משאל "מפנה" - אמירות קצרות על מציאות קשה
בהשתתפות:
דוד אוחנה, עוז אלמוג, חדוה בן ישראל, סאלם ג'ובראן, יוסף גורני, יחזקאל דרור, א.ב. יהושע, ירמיהו יובל, אפרים יער, משה ליסק, סמי מיכאל, מוקי צור.
דוד אוחנה: לא כנענים ולא צלבנים אלא יהודים ים-תיכונים
(ד"ר דוד אוחנה - מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב)

שתי קריאות התגר הנועזות ביותר על הישראליות (הקשורה בטבורה ליהדות באמצעות הרעיון הציוני) היו המיתוס הצלבני והמיתוס הכנעני. מהעבר האחד, ההבניה המיתולוגית של הציונות כצלבנות מודרנית תיארה את הישראלים כקולוניאליסטים; מהעבר האחר, ביקש המיתוס הכנעני לשבור את הרציפות ההיסטורית של הישראלים למקורותיהם האינטלקטואליים והתרבותיים היהודיים.

הציונים לא היו צלבנים ולא כנענים. הם היו קשורים למקום ושמרו על רציפות של הזמן. אולם מאז כיבוש השטחים יצרנו מודל ייחודי של חצי מדינה ציונית (יהודית ודמוקרטית) וחצי מדינה צלבנית וכנענית. המתנחלים הם סוג של צלבנים יהודים: להם יש מדינת-שילוח המממנת ומחזיקה אותם; יש להם קולוניאליזם דתי ולא תרבותי; יש להם מדינה אליה הם יכולים לשוב; הם אינם נאחזים בקרקע ובחקלאות אלא במבצרים ובמצודות; הם חיים בניכור מילידי המקום; הם מציגים עצמם כחיל חלוץ, 'שליחי קודש', שיצאו מבסיס מבטחים לממש אידיאל דתי-לאומי; מניעיהם דתיים והם מצווים להגן על מקומות קדושים שזרים השתלטו עליהם.

המתנחלים הם סוג של כנענים מודרנים, עברים ילידים חובשי-כיפה. הם המירו את 'המקום' המטפיזי במקום הפיזי; בשילוש הלא-קדוש שלהם הם הציבו את הגיאוגרפיה, את המקום – ארץ ישראל – לפני העם והתורה. הם משלבים תיאולוגיה פוליטית עם מיתוס התיישבותי. הם חותרים לארץ ישראל השלמה, היהודית והדמוקרטית. תנאי לכך כמובן הוא טרנספר של היסוד הזר המפריע להרמוניה המשיחית. כך עשו המתנחלים מוטציה של הציונות ושינו כליל את אופייה של המדינה. כשם שארה"ב היא מדינת כול אזרחיה, כשם שדרום אפריקה הייתה מדינת אפרטהייד, כך ישראל היא מדינת כיבוש. אופייה זה עלול להתגלות לא כעניין זמני, חולף, אלא כאופייה הקבוע של מדינת היהודים. כך אנחנו עלולים להידרדר במדרון של מדינת אפרטהייד, אחר-כך מדינה דו-לאומית ולבסוף מדינת טרנספר.

מה צריך לעשות אפוא? על מנת לשמור על נשמתה הקולקטיבית של המדינה היחידה שיש לנו, צריך בראש ובראשונה לשנן שאופייה הצלבני והכנעני ההולך ומתרקם, איננו צו דטרמיניסטי או הכרח המציאות. מלבד ממד ההכרה ותחום החינוך צריך לפעול במישור המעשי והפוליטי נגד הכיבוש של אופיינו הלאומי החדש. אומה כובשת אינה יכולה להיות אומה חופשית.

בעיני חלק מהערבים אנו עלולים להיות, גם בעידן השלום, הזר האולטימטיבי. לכן במקום תפיסה של מזרח תיכון שבו הישראלים יהיו יוצאי דופן במרחב המוסלמי והערבי, יש לטפח את האופציה הים תיכונית. כך ישראל לא תהיה מבודדת בתפיסה גיאו-תרבותית שנקבעה לפני מאה שנה. כך נשקיף על הסכסוך לא כאיבת נצח בילטרלית בינינו לבין הפלשתינאים, אלא מתוך הקשר היסטורי-תרבותי אחר. גם במובן הפנימי האופציה הים-תיכונית תהיה סדן משותף לליבון הזהויות השונות בחברה הישראלית. האופציה הצלבנית היא זרות הדדית בין מזרח למערב; האופציה הכנענית היא זרות הדדית בין הישראלים-עברים-מקומיים ליהדות העולם; האופציה הים-תיכונית חותרת לדיאלוג מרחבי, היסטורי ותרבותי בין מזרח למערב, ישראליות ויהדות, ישראלים ופלשתינאים.
עוז אלמוג: פוטנציאל השמור לבעליו
(עוז אלמוג - סוציולוג, אוניברסיטת חיפה)
כמעט בכול פרמטר בו נבחן את העשור האחרון בישראל ניווכח, כי התקדמנו בצורה בלתי רגילה, אך יש לנו נטייה להלקאה עצמית, לראיית שחורות תוך הוצאה מפרופורציה וזאת גם משום שרבים מאתנו חסרים קנה מידה להשוואה עם אומות ומדינות אחרות. לכך תורם גם היעדר פרספקטיבה של זמן; בני האדם, ובעיקר אנו הישראלים, מרוכזים בהווה ואת הטוב נוטים לשכוח, על כן נקודת המבט אינה מאוזנת. ובכך השפעה רבה לתקשורת.

למשל: בתחום הטכנולוגי צעדנו צעד עצום קדימה. ישראל היא אחת המדינות היותר "ממוחשבות", פיתוח ההיי-טק, בזכות ההון האנושי, מדהים בהיקפו. הגורם המרכזי לכך הן התכונות הישראליות (הזוכות לעתים לביקורת משמיצה): כשנפתח חלון ההזדמנויות לאחר אוסלו נתגלה הישראלי היזם מטבעו, החוצפן, המאלתר, התחרותי, המעז (ולפעמים גם המהמר), המנוסה במצבי לחץ ויודע להתמודד אתם גם בזכות שיתוף פעולה בצוותים קטנים.

דוגמה נוספת – תחום זכויות האזרח: נחקקו יותר ויותר חוקים המבטיחים זאת: על מעמד הילד, זכויות הנשים, פסיקות עקרוניות של ביהמ"ש העליון ובהן גם מהפכניות.

