צדק חברתי וסוציאל-דמוקרטיה בתחילת המאה ה-21
וולפגנג מרקל - דצמבר 2002
תרגום: עידית פז
חיים מעל קו העוני נחשבים לזכות יסוד בסיסית במדיניות שמכוּונת לצדק

פרופ' וולפגנג מרקל, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה, הוא אחד מהתיאורטיקנים המוליכים בדיון על דמוקרטיה חברתית ומהתיאורטיקנים של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בארצו (S.P.D.)
מבוא
מאז אמצע שנות ה-90 חזר המונח 'צדק חברתי' להיות נושא חשוב בשיח הפוליטי לאחר שני עשורים, שבהם אקלים אינטלקטואלי, ניאו-ליברלי הצליח לחנוק דיונים מסוג זה והוא תופס עתה מקום בולט בסדר-היום של ממשלות סוציאל-דמוקרטיות. הסיבות לכך הן ראשית, במשך שני העשורים האחרונים התרחב הפער בין עניים לעשירים אפילו במדינות תעשייתיות מפותחות; שנית, מדינות הרווחה ביבשת אירופה נתונות בלחצים עצומים לכיוון היערכות-מחדש רבת משמעות בלחץ המשקל המשולב של גלובליזציה, אינדיווידואליזציה ושינויים דמוגרפיים. בדיקה כללית כזו כמעט מחייבת רעיונות חדשים להסדרת הצדק החברתי בין אם הם מוכתבים בחלקם על-ידי טיעונים ליעילות כלכלית או על-ידי המושגים המסורתיים של מדינת רווחה. מאז 'תיאוריה של צדק', ספרו המפרה של ג'ון רולס מ-1971, סיפק שדה הפילוסופיה הפוליטית מספר גדל והולך של מחשבות, עקרונות ונורמות על צדק חברתי. ובכול זאת, עד כה לא חדר כמעט השיח הפילוסופי הזה לתחומי הוויכוח הפוליטי. שתי הגישות מרוחקות מדי זו מזו מכדי שיוכלו להשפיע הדדית. יש אפוא למצוא רמה מסוימת של שילוב בין הדיון הפילוסופי על צדק חברתי, שמתבסס לעתים קרובות על יסודות פונדמנטליסטים לבין השיקולים והפעולות המעשיים של תנאים חברתיים רצויים וממשיים.

אציע שילוב מעין זה, תוך שאני מציג ארבע שאלות, שנבנות זו על גבי זו, ואנסה לענות עליהן בהמשך:
1. השאלה הנורמטיבית: אלו מושגים מווסתים של צדק חברתי מספקת הפילוסופיה הפוליטית?
2. השאלה התיאורטית: אלו העדפות של צדק ניתן להסיק מהדיון הזה?
3. השאלה האמפירית: עד כמה צודקים "שלושת העולמות של הקפיטליזם-של-רווחה" לאור ההעדפות האלה?
4. השאלה המוסדית: על פי איזה היגיון צריכה להיעשות הרפורמה במדינת הרווחה אם עליה לספק הן את ההעדפות האלה והן את הכורח הפוליטי של היתכנות?
א. השאלה הנורמטיבית: אלו רעיונות מווסתים של צדק חברתי מספקת הפילוסופיה הפוליטית?
1 . מושגים של צדק חברתי
דומה שכמעט מיותר לציין – אף שמבלבלים בין שאלות כאלה בסמנטיקה היומיומית – שהחלוקה השוויונית בשום אופן אינה צודקת כשהיא לעצמה והחלוקה הלא-שוויונית אינה לא צודקת כשהיא לעצמה. אולי ההיפך הוא הנכון: חלוקה שווה עשויה להיות לא צודקת וחלוקה לא-שווה עשויה להיות צודקת.
יש אפוא בעיה למצוא קני מידה ל- Justitia Distributiva (צדק חלוקתי), שעליהם ניתן יהיה לבסס את ההחלטות. התיאוריות של הצדק מנסות לפתור את הבעיה כשהן מתחילות מאקסיומות, שיטות והצדקות שונות וכך מגיעות לעקרונות שונים ולטענות-תקפוּת שונות. אין באפשרותי להביא כאן אפילו מתווה כללי של אותן יוזמות תיאורטיות. לכן בחרתי לבחון שלוש תיאוריות ביתר פירוט, כשאני משתמש בשתי אמות המידה הבאות להצדיק את בחירתי.

