטרתו לשנות את תוואי של גדר המערכת המתוכננת כדי שלא יפגע במטעי הזיתים של כפר קפין שמעבר לקו הירוק. הרצח במקום ובזמן הנתון בא למנוע ניצנים של שיתוף פעולה יהודי-ערבי , ניסיון למזער את הנזק של הקונפליקט ולמנוע פגיעה בפרנסה של אנשי כפר, שיגרום לעוד שנאה ולעוד שפיכות דמים.

מעבר להתעלמות מן המשמעות הפוליטית של המעשה יש במאמר התעלמות טוטלית מהקורבנות. כמו שהרוצח אינו רואה בקורבן אישה השוככת על ילדיה ופעוט מעוות מפחד מול לוע הרובה, כך אין אצל אבנרי שום ביטוי של חמלה על האם וילדיה, שום ביטוי של התקוממות מוסרית מול הדם הנשפך, אף לא מלה של ביקורת על תנזים-פתח , ששלח את האיש למשימתו. כול "ההבנה" היא הבנת הרוצח. הקורבן נעלם מהתודעה.

מנגנון זה מאפיין את כול הפרסומים של השמאל הקיצוני. באתר האינטרנט של "גוש שלום" יש הסבר על קמפ-דיוויד שבמרכזו מפה שלדבריהם היא המפה שהציע ברק. על-פי מפה זאת יישארו בידי ישראל כעשרה אחוזים מהשטחים ועוד עשרה אחוזים יימסרו רק לאחר מספר שנים. מפה זאת גרמה לטענתם, שהפלשתינאים התייאשו מהאפשרות להגיע להסדר. מה היא האמת? מתברר שמפה זאת מתבססת על העמדה של ישראל בשיחות סטוקהולם (מאי 2000) ואילו בקמפ דיוויד לא נמסרו כלל מפות. הצדדים מסרו לקלינטון הצעותיהם והוא ביסס על כך את עמדותיו. במאמרם של אגהה ומלי (Agha, Malley, 2001) המבטא את העמדה הערבית, כותבים המחברים על התזוזה של ברק מעמדותיו התחלתיות עד הסכמתו למדינה פלשתינית על תשעים וחמשה אחוזים של השטח.

אין במסגרת דיון זה אפשרות לנתח את קריסת המו"מ בקמפ-דיויד, הראויה להתייחסות ולניתוח. אנו דנים כאן בניסיון להאשים אך ורק את ברק ואת הצוות הישראלי בקריסה זאת, כאשר הפלשתינאים עצמם אומרים, - כפי שהופיע בהודעת הרשות הפלשתינית - שערפת "עמד איתן ולא התפשר על זכויות הפלשתינים". ההודעה מפרטת את העמדה כחזרה אל גבולות 67 ' וקיום החלטת האו"ם 194 בדבר החזרת הפליטים.

כיצד ניתן להסביר עמדה זאת של השמאל הרדיקלי, החורגת אף מקו ההסברה הפלשתינית? בתיאורו של ההזדהות של "העצירים הוותיקים" עם שומרי המחנה מתאר בטלהיים שלפעמים השומרים קבעו חוקים אך לאחר זמן לא אכפו אותם יותר, אבל "העצירים הוותיקים" המשיכו לפעול על פיהם. היה להם צורך להוכיח, מעבר לכול ספק, שאנשי האס-אס השומרים עליהם צודקים בכול. גם כאן אנו עדים לתופעה דומה, כשה"הסבר" של השמאל הקיצוני, מרחיק לכת אפילו יותר מהעמדה הפלשתינית.

דוגמה נוספת היא התגובה של "גוש שלום" לתבוסת השמאל בבחירות בינואר. הם מפרסמים מודעה: "לא השלום הובס. הובסו העסקנים הפוליטיים שמעלו בשליחותם" (הארץ, 31.1.003). כלומר, לדעת השמאל הקיצוני, לכישלון של מרצ והעבודה בבחירות "העסקנים שמעלו בשליחותם" אין קשר למאבק על השלום. יש כאן אמירה ברורה "אנחנו לא שייכים לשמאל הציוני, אנחנו שייכים לכם, הפלשתינאים". אין לתמוה על התוקפנות של השמאל הקיצוני לגבי מחנה השלום הציוני. מחנה זה מהווה איום על הקונצפציה של "או-או" (או עראפת או שרון). גישה זאת משרתת את ההזדהות עם התוקפן: אם קיימת מציאות דיכוטומית אזי אם אתה לא מזדהה עם עראפת הרי אתה מזוהה עם שרון והמתנחלים.

בדוגמאות שהבאנו לעיל קיימים תהליכים במציאות שעומדים בסתירה "לקונצפציה" של השמאל הקיצוני: רצח של אם וילדיה, תגובה אלימה להצעות שלום מרחיקות לכת והצבעה דמוקרטית המנוגדת להשקפתם. אנה פרויד מתארת איך סתירה כזאת אינה מביאה להבנה נכונה יותר של המציאות: "היא אינה הופכת לביקורת עצמית. היא מוסתת לעולם החיצוני. ההזדהות עם התוקפן מביא כאן לדרך התגוננות חדשה של התקפה על המציאות חיצונית" (שם, עמ' 90). המעשה התוקפני מופנם אל תוך האישיות. אישיות זאת היא "מחוסרת סובלנות לגבי העולם החיצוני, הוא לומד (מן התוקפן) מה עליו לגנות, אבל הוא מגן על עצמו בעזרת מנגנון זה מפני האי-נחת של הביקורת העצמית" (שם). ואכן, אין בכול הגילויים של הכותבים שמץ של בדיקה עצמית או השארת פתח לספק: כול האמת, כול הצדק, כול החיוב נמצאים בצד אחד. המציאות הנתפסת מפוצלת. בתהליך זה "הרגשות כלפי שני החלקים מנוגדים בתכלית: חלק אחד נתפס כ'טוב' והאחר כ'רע'" (Ricroft ,1977).

מעבר להיבט הפסיכולוגי, יש בתופעה זאת מכשול לכול ניסיון להגיע לפתרון הסכסוך. פתרון מחייב, ראש לכול, ראייה נכוחה של המציאות על מורכבותה, על הדילמות המוסריות והפוליטיות שיש בה ועל הוויתורים ששני הצדדים חייבים להשלים אתם. אין מנוס מראיית האמת גם אם היא קשה "כי רק האמת – ולא השקר – היא המנוע האמיתי של ההיסטוריה".
הערת המערכת: פירוט המקורות ניתן לקבל בפנייה אל המערכת