אף שכרגע אנו נתונים בתקופה קשה כלכלית, בעיקר בשל המלחמה, הנתונים מראים שמוצרים בני קיימא, המעלים את רמת החיים ואיכותם, מצויים ברוב הבתים בישראל, גם בעשירוני האוכלוסייה התחתונים. ומבלי להמעיט מחומרתו של העוני, גם הוא פחות חמור בהשוואה למדינות רבות אחרות. תוחלת החיים של העני בישראל אינה נמוכה משל העשיר.

עשור זה ידע גם התפתחות אדירה בתחום התקשורת וכיום לרשות הצרכן 'סופרמרקט' תקשורתי שרבה בו הזיבורית אך גם הרבה 'מוצרי גורמה'. גם רמת ההשכלה עלתה והגענו למקום ראשון או שני בעולם ברמת ההשכלה של נשים.

אך בצד כול אלה כמה וכמה תופעות שאם לא נטפל בהן, עלול להיהרס הכל: בחומרה אני רואה את החומרנות שפשתה בקרבנו כאשר אמת המידה להערכת אדם היא חומרית;
בתי ספר הפכו למוסדות קבלניים לקבלת תעודה ולא להקניית ידע, ורמת המורים נמצאת בנסיגה מדאיגה.

החברה נעשתה אלימה יותר ומדאיג הפיחות במעמד הפוליטיקה, שאנשים צעירים בורחים ממנה ומתרחקים מעמדות של הנהגה; השיח הציבורי רדוד ובקלישאות; העוני - מרבים לדבר בו מבלי להבחין בסיבותיו. לא הרי חרד, שבהכרה בחר להיות עני (בחר שלא לעבוד) כעולה מרוסיה שהעוני שלו זמני. או העוני שבעיירות הפיתוח, שאותו ניתן לפתור גם בעזרת רכבת ממצפה רמון למשל, למרכז ובכך להוציא הפריפריה מהבדידות ולאפשר לתושב העיירה להשיג תעסוקה במרכז. ולמורה מוצלח בעיירת הפיתוח יש לתת שכר עתק ולא לראש עיר "מצטיין". בעיית עוניים של החרדים היא המעיקה ביותר על המשק. 130 אלף משפחות, 700 אלף פיות - 70% מתוכם מתוך בחירה אינם עובדים, צריך ואפשר להביא אותם לעבודה.

הפתרון הכי חשוב המדובר כבר שנים ואינו מבוצע – שירות אזרחי. מותר לתבוע מכול צעיר, גם ערבי, לשרת את ארצו תקופה מוגבלת, ולאו דווקא בצבא. כך ייכנסו כולם למעגל האזרחים המשתתפים, דבר שיעלה כבודם בעיני עצמם ויגביר תחושת השתייכות. כך גם ייווצר כור היתוך של הנוער וצעיר יכיר את שפתו של זולתו וילמד לכבדו.

יש פוטנציאל עצום בחברה הישראלית, מאגר עצום של כשרונות אך יש גם פוטנציאל עצום של הרס עצמי.

אני מודאג ביותר משכנינו בקרבם פושה הפונדמנטליזם כסרטן. הפער בינינו לבינם רק מחריף ובו פוטנציאל של הרס.
חדוה בן ישראל: התנאים המצדיקים את קיום החברה
(פרופ' חדוה בן ישראל - היסטוריונית, האוניברסיטה העברית)
אין בדעתי לסקור את העשור שאירועיו ידועים לכול. אציין רק את הכיוונים בהם יש לדעתי לפעול בשני המשברים בהם אנו נתונים: משבר ביחסים עם הפלשתינאים ומשבר חברתי וכלכלי חמור.

באשר למשבר המדיני והביטחוני: לדעתי, המלחמה נכפתה עלינו ולא אנחנו בחרנו בה. אבל היא נכפתה עלינו גם בגלל שמדיניותנו חיזקה בקרב הערבים בשטחים את אותם החוגים שתמיד שאפו וכנראה תמיד ישאפו למלחמת חורמה. ייתכן וכול מאמץ מצדנו לא היה מצליח להרגיע את הקיצוניים, אך באותה מידה ייתכן שמאמץ יותר מתמשך להגיע להסדר היה מביא לפחות ליתר תמיכה בענייננו מצד מדינות המערב וזה כשלעצמו הוא נכס אותו אנו הולכים ומאבדים. הבחירות האחרונות והמאכזבות הראו בכול זאת שהציבור בישראל, ברובו, לא נסחף לקצוות הקיצוניים, לא נתפס לאשליות ולא שקע בתאוות נקם. זה סימן הרומז לכך שאולי אפשר יהיה להגיע למטרה מדינית עם תמיכה רחבה. חלוקת הארץ בין שני העמים היא בלתי נמנעת בשלב זה, אבל היא לא תתרחש כתוצאה של קירוב לבבות או הבנה הדדית או אפילו משא ומתן. הגיע הזמן להתנער מחלומות השווא האלה. תנאי החלוקה וגבולותיה יהיו תוצאה של התחרות הצדדים על תמיכת הגורמים הקובעים בעולם. השגיאה הגדולה עד כה הייתה שמעולם לא פרסמנו תוכנית, וזה חיזק את החשד שאנו כלל לא מעוניינים בפתרון אלא בהתפוצצות שתפנה את הערבים החוצה. כול מאמצי הממשלה חייבים להתמקד בהכנת תוכנית מלאה ומקיפה שתכיל את כול פרטי החלוקה, הגבולות, הפינויים, דרכי הביצוע, חילופי השטחים וכו'. מיטב המומחים שלנו חייבים ביחד לשרטט תוכנית מעשית שתהיה כה סבירה, צודקת וברת-ביצוע שתתקבל על דעת ממשלות אמריקה ואירופה ועל דעת הקהל הנאורה בעולם ותהפוך לתוכנית מוסכמת עלינו ועליהם. עלינו לקוות שאם יהיה צורך, יכפו את התוכנית גם עלינו וגם על הערבים. בסופו של דבר, אין מנוס מפתרון כפוי, ומצבנו יהיה יותר טוב אם אנחנו נהיה אלה שתכננו אותו והשגנו את הסכמת העולם. זה חשוב בעיקר נוכח הוודאות שכול פתרון, גם אם יחזיק מעמד זמן כול שהוא, יעמוד שוב נוכח אתגרים.