אמת המידה הראשונה מתייחסת לאקסיומות, שעליהן מתבססות התיאוריות על הצדק, אלה המצויות על ציר הנע מאינדיווידואליזם מוחלט לקהילתיות מוחלטת, כלומר, מאינדיווידואליזם לקולקטיביזם. השנייה מתייחסת להשלכות החלוקתיות של תיאוריות הצדק הנעות ממצב ששולל צעדים של חלוקה מחדש למצב שמאמץ צעדים כאלה. אלה הם הקטבים הבסיסיים של העמדות האקסיומטיות של תיאוריות הצדק. השאלה הנורמטיבית נקבעת איפוא על-פי המיקום המדויק של הצידוק האקסיומטי לתיאוריית הצדק המסוימת, על הציר שבין הפרט המוחלט לבין הקהילה המוחלטת. בניגוד להנחות הרווחות, הציר השני, הנוגע לרצון לנקוט צעדים לחלוקה מחדש, נבדל במידה רבה מבחינת ההיגיון מהציר הראשון – פרט/קהילה. פירוש הדבר, לדוגמה, ששיקולים של צדק חלוקתי יכולים לראות בפרט את נקודת המוצא שלהם ועדיין להוביל לתוצאות מרחיקות לכת של חלוקה מחדש לעומת תיאוריות, שמצדיקות את עמדתן בהסתמכות על הקהילה. הצלבת שני הצירים האלה מניבה ארבעה "ריבועים" - שדות - שבתוכם ניתן למקם פילוסופיות צדק פוליטיות שונות. מרחב הפעולה הראשון כולל את כול התיאוריות, שמתחילות מאקסיומה אינדיווידואליסטית לחלוטין ומסיימות בשלילה ברורה של חלוקה (מחדש) פוליטית. הקבוצה הזאת כוללת הוגי דעות כג'ון לוק, אבי הליברליזם המודרני, ובני זמננו נוז'יק, ביוקנן והאייק. אני אבחר בפרידריך אוגוסט פון האייק כמסביר הטוב ביותר של עמדה זו כיוון שהוא, שלא כנוז'יק (1) (המוקדם) לדוגמה, נמנע מהגזמות פולמוסיות (2) והייתה לו השפעה פוליטית רבה על כול הוגי הדעות, שנזכרו בתחום זה.

במרחב הפעולה ("הריבוע") השני נמצאות תיאוריות, שרואות אף הן בפרט את נקודת המוצא, אך הן מגיעות לעקרונות, שנוטים יותר לכיוון החלוקה-מחדש. בעמדה כזאת החזיק ג'ון סטיוארט מיל במאה ה-19 ובין הבולטים כיום, תוך הרחבת התיאוריה של מיל – ג'ון רולס ורונלד דבורקין (3). בחרתי ברולס כנציג העמדה הזאת הן מפני שאין חולקים על מרכזיותו בדיון הפילוסופי על צדק והן משום שהוא מייצג עמדה מתונה בתוך "ריבוע" זה. בשדה ("ריבוע") השלישי, התחום על ידי הצירים "קהילה" ו"שולל-חלוקה-מחדש," אין כול עמדות בעלות חשיבות. תיאוריה, שבעת ובעונה אחת מתמקדת בקהילה ומתנגדת לחלוקה מחדש תהיה בעלת סתירה פנימית עמוקה מכדי לספק כול אמת-מידה של עקביות תיאורטית. בשדה הרביעי והאחרון, המתאר עמדות שהן בעת ובעונה אחת ממוקדות בקהילה ופתוחות לצעדי חלוקה-מחדש, אנחנו מוצאים מספר רב של פילוסופיות פוליטיות של צדק. עמדות קיצוניות אפשר למצוא אצל קרופוטקין, מתונות יותר אצל רוסו ו-וולצר. מייקל וולצר, כבן זמננו וכהוגה דעות מתון, ייצג את מרחב הפעולה הזה בבחינה הפילוסופית שלי על תיאוריות של צדק.
2. העמדה הליברטיאנית (Libertarian): פרידריך אוגוסט פון האייק
האייק – כמו כול הפילוסופים החופשניים, שעוסקים בשאלות של צדק – מעדיף, בהחלטות פוליטיות, את האוטונומיה של הפרט על התחום הציבורי. אי-לכך, כול הגבלה על האוטונומיה הזו, כמו התערבות של מדינת הרווחה, תהיה נדונה לבדיקה מחמירה ביותר באשר לצידוקה. על פי האייק, החלוקה-מחדש הממוסדת במדינת הרווחה, שנועדה לתקן את תוצאות כלכלת השוק, אינה עוברת את המבחן הזה משלוש סיבות:

