מסד להתיישבות יהודית מתמשכת
דובי הלמן - אפריל 2003
דובי הלמן, חבר קיבוץ יטבתה, כיהן בעבר כמזכיר התק"ם
בעת הדיונים על חזון יטבתה התעורר ויכוח סביב המשפט הבא: (צריך לשמור על) "זיקה עמוקה לאדמה עליה עומדת יטבתה, ועיבודה בעבודת חברי יטבתה". חברה, מחנכת, מנהלת ביה"ס היסודי שלנו אמרה: מה זאת העבודה הזרה הזו, קידוש האדמה היום, בנוסח התורני? כלומר, קדושה שמקורה בברית בין הבתרים (בראשית טו'), האם האדמה היא מולך עבורו אנחנו מקריבים את חיינו?

לפני שנים הופעתי בפני באי יום עיון שערך עיתון כלכלי מכובד ונושאו היה נדל"ן. אולם גדול ומפואר, בתוך מלון תל-אביבי גדול ומפואר, מלא גברים ונשים צעירים וצעירות, לבושים ומחויטים היטב, וכולם עוסקים במכירה וקנייה של נתחים מהארץ הקטנה שלנו.
אפשר היה להרגיש שיש ציפייה מסוימת לדברים שעמדתי להשמיע משום שהייתי שם היחיד שבא מן המגזר החקלאי, מגזר שבידו חזקה על מרבית משטחי המרעה הרענן של רועי הנדל"ן. אני זוכר שהיה זה קהל סובלני ובעל נימוסים משום שכאשר אמרתי כי לא בהכרח יזדרזו החקלאים למסור את אדמותיהם, או לסחור בהן, לא שמעתי קריאות כעס או בוז ולעומת זאת ראיתי בעיניהם אותו מבט מלא רוך ורחמים שמזכים בו את אלה שידוע ברבים כי ימיהם ספורים.

הנה, קצת יותר ממאה שנים לאחר קריאת התגר של התנועה הציונית על 'היהודי הנודד' ולאחר שנקנתה במחיר כבד אחיזה כלשהי בקרקע מוצקה, רוצים היהודים לשוב אל סיר הבשר של כסף עובר לסוחר, או רוחניות מופלגת או לעסקים חובקי עולם נטול גבולות. לאחר שהושגה או הוקמה מדינה – האדמה היא או נטל או נדל"ן.

אין צורך לשוב ולמרוט את נוצותיו האחרונות של הקיבוץ שהיה ואיננו עוד נושא הדגל של כיבוש האדמה. נניח שאין אנחנו, החקלאים, רוצים יותר אלא תמלוגים על עברנו. אבל עדיין אנחנו לכודים יחד עם כול עם ישראל בתוך המדינה שהקמנו והקרקע שלה בוערת תחת רגלינו בממש, לא כמטפורה.

המאבק, המלחמה בין יהודים לערבים על הזכות לריבונות מדינית בארץ ישראל היו, עודם ויהיו מאבק טריטוריאלי. זכות היהודים על חלק מארץ ישראל אינה זכות היסטורית, אינה זכות של עם נרדף חסר מולדת, אינה זכות אמונית או תורנית, היא זכות מותנית בכושרם וכשרונם של היהודים להיצמד אל הקרקע במובן של קשר חיים נמשך ורב דורי בין האדמה לבין האנשים היושבים עליה.

קשר רב דורי של אנשים למקום אינו יכול להיווצר ללא הרקע ההיסטורי, האמונתי. הדחף שבא לה לציונות מתוך האיום הקיומי על היהודים ועל היהדות בהיות היהודים עם ללא ריבונות מדינית טריטוריאלית – הוא מהמניעים הכרחיים לתהליך הציוני. הציונות הייתה ועודנה תנועה שמטרתה העיקרית היא פתיחת פתח הצלה ליהודים ויצירת מסד לתחיית היהדות, אלא שהעולם לא חיכה לנו, וארץ ישראל כמושא הטריטוריאלי היחיד האפשרי ליהודים, כבר לא הייתה ארץ ריקה מאנשים.