בעניינים החברתיים והכלכליים השגיאה החמורה ביותר שנעשתה מאז קום המדינה - והביאה עלינו את המצב הנורא של בורות, פשע וכיעור - הייתה הזנחת החינוך. התוצאות בחינוך אינן מיידיות, יש לחכות לפחות עשר או עשרים שנה כדי לראות דור חדש שפורח הודות למשאבים הכספיים והאנושיים שהושקעו בו. לפוליטיקאים לא היה אף פעם זמן לחכות. זה היה הכישלון הגדול ביותר של הנהגת המדינה מיום שנוסדה. אי אפשר לתקן את המעוות במחי-יד. גם כעת יש צורך להשקיע תוך ידיעה שהתוצאות תיראנה רק בעוד עשר אן עשרים שנה, אבל חייבים לעשות זאת.

יש להשקיע ישירות בילדים, לא לחלק הטבות כספיות נוספות למשפחות שאין לאף אחד השפעה עליהן וגם לא יכולה להיות. אין צורך לצפות בתי בטון באבן, כאילו זה עוזר בשיקום השכונות. יש להשקיע ישירות בבתי הספר, בפנימיות, במועדוניות, בשעות הפנאי של הנוער, בעידוד כוח אדם מעולה ללכת להוראה. יש להציל ילדים לא רק מן הפשע האורב להם אלא גם מן הערכים הרדודים של רבות מהמשפחות. כולנו מזועזעים מהעובדה שמאות אלפי ילדים גדלים, חלקם בתנאי עוני ואכזריות, ורובם ללא סיכוי סביר לעתיד. זאת היא המשימה האחת שכל היתר מחווירות לעומתה. אם לא תושג, אם לא נשפר באורח קיצוני את הרמה הכללית של האוכלוסייה ואת איכות החיים של כולנו, אזי לא רק שהחברה לא תתקיים אלא ספק אם תהיה ראויה להתקיים.
סאלם ג'ובראן: יש לי חלום בר הגשמה
(סאלם ג'ובראן - סופר)
העימות הצבאי האלים עם העם הפלשתיני, אשר הלך והחריף בשנתיים האחרונות הביא למשבר כלכלי וחברתי עמוק וכולל. הפערים העמיקו, העוני התרחב, הפילוג הפנימי הלך וקרע יותר מאי פעם את החברה. הוכח שוב כי העוצמה הצבאית ללא חוכמה מדינית לא תוכל להכריע סכסוך לאומי ומביאה למשבר כולל.

גם הדמוקרטיה הישראלית במשבר עמוק, גם בפריחה של הסקטוריאליות הפוליטית וגם בפופוליזם ובשטחיות המרוקנים את הדמוקרטיה מן הממד האידיאולוגי-הערכי.

אין תרופת קסמים למשבר העמוק הזה, והניסיון הבנוי על אשליה מסוכנת, להכריע את הסכסוך בכוח, רק יעמיק את המשבר המחריד.

אני רוצה, מכול לבי, גם כאזרח, וגם כשואף לכול טוב לעם הישראלי ולעם הפלשתיני, לראות ישראל ניגשת בביטחון עצמי ובחוכמה לפתרון הסכסוך הלאומי על הבסיס היחיד האפשרי, כאשר עם ישראל ימשיך לחיות בריבונות מוכרת על-ידי הסביבה הערבית והעם הפלשתיני יחיה בריבונות מוכרת על ידי מדינת ישראל.

יהיו כאבים קורעי שמיים בשני הצדדים, אבל גם אלה קלים מן המוות המתמשך הגובה יום יום חיים בשני הצדדים. כשם שהטרור לא מקובל ויש לעקרו מן השורש, גם הכיבוש לא מקובל ויש לעקרו מן השורש. הריבונות, הביטחון הלאומי והאזרחי, היציבות והפניית המשאבים והישגי המדע והטכנולוגיה לשיקום לאומי ופריחה כלכלית, חברתית ותרבותית - רק הם יוציאונו מן הבוץ המהול בדם של ישראלים ולפלשתינים.

נוצר מצב נורא מחריד, אבל רק אם ייצאו שני העמים מן המשבר הקיומי, נצא מן החושך אל האור, מן הטראומה לנורמליות.

למרות היותי חילוני, אני מוכן, אם זה יעזור, גם להתפלל כדי שנשים קץ לסכסוך של מאה וחמישים שנים, ונדע להפנות רוב המשאבים לבנייה, לשיקום, ליצירת תשתיות כלכליות מוצקות יותר. מה יותר מלהיב ומשחרר מאשר האתגר היוצר, אתגר ההגשמה האנושית? אין לי ספק, כי בעידן השלום, תתבסס הדמוקרטיה, תפרח התרבות, תשגשג הכלכלה והחברה תוכל להתמודד בהצלחה עם הפערים, העוני והמצוקות.

אין לי ספק כי כאשר נדביר את המלחמה, השנאה והניכור, יהיה קל יותר להרחיב את המשותף בין היהודים והערבים במדינת ישראל. הרבה ויכוחים יסתיימו, הרבה ספקות ייחלשו, הרבה חשד יפנה מקום להתחברות "עסקית", אבל גם תרבותית וחברתית. יש לי חלום בו בכול מפגש של יהודים וערבים, ידבר כול אחד בשפתו כאשר כול אחד מבין שפת רעהו.

החלום שלי לאומי: לאומי - יהודי ולאומי - ערבי, כאשר הלאומיות היא ייחוד ולא מחסום, היא ביטוי תרבותי ולא כלי להתקיף או להתגונן.

תקוותי כי בעשור הבא ישראל תהיה משוחררת מהיותה כובשת והפלשתינים משוחררים מהיותם נכבשים. החוליה המכרעת הזאת תהיה בסיס לביטחון, לרגיעה, לאמון, למבט בטוח ואופטימי לעתיד.

זה לא אידיאליזם ואין זו אוטופיה לחלום על עידן בו מה שטוב ליהודים טוב לערבים, ומה שטוב לערבים טוב ליהודים.

אשרי הדור אשר יגשים את החלום ויורישו לדורות הבאים.
יוסף גורני: העשור הדו-משמעי
(פרופ' יוסף גורני - היסטוריון, אוניברסיטת תל אביב)
הדעה כי ההיסטוריה מתפתחת לפתרון הניגודים החברתיים המצויים בה הוכחה מזה זמן כבלתי מציאותית, וגם האמונה האוטופית כמעט על "קץ ההיסטוריה" כעידן של מלחמות בין עמים ומהפכות פוליטיות אף היא נכזבה בתום המאה העשרים. ובכול זאת, אין ההתפתחות ההיסטורית בעשור זה, כמו במאה כולה, חד כיוונית – לא לשלילה ולא לחיוב, אלא במובן זה וגם זה.