* טיעון לוגי: התוצאות החברתיות של כלכלת השוק הן התוצאות הלא-מכוונות של פעולות אינדיווידואליות. אולם אם אין התכוונות ואי-לכך אין אחריות לתוצאות פעולות אלה אי אפשר להעריך אותן על פי שום תיאוריה של צדק. ההצהרה ש"השוק אינו צודק" היא אפוא אבסורדית. הדרישה הפופולרית ל"יותר צדק חברתי" אינה אלא "תעתוע סמנטי" של שרלטנים סוציאליסטיים או פוליטיקאים פופוליסטיים.

* טיעון קוגניטיבי: השוק, כלומר, שיתוף הפעולה הוולונטרי והמוגבל על פי החוק של פרטים יוצר "סדר טבעי בחברה". מתוך שיתוף הפעולה הוולונטרי צומחות מסורות מצטברות ומוסדות, שיוצרים "מוסר אבולוציוני" משלהם. "הכללים המוסריים האלה גוברים על יכולת ההיגיון" ואין לשנותם לא על-ידי רוב פוליטי ולא על-פי עקרונות מופשטים של רציונליות.

* טיעון יעילות: בנוסף לכך, השוק הוא תחום של יעילות, שאין שני לו. הוא מצטבר ואבולוציוני ואינו נוצר על ידי תבנית רציונלית. יתרה מזאת, "האדם חייב כמה מהצלחותיו הגדולות ביותר בעבר לעובדה, שלא היה מסוגל לתכנן באופן מודע חיים חברתיים. השאלה אם תימשך ההתקדמות תלויה בבחירה מודעת של האדם, שלא להפעיל את השליטה שנמצאת היום בתחום סמכותו".

שלושת הטיעונים האלה יחד מובילים את האייק לדחות את תיקוני מדינת הרווחה לתוצאות של כלכלת השוק בחלוקת הנכסים, ההכנסה ויחסי הרווחה. אך האייק אינו דוחה כול תשלומי העברה לצרכים חברתיים. להיפך, המדינה צריכה לערוב למינימום כלכלי בסיסי לכול אלה ש"אינם יכולים לפרנס את עצמם". זאת משום שמצד אחד, סיוע חירום הוא "חובה מוסרית של הקהילה" ומאידך, הוא מקדם יציבות פוליטית ויכול לשמש אפילו כסיוע תפקודי הכרחי לניידות חברתית בחברות תעשייתיות מודרניות. כתוצאה מכך, האייק ממליץ על חברה המבוססת על שוויון בפני החוק בתוספת ביטחון חוזי מרבי (בשוק), מגובה על-ידי רשת ביטחון סוציאלית - תשלומי העברה. לכול הגבלה נוספת של החופש (הכלכלי) החוזי יהיו תוצאות לא ליברליות ולכן אין אפשרות להצדיקה. שליטת עקרון המצוינות על בסיס כלכלת השוק יאפשר, לכול היותר, "מדינת רווחה שולית"* על פי הדגם הצפון-אמריקאי.
3. העמדה הסוציאל-ליברלית: ג'ון רולס
קיימת זהות בנקודת המוצא הבלתי-מתפשרת של רולס והאייק לפיה ביסוד כול פילוסופיה של חברה צודקת עומד הפרט. אך רולס מפתח שיטה שונה, על מנת להצדיק את עקרונות הצדק שלו ולא במעט בשל סיבה זאת הוא מגיע לכללי חלוקה נוגדים לחלוטין. מוקד דיון זה לא יהיה עוד הארה או ביקורת של העמדה המקורית, שלפיה, מאחורי מסך של בערות, פרטים שחוששים מסיכון, אך רוצים לזכות בכול היתרונות, מסכימים ביניהם בהגינות, במעין תחבולה מוסרית-פילוסופית, על מבנים חברתיים חלוקתיים. לצורך דיון זה חשוב יותר שרולס, שלא כמו האייק, מתייחס אל הצדק לא כאל מעלה אישית, אלא רואה במבנה המוסדי של החברה את הנמען הראשי לכול תביעה לצדק מכיוון שמבנה זה שותף בקביעת סיכוייהם של בני האדם בחייהם. בעוד שבידי כוחות השוק אכן מצויה יעילות שאין-למעלה-ממנה של חלוקה, הרי שיצירת תנאים חברתיים צודקים אינה אחת מתכונותיהם.