עיון מחדש בהגותם של אנשי העלייה השנייה מלמד שכמו בשאר השאלות גם בנושא המאבק בין יהודים לערבים על ארץ ישראל לא היו להם אשליות. הדיבור על תהליך הסתגלות הדדית, יצירת הסכמה של הערבים לקבל את היהודים למרות שתהליך ההתיישבות גזר פינוי של אוכלוסייה ערבית, היה אומנם חלק מהגות זו אבל ליבת החשיבה והמעשה הציוני היו השגת זכות-לדורות בארץ ישראל ע"י התיישבות בממש. ההנחה הייתה שמהלך של עשרות ואולי מאות שנים יביא ליצירת קשר וזיקה שיהיו להם עוגנים של ממש הן בתודעה של היהודים והן במשפט הבינלאומי. להם לא היה ספק בכך שבמשך כול אותו תהליך ארוך, תימשך גם ההתנגדות הערבית ושיהיו לה גם ביטויים אלימים. לא היה מפלט מן הצורך ביצירת כוח צבאי לגונן על התהליך ההתיישבותי מאחר והערבים לא קיבלו, לא היו יכולים לקבל, לא מקבלים עד היום, את הגירוש שכפתה עליהם הציונות.

הקמת המדינה הביאה לא רק להתעוררות רבה בכול תפוצותיו של העם היהודי, נתנה לא רק פתח הצלה לשארית הפליטה של שואת יהודי אירופה, נתנה לא רק פתרון (כפוי או לא כפוי) ליהודים במדינות הערביות, אלא יצרה גם אשליה שמכאן הריבונות הפוליטית והצבאית יכולה לבוא במקום התהליך ההתיישבותי. תהליך זה לאחר הקמת המדינה צריך היה להיבחן לא בתוספת יישובים דווקא או בהגדלת הפריסה ההתיישבותית אלא בעיקר בהעמקת השורשים התודעתיים של היהודים לאדמתם.

למרות רצוננו העז להיות עם נורמלי ככול העמים לבסס את חיינו על כלכלת שוק מודרנית, לממש את כול היכולת האינטלקטואלית שלנו הן בחיים הכלכליים והן בחיי הרוח, להיפתח אל העולם ולהתקבל כשווי מעמד בקהילות העולמיות, למרות רצון לגיטימי זה, לא יינתן לנו להגיע אל המנוחה ללא נחלה ולא תהיה לנו נחלה כול עוד הערבים טוענים, בצדק, לזכותם לשוב אל אדמותיהם, כפריהם ועריהם. ואילו אנחנו מנסים בוכל כוחנו להכחיש את ערכה ההתיישבותי של האדמה תוך תקווה או אמונה או אשליה שהקרקע איננה יותר מאשר משאב כלכלי נסחר על פי כללי השוק המודרני ובמסגרת כלכלה מודרנית.

מבין אמירותיו של שמעון פרס, שהן לכאורה מרחיקות ראות, הייתה גם זו שהשלום וההשלמה בין היהודים לערבים תבוא כאשר הערבים ישתחררו מן הכלכלה האגררית המפגרת שלהם. לצערנו ולהוותנו במאבק על ארץ ישראל יש דווקא יתרונות לכלכלה האגררית המפגרת הזו. אחזקה בשטחים הרחבים החוץ עירוניים נשענת בעיקר על יכולתם של אנשים להיצמד בממש אל האדמה ולהתקיים ממנה. בעוד היהודים, שהם עם עירוני במיוחד, מתכנסים בתוך עריהם או בתוך יישוביהם העירוניים. בעוד היהודים שוחטים את יכולתם החקלאית כקורבן מרצון לכלכלה המודרנית, הולכת ומתפשטת מחדש תפיסת השטח הערבית הן בגליל ההררי שבה חקלאות הזית היא סמל, והן בנגב שבה העז היא הסמל. הגליל ההררי ומרחבי הנגב הם ארץ ישראל האפשרית ליהודים, השפלה היא מה שפעם הגדיר בן גוריון כמדינת עיר או מדינת כיס יהודית. גורל הריבונות היהודית בארץ ישראל לא ייקבע בה.