ההתרחשויות בחברה הישראלית בעשור המעבר בין המאות אכן משקפות את אופייה זה של ההיסטוריה הכלל אנושית והיהודית כאחד. הואיל ואין ביכולתי לתרום דבר "מקורי" נוסף אל אווירת ה"שכול והכישלון" המורעפת עלינו מדי יום ביומו על-ידי אלה הכואבים את המצב באמת וכאלה שהפכו את הביקורת לשיטה מקצועית דסטרוקטיווית – אנסה לראות את הדברים מזווית שונה במקצת ואופטימית יותר.

העשור הזה נפתח בעלייה הגדולה מברית-המועצות, שתרמה הרבה מאוד לחברה הישראלית בכמות ובאיכות, ועל אף שהצטמצמה לאחרונה מסיבות התלויות במצבה של ישראל ו"התרוקנות" התפוצה הרוסית מיהודים, היא בכול זאת ממשיכה עדיין לזרום בשיעורים גבוהים מכול מה שידוע לגבי שיעורי הגירה לארצות אחרות.

המשכו היה בחתימת הסכם אוסלו, אשר אף כי היום נותר ממנו אך מעט, הוא סימל את הדרך אל הסדר הפשרה אשר יבוא בעתיד בין העם היהודי והעם הפלשתיני הנאבקים בחלקת אדמה קטנה זו. מאבק דמים זה הנמשך ברציפות מזה שנתיים ומעלה הכופה על החברה שלנו מצב של חירום לאומי, לא גרם לערעור אושיותיה כדמוקרטיה המערבית היחידה באזור, וזאת למרות קיומם של גורמים פוליטיים, לאומניים, רדיקליים ודתיים חרדיים, שעקרונות הדמוקרטיה זרים להם.

גם היעלמותן של המפלגות העדתיות, חוץ מש"ס, שגם היא נחלשה באופן משמעותי, למרות מגמות הפיצול התרבותי המקבל את הלגיטימיות שלו מן האידיאולוגיה והפסיכולוגיה הרב-תרבותית, מעידה על המגמות הדו-כיווניות הצנטרפוגליות והצנטרפטליות בחברה הישראלית.

גם המשבר העמוק בין המיעוט הערבי והרוב היהודי כתוצאה מן המהומות סביב ל"עלייה" להר הבית העצימה אומנם את הרגשות הלאומניים בשני הצדדים, אולם לא הביאה לפרישה פוליטית של הציבור הערבי מהמדינה היהודית ומוסדותיה הדמוקרטיים.

בסך הכול, מן הדין והצדק ההיסטורי ומבחינת שיקול הדעת המאוזן בהערכת המציאות החברתית, צריך לומר בהדגשה, כי שום חברה מערבית לא עמדה במבחן לאומי קיומי ממושך כול כך כמו החברה הישראלית, הן כחברה המצויה במלחמה המתמשכת זה חמישים שנה, הן כחברה הקולטת עלייה-הגירה ששיעוריה עולים על כול הידוע בהיסטוריה המודרנית, הן כאומה המתקבצת מחדש על אף הזרויות המפרידות בין חלקיה השונים, ועל אף המסורת התרבותית המזרח-אירופית והמזרח-תיכונית, הלא-דמוקרטית במובן המערבי, של רוב אזרחיה.

בדברים אלה אין כמובן התעלמות מן המציאות החמורה שבה נמצאת ישראל כמדינה וכחברה יהודית במובן מעמדה המדיני הבינלאומי, המשבר הכלכלי, ההידרדרות הפנימית המוסרית בפוליטיקה ובציבור, הפערים החברתיים, האלימות הלאומנית בנוסח פשיסטי, שתוצאותיה בטרגדיה הלאומית של רצח יצחק רבין.

עם זאת ואולי דווקא משום כך הדברים החיוביים אשר ציינתי לעיל הם המעידים על חוסנה של החברה לעמוד בפני הלחצים המפוררים המופעלים עליה מבפנים ומבחוץ.
יחזקאל דרור: תנאי הכרחי לתיקון – 'יכולת למשול' מעולה
(פרופ' יחזקאל דרור - מדע המדינה, האוניברסיטה העברית)
כול השאיפות לשיפור החברה בישראל אינן אלא חלום באספמיה ללא יכולת למשול מעולה, החסרה לחלוטין מזה שנים רבות. החברה האזרחית, שינוי מבנה שירותי הציבור, מנהיגות ערכית וגורמים נוספים יכולים להיות לעזר וחלקם אף הכרחיים. אך חיונית מכול היא יכולת למשול כפולה: לקבל החלטות מעצבות-עתיד שהן בעלות רמה ערכית וקוגניטיבית גבוהה; לבצען נוכח רשת אינטרסים צרים והשקפות דוגמטיות, תוך "הרס יוצר" ככול הנדרש.

כדי להגיע ליכולת למשול מעולה ודמוקרטית, על שיטת הממשל לענות על לפחות חמישה צרכים, בין השאר בעזרת המלצות כלהלן:

1. צורך: ריכוז עוצמה שלטונית דמוקרטית המאפשרת הן הכרעות שאין בהן משום עודף פשרות המבטלות את משמעותן, והן את ביצוען גם נגד "העריצות של המצב הקיים".
המלצה: מעבר למשטר נשיאותי.

2. צורך: פיתוח "מוח מרכזי" לממשל לצורך חשיבה מקצועית וערכית ארוכת טווח על בעיות היסוד ופיתוח חלופות מדיניות חדשניות.
המלצות:
א. להקים במשרד הנשיא (ועד שיונהג משטר נשיאותי, במשרד ראש הממשלה) מטה מדיניות פנים באיכות מקצועית גבוהה (בדומה לדגם הרצוי של המועצה לביטחון לאומי).
ב. להקים "מכון ישראלי לתכנון מדיניות", בחזקת THINK TANK בלתי תלוי, בעל מסה קריטית של לפחות שלושים אנשי מקצוע והגות במשרה מלאה להעמקה בבעיות ארוכות טווח של ישראל, תוך שיתוף גורמי ידע והוגי דעות מהציבור. עיקר העבודות של גוף זה יתפרסמו בציבור ובכך גם יוסיפו לטיב השיח החברתי.

3. צורך: לחזק את טיב הדיונים בכנסת, גם כמשקל-נגד לרשות מבצעת חזקה.
המלצות:
א. ריבוי דיוני-מדיניות על סמך "מסמכי מדיניות" אותם הממשלה תחויב להגיש ובעזרת יחידות למחקרי-מדיניות בכנסת עצמה.
ב. מתן יתר סיוע למפלגות ולסיעות הכנסת, לפי גודלן, לצורכי פעולות עיון ולימוד, תוך העזרות באנשי מקצוע.