הסיבה העיקרית לעיוורון המוסרי הזה נעוצה בתנאים הלא-שווים ולא-צודקים של גישה לשוק. הרעיון של רולס הוא, אפוא, לספק לכול הפרטים מערכת שווה של טובין בסיסיים, שתתקן את "משחק הלוטו השערורייתי של הטבע" ואי-השוויון בסיכויים. אם הפרט הוא נבון או טיפש, יפה או מכוער, בעל רקע משפחתי מוגן או מוזנח, הורים עניים או עשירים - נתונים אלה לא יוכלו, בחברה צודקת, לקבוע את תוכניות החיים של הפרט ואת סיכויי הגשמתן. אי-לכך, המוסדות צריכים להיות חקוקים בתוך המבנה החברתי, הכלכלי והפוליטי של חברה, שמחלקת בהגינות נכסים בסיסיים רלוונטיים ליצירת סיכויים שווים. הטובין החשובים ביותר לצורך זה הם זכויות, חירויות והזדמנויות, הכנסה ועושר וכן גם התנאים החברתיים לכבוד עצמי.

לשם כך, מפתח רולס שני עקרונות של צדק: הראשון, העליון, תובע חלוקה שווה לחלוטין של החירויות הבסיסיות והזכויות הפוליטיות. על כך אין מחלוקת ויש לכך ערבויות בדמוקרטיות המבוססות על שלטון החוק. הכלל השני משרטט עיקרון של צדק חברתי-כלכלי, שלפיו אי-השוויון החברתי-כלכלי מותר רק אם הוא "לטובת הכול והוא קשור לעמדות ולמשרות שפתוחות לכול". השקפה זו עוררה התנגדות ניכרת. אם מפרשים את העיקרון השני של רולס כחוק מונע התוצאות החלוקתיות עלולות לחרוג מגדר הליברליזם הקלסי. כי אז הוא יקבע, שסדר חברתי יכול לאפשר אי-שוויון למען בעלי זכויות היתר רק כאשר הוא פועל לטובת אלה, שמצבם טוב פחות.