יותר מכך. גם התלות הנוכחית של חקלאות יהודית בעבודה לא יהודית היא חלק מתהליך שמביא לאובדן ריבונות. ההתיישבות הערבית בארץ ישראל וכן התיישבות עמים אחרים בארצות אחרות הייתה לא אחת תהליך שהתחיל כאשר למתיישבים היה מעמד של אריסים או מעמד של עובדים ללא בעלות על הקרקע. קל לכאורה לנשל אריסים. הטרנספר הגדול שכפו היהודים על הערבים עד ובעיקר במהלך מלחמת העצמאות, ואח"כ במהלך ולאחר מלחמת ששת הימים, נשען במידה רבה על הטענה של היעדר זכות בעלים. לצערנו ולהוותנו טרנספר אינו שוחק זיקות של אנשים לאדמה כאשר זיקה זו נוצרה במהלך דורות של התיישבות.

בריחת היהודים מן האדמה יוצרת את האיום המשמעותי ביותר על הריבונות היהודית בארץ ישראל ומשמיטה את הקרקע המוסרית-פוליטית מן המלחמה הצבאית נגד הערבים. אי אפשר יהיה למנוע מן הערבים את זכות השיבה לאדמתם בכוח הזרוע בלבד, באם לא תהיה האדמה הזו שהם טוענים לה, מסד להתיישבות יהודית מתמשכת.

לצורת החיים הקיבוצית יש תפקיד מאוד ייחודי בתהליך ההתיישבותי. החקלאות שהיא תנאי הכרחי לשמירת החזקה על קרקע בשטחים חוץ עירוניים, ככל שהיא משתכללת יש בה יותר הון ופחות עבודה. כדי שאנשים במסגרת חיים יישובית חוץ-עירונית יוכלו לקיים כפר-אורבני מודרני, כדי שיישובים המרוחקים מן התשתיות של ריכוזי האוכלוסייה העירונית יוכלו לקיים אורח חיים מודרני הן מן ההיבט הדמוגרפי והן מן ההיבט הכלכלי, שומה עליהם לפתח שילוב של כול תחומי הכלכלה – תעשייה, חקלאות, תיירות ושירותים. שילוב כזה הוא כמעט אורגאני לצורת החיים הקיבוצית וכמעט בלתי אפשרי בצורות כפריות אחרות. זה היה ועודנו הייחוד של הקיבוצים בתהליך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. משבר הקיבוצים, שביטויו קודם כול בוויתור על תפקידם הציוני, הוא רק גילוי של המשבר הציוני העמוק ממנו. אם לחברי הקיבוצים יש מוצא אישי ע"י הסבת צורת חייהם, למדינת ישראל אין קיום ללא חזרה אל או המשך התהליך ההתיישבותי.

דברים אלה אין פירושם שכול מקום בו התיישבו או מתיישבים יהודים הופך להיות קניינם הלאומי. חלוקת ארץ ישראל בין הערבים ליהודים רצויה וגם בלתי נמענת, ופרוש חלוקה זו שעל הערבים לוותר על אדמה שלהם כמו שהיהודים יצטרכו לוותר על אדמה שלהם. לעומת זאת הפסקת התהליך ההתיישבותי היהודי, פגיעה מכוונת בכול הכלים ההתיישבותיים כמו גם ביזוי אנשים על רצונם לקחת חלק בהתיישבות, תשמוט את הקרקע מתחת לרגלינו ולא יהיה מושיע.