4. צורך: לצמצם את הבורות של רבים מנבחרי העם בכול הנוגע לבעיות יסוד של ישראל.
המלצה: להקים "מכללה למדיניות לאומית" בה חברי כנסת, נבחרים אחרים, אנשי מקצוע ואקדמיה, הוגי דעות, פעילי ציבור וכד' ישהו ביחד לתקופות של שבוע עד חודש להעמקה בנושאי יסוד, ללא חשיפה לאמצעי התקשורת.

5. צורך: לשפר באורח נמרץ את הבנת הציבור בסוגיות יסוד של ישראל.
המלצות: הגברה איכותית וכמותית של הוראת אזרחות בבתי הספר; חיוב כול הסטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה להשתתף בקורסים וסמינריונים על בעיות המדינה בהקשר העם היהודי, האזור והעולם; ריבוי דיוני-עומק בטלוויזיה ללא שיקולי "רייטינג"; ימי דיון מעמיקים לציבור הרחב.

יש הטוענים שמצב החברה בישראל נקבע על ידי גורמים ותהליכים חיצוניים שאין לישראל השפעה של ממש עליהם, כגון הגלובליזציה ודביקות בתורות השוק החופשי. טיעון זה נכון רק בחלקו, שכן נתונה לנו הרשות לעצב את עתיד החברה הישראלית במידה משמעותית. אולם, אין שום סיכוי להצליח במשימה קשה זו ללא יכולת למשול מעולה, גם אם אין בה די. מכאן דעתי שללא שיפור של ממש במשטר מדינת ישראל, בין לפי ההצעות לעיל או אחרות, אין סיכוי להשפיע על עתיד החברה הישראלית לפי שאיפותינו.
א.ב. יהושע: בחזרה לשאלות היסוד
(א.ב. יהושוע - סופר)
הנחת המוצא בכול התייחסות לסוגיות שעניינן מצב החברה והמדינה היא, כי הסכסוך הישראלי פלשתיני מושל על חיינו בכול התחומים. אני מוסיף ומניח שהוא לא ייפתר פתרון שלם ומשביע רצון בשנים הקרובות. האינתיפאדה שברה את הפלשתינאים וגם את מחנה השלום הישראלי, לפיכך יש צורך לחתור להרגעה זמנית של המצב באמצעות היפרדות ולו גם חד-צדדית.

אין פתרון לכול הבעיות - ירושלים, הפליטים, הגבולות - ואין אפשרות להוסיף ולחשוב במושגים שחשב ברק בקאמפ דיווד. לכן מדיניות הדוחה עד לסוף הסכסוך את ההתמודדות עם כול הבעיות האחרות - הכלכליות, החברתיות, התרבותיות - אינה נכונה. "העבודה" אינה צריכה להתמקד כמעט אך ורק בבעיה הפלשתינית ולראות בה את המקור לכול הצרות, ובהסדרתה את הסיכוי לוכל הפתרונות. מחנה תנועת העבודה חייב לנסח מחדש את הפרמטרים החברתיים כלכליים של משנתו, לחדול מדיבור בנוסחאות נבובות על תחומי חיים אלה ולהשקיע את עיקר אונו בניסוח מצע חברתי שיצביע על הדרך להקטנת הפער בכול התחומים בין השכבות השונות, פער שהציב את ישראל במקום השני בין מדינות המערב בסולם מדד הפער החברתי-כלכלי. הנושא הסוציאלי חייב להיות בעל משקל מרכזי בחברה הישראלית. לשם כך נדרשת פריצה חשיבתית וארגונית לשם כריתת בריתות כלכליות-סוציאליות עם בני ברית חדשים הקיימים בפוטנציה – ושתנועת העבודה לא התקשרה אליהם עד כה: קבוצות מקרב החרדים ומקרב הערבים, וזאת – ללא השתלטות פוליטית. לשתף פעולה עם אותם ציבורים המצויים בקרבם השותפים לתפיסה בדבר הצורך ביתר שוויון, ואין לפסול אותם בשל היותם חרדים או ערבים.

השינוי הנדרש לישראל הוא שינוי סוציאלי ולא מסוג השינוי לו הטיפה "שינוי": רק בתחום הדתי. תופעת "שינוי" הוכיחה שרבים סבורים שאפשר וצריך להתמודד עם שאלות חברתיות ולא להמתין עד לפתרון המדיני שעם השגתו, לכאורה, הכול ייפתר, גם מפני שממילא לא יפתר.
ירמיהו יובל: ערכי החברה לא גילו כושר עמידה
(פרופ' ירמיהו יובל - פילוסופיה, האוניברסיטה העברית)
בעשור האחרון חלה התפתחות גדולה בכמה תחומים: בתחום הכלכלי, שחלו בו רפורמות חשובות, אך הביאו גם לפגיעה ברקמה החברתית; מבחינה דמוגרפית, הגיעו כמיליון יהודי ברית-המועצות, ולמרות המתחים יש תהליך של השפעה הדדית של הישראליות עליהם - ולהפך; ישראל נכנסה לתרבות המידע של המאה ה-21 והייתה עלייה ניכרת ברמת הידע, ההשכלה והמקצועיות של חוגים רחבים, ועד לפני שנתיים חל צמצום ניכר של הפער בין ישראל לבין הסטנדרט הקיים במערב בכלכלה, במינהל, וכמובן במדע וגם באמנות. מכמה בחינות ישראל היום, ויותר לפני שנתיים, הייתה קרובה לסף הנדרש לקבלה לחברות באיחוד האירופי. בתחום המדיני עבר, לדעתי, רוב החברה מהפך תודעתי שהכיר באשליה הגמורה של ארץ-ישראל השלמה ובהכרח של חלוקת הארץ לשתי מדינות. יתר על כן, בתקופת ממשלת ברק נרשם מומנט פסיכו-פוליטי חשוב, שבו נשברו הרבה איסורי טאבו נוקשים של העבר ומרבית התושבים היו מוכנים נפשית לוויתורים למען השלום, שנחשבו בעבר לכפירה בעיקר. ואם כי הרגע הזה חלף ונסחף בגל האכזבה שגרמו הסירוב והאלימות הפלשתינית, הוא נרשם ונחקק בתודעה ובתת-ההכרה הפוליטית.