הדיון הנוכחי אינו יכול לעסוק בכול הבעיות של התוצאות החלוקתיות מרחיקות הלכת האלה. אבל מטרתו של רולס - שחרור מוחלט של סיכויי הפרט מגחמות הרקע החברתי והכישרונות הטבעיים - דורשת חלוקה-מחדש הרבה יותר מקיפה מאשר זאת שהושגה במדינת הסעד השוודית בשנות השבעים. מאידך, חוקי העליונות הלקסיקלית שהכניס רולס למרשמים הנורמטיביים שלו מונעים מהעיקרון השני לגלוש לעריצות פטרנליסטית של החלוקה.
4 . העמדה הקומוניטריאנית (Communitarian) של מייקל וולצר
רולס ניסה לכפות על החברות השסועות, הפלורליסטיות והסבוכות של סוף המאה ה-20 שני עקרונות אוניברסליסטיים של צדק. מייקל וולצר מנסה למנוע זאת. בספרו Spheres of Justice (1983) (4)הוא מניח, הן מבחינה תיאורית והן נורמטיבית, קיום תחומים נפרדים של צדק. ה'אני מאמין' של וולצר הוא: "יש המון חלוקות, מספר רב של סוכנויות חלוקה, קני-מידה מגוונים לחלוקה והמון נכסים ומשאבים, שיש לחלקם". לא צריך ולא יכול להיות היגיון יחיד, הסוכך על הכול, של חלוקה לתחומים כה נבדלים כ"אזרחות", "סעד וביטחון סוציאלי", "כסף ומצרכים", "משרה", "פנאי", "גידול ילדים", "קרבת משפחה ואהבה", "רחמים", "הערכה" ו"כוח פוליטי". המסקנה היא: לכול תחום של טובין ושל חיים יש כללי חלוקה משלו; ההוראה היא: שום כלל חלוקה ספציפי-לתחום לא "ישיג גבול" של תחום אחר. נכון הדבר במיוחד בתחום הכסף. מסיבות של צדק חברתי חייבים להיות טובין, שחלוקתם אינה תלויה בכסף. בשדה המדיניות החברתית אלה הם, בין השאר, בריאות וחינוך, שחלוקתם אינה צריכה להיקבע על-ידי השוק, אלא על פי עיקרון-השוויון ועל-פי הצרכים.

במבט ראשון זה נראה די דומה לדרישה המוכרת של הסוציאל-דמוקרטיה המסורתית. אלא שוולצר אינו רוצה שזה ייערך כקובץ תקנות של זכויות חברתיות, כמו אצל ת.ה. מרשל או במדינות הרווחה האירופיות. זה רק ייצור ביורוקרטיה וירוקן את משאבי ההשתתפות החברתית. ההצעה הקומוניטריאנית של וולצר היא לקשר בין ערבות המדינה לקיום סוציאלי מינימלי לבין תרומות מקומיות נוספות. יש לעודד את השתתפות המקבלים וההחלטות בדבר תשלומי ההעברה צריכות להישאר בידי קהילות מקומיות. שוויון באמצעות חלוקה סטנדרטית של תשלומי העברה ושירותים סוציאליים מוקרבים איפוא לטובת שיטות חלוקה בידי המשתתפים. צורות של חלוקה ותשלומי העברה מתאפשרות – לפחות חלקית – על-פי ההסכמה הספציפית של רוב דמוקרטי משתנה.

ועם זאת, לפחות חלק מתשלומי ההעברה החברתיים, שקשה לחשב את שיעורו בדייקנות, יישא אופי של צדקה. העובדה שוולצר מניח קונסנסוס אפשרי בשאלות של חלוקה היא בעייתית. אולי זה ייתכן בקהילה האידילית שלו, קהילה של המעמד העליון בפרינסטון, אבל זה לא יצליח בברונקס או בהארלם, שנמצאות במרחק של רק כשעה משם. פרסונליזציה, קליינטליזם ואלימות יחסמו בקהילות אלה את ערוצי החלוקה ויוליכו לתופעות יוצאות-דופן של אי-שוויון.

כמו כול הקומוניטריאנים, וולצר ממעיט בערך תפקיד הגברת הצדק של הביורוקרטיה המנוהלת כחוק. מתוך הרפלקס האנטי-ביורוקרטי האופייני למעמד הבינוני ומתוך הערכת-יתר של יכולת החברה האזרחית להתארגנות עצמית נראה וולצר ה"שתפני", על-פי התוצאות החלוקתיות של התיאוריות שלו, כ"ליברל" זהיר יותר מרולס הליברל, שסומך על יעילות הביורוקרטיה החלוקתית.