לצערי, החדשות הטובות האלה עומדות בצל כבד של שינויים לרעה. החברה בישראל נעשתה קהת חושים לגבי סבלו של הזולת ובעיקר לסבל הפלשתינאים, לנוראות הכיבוש שהפך לשגרה, ולהתנהגות הברוטלית - כולל פשעי מלחמה - המתחוללת בשטחים הכבושים. גם בתוך החברה שוררת אדישות, ולמעשה התעלמות מהתחזקות העוני, האבטלה, והפערים הגדלים ברמת הקיום שמדרדרים את ישראל ממצב מעין–אירופי עד לסף העולם השלישי. הפיצול התרבותי–פוליטי העמיק בעשור האחרון, בין היתר כתוצאה משיטת הבחירות הלקויה, שלא היה לחברה כוח להתגבר עליה, ושחוזקה על ידי הטפה רב–תרבותית פשטנית ולא מאוזנת. בהתפתחות שלילית נוספת הולכות הנורמות המוסריות והחברתיות והופכות לנורמות משפטיות גרידא. הכול, כמו בארצות–הברית, נמדד כמעט אך ורק לפי השאלה מה מתאים לחוק ומה לאו. גם השלטון הדמוקרטי נעשה יותר ויותר פורמלי ומשפטי ומאבד את תוכנו המהותי. למעשה שולטת בישראל אוליגרכיה כספית–תקשורתית שיש לה השפעת יתר על הממסד הפוליטי (וכמובן, הכלכלי). תפקיד הצבא בחברה השתנה לרעה. חלוקת הנטל השתבשה גם בציבור החילוני, חוגים דתיים-לאומיים שמים להם למטרה לחדור לצבא מטעמים מדיניים, ופיקוד הצבא תפס לעצמו בשנים האחרונות עוצמה והשפעה בלתי בריאה ובעתיד מסוכנת על מערכות השלטון.

לבסוף: בשנתיים הקשות של אינתיפאדה חמושה ומשבר כלכלי גילתה החברה בישראל כוח עמידה מול אלימות וקשיי היום, אבל ערכי החברה, שנותנים טעם לקיומה, לא גילו כושר עמידה דומה ושולם מחיר ניכר במונחיהם. הטלטול מתקווה גדולה בימי רבין וברק לייאוש גדול, שיצר אשליות שחורות גם אצל כמה מתומכי השלום, גם אם הוא מובן פסיכולוגית, הוא סימן להיעדר חוסן נפשי ופוליטי מספיק. ודווקא חוסן כזה הכרחי עכשיו, כאשר, ככול הנראה, בעליל, נסוגונו שנים רבות לאחור והפתרון היחיד שיבטיח את שרידותה של ישראל לדורות הבאים, שהיה כמעט בהישג יד, התרחק.
אפרים יער: 'פרדוכס אוסלו'
(פרופ' אפרים יער - ראש מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, אוניברסיטת תל-אביב)
השנה בה הופיע הגיליון הראשון של "מפנה" אכן עמדה בסימן של מה שנראה כמפנה דרמתי ביחסים בין ישראל והעולם הערבי, עם החתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993. בקרב רבים התעוררה אז התקווה כי אנו עומדים על סף הכניסה לעידן היסטורי חדש – עידן השלום. אירועי העשור שחלף מאז טפחו על פנינו, ועמם הלכה ונמוגה הציפייה כי הסכסוך ההיסטורי בין ישראל לפלשתינאים יושג במהרה בימינו. מבלי להיכנס לשאלה "מי אשם", העובדה היא שבמהלך אותן שנים חלה התדרדרות חמורה במערכת היחסים בין ישראל לפלשתינאים, ומה שמכונה "תהליך אוסלו" הפך להיות מותג שלילי בעיני הרוב הגדול של הציבור היהודי בישראל. יתרה מזאת, האכזבה מאוסלו הטביעה את חותמה על הזירה הפוליטית הפנימית, וכוחו האלקטוראלי של מחנה השמאל ירד בבחירות האחרונות לשפל חסר תקדים בהיסטוריה של החברה הישראלית בתקופת היישוב והמדינה גם יחד. אומנם אין לתלות את תהליך שקיעת השמאל בגוויעתו של תהליך אוסלו בלבד, כיוון שבאותה תקופה עברה החברה הישראלית תמורות חשובות שתרמו לחיזוקו של 'המחנה הלאומי', ובכלל זה העלייה רבת ההיקף מבריה"מ לשעבר, התחזקותה של ש"ס (שבהשוואה לכוחה בשנות ה-80 נשארה גורם פוליטי חשוב גם לאחר נסיגתה בבחירות האחרונות), והתגברותה של רוח הלאומיות היהודית, במובן האקזיסטנציאלי של המושג. עם זאת, קשה להתעלם מהקשר ההדוק שבין התפוררותו של תהליך אוסלו לבין שקיעת השמאל, במיוחד מאז ממשלת ברק. בראשית תקופת כהונתו הגיע שיעור התמיכה בהסכם אוסלו לרמתו הגבוהה ביותר מאז נחתם, אולם כבר חודשים ספורים לאחר מכן, בקיץ 1999, החלה מגמה עקבית של ירידה תלולה, הן בתמיכה באוסלו והן במחנה המזדהים עם השמאל, כפי שהראו הסקרים התקופתיים של "מדד השלום", כמו גם תוצאות הבחירות בפברואר 2001 וינואר האחרון.

אם כך, מהו "פרדוכס אוסלו"? מסתבר שלמרות האכזבה מאוסלו כמותג, הציבור היהודי תומך ברובו ברעיונות המרכזיים המונחים ביסוד הסכם אוסלו, ועמדותיו ביחס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני קרובות הרבה יותר לאלו של השמאל הציוני מאשר לאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. כך, הרוב מצדדים, גם כיום, בחידוש המו"מ עם הפלשתינאים, בתמיכה בהקמת מדינה פלשתינית עצמאית, בקבלת גבולות 1967, בתיקונים מסוימים, כבסיס לחלוקה טריטוריאלית בין שני העמים, בפינוי כול היישובים היהודים ברצועת עזה, ובפינוי כול ההתנחלויות המבודדות בגדה המערבית, להוציא את גושי ההתיישבות הגדולים. עמדות אלה משתלבות בהכרה הגוברת בקרב הציבור היהודי כי המשך הכיבוש וחוסר נכונות לפשרה עם הפלשתינאים ימנעו כול סיכוי להסדר של שלום, כמו גם בשאיפה חוצת המחנות לשמור על אופייה של ישראל כמדינה יהודית. עם זאת, לשיטתו של אותו ציבור, הלהיטות של מנהיגי השמאל להגיע להסכם שלום מהר ככול האפשר, הכשילה אותם בקריאת הכוונות של הפלשתינאים והניעה אותם לויתורים מרחיקי לכת ללא קבלת תמורה הולמת. לדוגמה, בעקבות הכישלון של ועידת קמפ דייויד ביולי 2000, הדעה הרווחת בציבור היהודי (ביחס של שניים לאחד), הייתה כי מנקודת הראות של האינטרסים הלאומיים של כול צד, הפלשתינאים ניהלו את המו"מ בצורה חכמה יותר מאשר הישראלים.

על רקע כול זאת, נראה שהציבור היהודי הגיע למסקנה כי מוטב שהאחריות לביצוע רעיונות השמאל תופקד בידי מנהיגות מהימין, בבחינת "צדיקים - מלאכתם נעשית על ידי אחרים". למותר להוסיף, כי מסקנה זו קיבלה חיזוק ותזכורת מתמדת מאירועי האינתיפאדה והטרור הפלסטיני, שהחלו זמן קצר לאחר כישלון ועידת קמפ דייוד, כמו גם מהלגיטימציה שניתנה למדיניות של ממשלת שרון על ידי ארצות הברית, במיוחד מאז ה-11 בספטמבר, 2001. עתה, עם ניצחונו הגורף של הימין בבחירות האחרונות, ניתן יהיה להיווכח אם 'החוכמה הקולקטיבית' של הציבור, כפי שהשתקפה באותן בחירות, תעמוד במבחן.
משה ליסק: היש עתיד למפלגת העבודה ולשמאל הישראלי?
(פרופ' משה ליסק - סוציולוג, האוניברסיטה העברית)
התוצאה העגומה שהתגלתה לעין כול, מנקודת הראות של השמאל הישראלי, לאחר הבחירות לכנסת ה-16 לא הייתה צריכה להפתיע איש. לא רק הסקרים ניבאו את המפלה. גם עיון שטחי למדי בזרמי העומק המתחוללים מתחת לפני השטח מאז המהפך של 1977 הצביעו על הצפוי.

פרשנים רבים מגדירים את התוצאות כ"מפלה אלקטוראלית וניצחון אידיאולוגי" שכן, גם הימין המתון השלים, כך נראה הדבר, עם חוסר התכלית בדבקות ברעיון "ארץ ישראל השלמה". גם אם בדיאגנוזה זו גרעין של אמת, לא קשה להבחין בכך שיש כאן במקרה הטוב יותר מקורטוב של רציונליזציה ובמקרה הרע, סימפטומים של הדחקה ואי רצון להתמודד עם מציאות חדשה. מדובר בכך שהשמאל איבד את מקומו כמפלגת ציר. גם אם יעלה השמאל בבחירות הבאות ב-5-10 מנדטים לא יחול שינוי מהותי. הליכוד תפס את המקום שהיה למפא"י עד 1977.

גם השבר האידיאולוגי בימין בכול הנוגע לרעיון ארץ ישראל השלמה לא יסיג לאחור, בעתיד הנראה לעין, את הליכוד למקומו שלפני 1977. מה שישמור על ההגמוניה שלא היא התחושה שהסכסוך ביסודו בלתי פתיר בדורנו. גם נוסחאות פלא שיביאו להסדרי ביניים סבירים לא ימחקו בקרוב תחושה זו. למצב רוח זה מתלווה החרדה ש"תנועת הפועלים הישראלית" מיצתה את תפקידה ההיסטורי. לשאלה זו אין כמובן כיום תשובה ברורה. ייתכן שצפוי לה עוד עתיד ורוד אולם רק אם יחולו במפה הפוליטית שינויים מבניים מהותיים. לאמור, צמיחתו של מרכז פוליטי בר קיימא שמשני אגפיו יתמקמו מצד אחד השמאל המתון (מפלגה סוציאל-דמוקרטית) והשמאל הרדיקלי, ומהצד האחר הימין המתון, הרדיקלי והימין המשיחי. המפלגות הדתיות, החרדיות והעדתיות ינועו מדי פעם בין הימין המתון לימין הרדיקלי.

אולם בכך לא די. התנועה הסוציאל-דמוקרטית החדשה תצטרך לנסח מחדש מצע חברתי-פוליטי שיהלום את העידן הגלובלי. מצע זה אסור לו בשום אופן לוותר על המרכיבים המהותיים של מדינת רווחה אבל תוך התאמתם את השוק המודרני. מצע זה אסור לו להתעלם ממערכת היחסים העכורה בין אזרחיה היהודים ואזרחיה הערבים של המדינה. מבין כול השסעים המאפיינים את ישראל זהו השסע העמוק והמסוכן ביותר. רק חשיבה יצירתית תוכל אולי להתמודד עם אתגר זה.
סמי מיכאל: פתרון כפוי
(סמי מיכאל - סופר)
בעשר השנים האחרונות לא השתנה דבר מהותי בבעיות שהחברה הישראלית מתלבטת בהן. התכונה המאפיינת תקופה זו היא החרפת הבעיות הקיימות, שיוסיפו להחריף משום שהן נובעות מעצם קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית בלב לבו של המזרח התיכון הערבי - מוסלמי.

כוחו של הימין ימשיך להתעצם, שכן תשובותיו הן חד משמעיות ומקובלות על רוב העם, שעם התמשכות הסכסוך נעשה קיצוני יותר אפילו מההנהגה הימנית. השמאל טוען שהוא חלק מאירופה, תרבותית ופוליטית, והימין יש לו העוז להצהיר כי אנחנו נישאר נטע זר באזור ועל כן אנו אנוסים להישען על חרבנו, על מנת להמשיך ולהתקיים.

יתר על כן, מדינה שמגדירה את עצמה כמדינה מוסלמית או מדינה נוצרית איננה יכולה להיות באותה עת מדינה דמוקרטית. אין שום סיכוי שמדינה יהודית תהיה מסוגלת להיות מדינה דמוקרטית לאורך זמן, בעת שבתוכה קיים מיעוט ערבי מתרחב, והיא עצמה נמצאת בתוך אוקיינוס ערבי. בשטחים נהיה כובשים וכלפי המיעוט שבתוכנו נהיה בעלי זכויות יתר. הימין מוכן לחיות עם המסקנות הנובעות ממצב זה, השמאל שוגה באשליות.

הימין נכון להילחם על עמדותיו עד רציחת ראש הממשלה. השמאל, שקיבל על עצמו את כללי המשחק הדמוקרטי, אינו מסוגל לכפות את עמדותיו על הימין. הן אצלנו והן ברחבי העולם הגדול לא בחל הימין הלוחמני באמצעים שונים להגשמת מטרותיו. נראה כי אצלנו השתלט הימין על המעגלים החשובים של מנגנוני הביטחון ובאותה מידה הוא פורש את חסותו על כלי התקשורת ושוטף את מוח הציבור. משום כך נושא לפיד השלום, יצחק רבין, נרצח. ופוליטיקאי שבית המשפט אסר עליו לשמש כשר ביטחון, צועד מאז מניצחון לניצחון. בתנאים הקיימים, החלופה של אריק שרון מחר לא תהיה מצנע כי אם ביבי נתניהו.

מסתמן סיכוי אחד ויחיד לשינוי המגמה: פתרון כפוי מבחוץ. גם פתרון זה יתבע את רוב המחיר מישראל, וככול שיאחר לבוא - יהיה כבד יותר.
מוקי צור: הצרבת ההיסטורית
(מוקי צור - היסטוריון)
אי–שם בסוף שנות השמונים סיים מישהו את הדוקטורט שלו במדעי העתיד והודיע בחגיגיות שברית–המועצות הקומוניסטית לא תיסוג מפולין. הוא קיבל את תעודתו והקומוניזם התפרק. כשנפל הגולם, כתב ההוגה כי קץ ההיסטוריה הגיע, לא בגלל בוא המשיח, או הצדק העולמי, אלא משום ניצחון החברה הצרכנית ובוא עידן ההיי–טק. דומה כי עשר השנים שחלפו הוכיחו כי מסך כבד של ערפל נפל על הנביאים והותיר את האיצטגנינים וההורוסקופים יחידים במקצוע הניחוש. את השקט המצופה הרעישו מלחמות גדולות וקטנות. טילים גדולים ומתאבדים קטנים דואגים לכך שיהיה מה לזכור ומה להזכיר בזמן התקשורת.

מטכ“לים משחקים מִשחקים ישנים בכלים חדשים. עריצים צמאים לפעולות מרחיבות טרור ושליטי ממון זקוקים לעריצים. הכול נעשה אומנם באשליות של צילום והאזנה אבסולוטית, באשליה של נגישות טוטלית ומעורבות של כול היושבים ליד מסכיהם. אולם גם העוּברים שלמדו בינתיים להצטלם, לא הפכו את הוריהם ליותר רגועים. כשנרגעו חרוזי ההיי–טק מלשחד את האינדיאנים של התקופה, לא נמצאו הלחם, החירות וחיי המשמעות לבני האדם.

בצער נפרדנו מאמונות עריצות, אך לא מן העריצות עצמה. בעשור האחרון למדנו כי עריצות אובדן האמונה, עריצות האמונה החשה פצועה, אינה כואבת פחות ומזיקה פחות. גם להן יש גולאגים ומשפטי ראווה. אומנם הנאציזם נפל, אך הדמוקרטיה בעולם קודחת. מערכת החיסון הפנימית שלה השתבשה.

מלהגים על כך שמצאו את טבע האדם והוא יציב ובלתי משתנה, אך גם מדגישים כי הוא פתוח להבטחות גן עדן של פרסומאים, יודע להיות מנווט על ידי הבטחות ומשוחד על ידי אמונות שווא. מאמין שיקום וישתחווה לקהל אחרי הצגות מותו לנוכח המצלמה, אך נמצא קורבן לקורי האשליות אותם ניסה לקרוע. טבע האדם שנמצא בשוק האינטלקטואלי ויתר על הרוח, אך גם על הצדק החברתי ועל האחריות למעשיו.

כנראה שלא הגיע קץ ההיסטוריה והטבע האנושי עדיין פתוח ומשתנה. העובדה שהגענו לכך ששוטר אחד לעולם החליף את שלטון הזוגות, לא הביאה לעידן של חירות, יצירה ולחם. ההיסטוריה אומנם ממשיכה להתרחש, אך יש סכנה כי תחושת הצרבת המלווה את ההתרחשויות ואת האבל על הכישלון, חנקה את הרצון שאנשים ינסו לתעל את ההתרחשויות, לשפוט אותן, להפוך אותן לנושאות משמעות. הפעילות נמשכת, אך כשם שהעבר לימד אותנו מהו המחיר של ההשתעבדות למטרה וכיצד ניתן לסמא ולעקר את היחיד, ההווה רומז לנו כי להיסטוריה, להתרחשות אין כיוון ואין היא ניתנת לניווט. הצרבת מההיסטוריה הרדימה את הצורך הפנימי להתארגן, לבוא לקראת, להיפגש. הערפל לגבי המחר החליף את כול היכולת של העתיד הנחלם על ידי ההמונים.

אפשר להתבונן גם על המציאות הישראלית בדרך דומה. האחריות כלפי המחר פינתה מקומה לאמונה כי רק מי שלא מגדיר את חזונו או מגדיר את חזונו כוודאות שאיננה, הוא הזוכה הגדול. רק את המייצג את החלל הריק אפשר לקחת ברצינות, אך הכול יודעים כי המשמעות של דרכים אלו היא מימוש הולך וגובר של אלימות.

לנוכח מצב זה יש, לדעתי, לשוב אל מושגים של היסטוריה בבחינת האחריות של אנשים ליצור זירות בהן שולטת הענווה המחפשת את המקום למעשה האחראי, השפיט, המגלה את מציאותו של הזולת. יש לשוב אל לידת היחסים הבסיסיים בין האנשים המוכנים חרף הסתירות הפנימיות להקשיב לחיי הפנים ולשנות את העולם המתחיל בחיי היחידים, הזוגיות והחברותה. מצד שני, יש לשוב אל הפוליטיקה הגדולה, העולמית, זו שבאופקה לא המלחמה אלא זו הבונה כלכלה חברתית חדשה שתהווה מצע להחזרת האדם לזירת האחריות למעשה האמנותי והציבורי.

דומה כי יש לשוב לגלות בתרבות האנושית שהייתה את המטמונים שנטמנו עבורנו. אירועים ואנשים שיכולים ללמד אותנו כיצד לא לאכלס את הזיכרון בפוחלצים של זיכרונות ובחורבות של תקוות, אלא בתחושה כי האדם הכותב את סיפורו מניח שמישהו יקרא בספר ויוכל לקבל אותו כאקט של אמון ביכולת של הדור העתידי להפוך את החוט המשוך מן התרבות אל האוטופיה.