בעוד שמוגבלת יעילות התיאוריה של וולצר בהצדקת מערכת החלוקה-מחדש והביטחון הסוציאלי בערבות החוק של המדינה, הרי שהאייק מוציא כמעט מכלל אפשרות שיקולי צדק בצעדי חלוקה-מחדש. ההנחה שלו, שעקרון המצויינות יכול להתפתח בדרך הטובה ביותר בשווקים לא מְווּסתים היא נאיבית או אידיאולוגית, אבל היא בוודאי מאופיינת בהיעדר בולט של ריאליזם. היא ממעיטה בערך נטיות לריכוזיות, ליצירת קרטלים ומונופולים, שבהכרח יסכל את פתיחת עקרון המצוינות. הנחה זו זונחת את הפערים בנקודות הפתיחה כתוצאה מרקע חברתי ואת השפעתם על הסיכויים לעתיד ועל אפשרויות ההתפתחות. היא מתעלמת כמעט מייצור טובין קולקטיביים בבריאות, חינוך ומחקר, בשמירת הסביבה והתשתיות ומכפיפה אותם ליעילות השוק ולבחירה החופשית של כול האזרחים. בכך היא מוותרת על עקרון המצוינות (5), שהאייק עצמו מטיף לו. באופן פרדוקסלי, משנת רולס הליברל מתאימה ביותר לשמש כנושא הדיון בשיקולי הצדק במדינת רווחה מודרנית בה נהוגה חלוקה-מחדש ידידותית. הטיעונים העיקריים למסקנה זאת הם:

* ההתייחסות הבלתי-מתפשרת לפרט אינה רק במיטבה כשהיא מממשת את תכתיב הנאורות של שחרור הפרט, אלא שהיא גם מתייחסת באופן המוצלח ביותר לאינדיווידואליזציה של הערכים, של סגנונות החיים ושל ההעדפות בחברות הפוסט-תעשייתיות של המאה ה-21.

* הקדימות המוענקת לעיקרון הראשון של הצדק – חלוקה שווה של חירות וזכויות פוליטיות – מגוננת על הפרט בפני הסגת גבול פטרנליסטית או רודנית מצד המדינה; אי-לכך, האינדיווידואליות הגוברת בחברות מודרניות שוב נלקחת בחשבון.

* למרות הקדימות הניתנת לחירות הפרט, העיקרון השני של הצדק תובע חלוקה-מחדש בממדים ניכרים, בהנחה שהדבר משרת באמת ביסוס של שוויון הזדמנויות אמיתי.

שלושת הטיעונים האלה מראים, שניתן להצדיק, בלי כול סתירה, את השלישייה - חירות, צדק ואחווה על בסיס התיאוריה של רולס. יתרה מזאת, טיעונים אלה יכולים לשמש גם בהצדקת מדיניות של הכללה בשוק העבודה – כמו שנהוג בחינוך - והפעלת מדינת רווחה מפותחת היטב, שתבטיח את הדינמיות העתידית של חברות מודרניות. רולס יהווה איפוא אסמכתא עיקרית לשאלה התיאורטית הבאה על העדפות פוליטיות. אך אין פירוש הדבר, שהאייק ו-וולצר יורחקו מהדיון. הם ישמשו כאסמכתות מתקנות ביחס לשיקול המספק של בחירה אינדיווידואלית (האייק) ויכולת העמידה הקומונלית (וולצר) של מטרות צדק חברתיות ופוליטיות.
ב. השאלה של תיאורטית הפעולה (The action-theoretical question):
אלו העדפות פוליטיות נובעות מהפילוסופיה של הצדק?
קיימת הסכמה מועטה בלבד בין שלוש תיאוריות הצדק לגבי היקף תחולתו של עקרון המצויינות, תפקיד השוק כפוסק בעקרון הביצוע או החובה המוסרית של המדינה להתערב. אלא שאם נשליך יהבנו במיוחד על רולס – לפחות באורח לא-ישיר – נוכל לזקק מתיאוריות אלה חמישה תחומים עיקריים של צדק חלוקתי בחברות מפותחות:

- מניעת עוני: משום שעוני מונע בדרך-כלל התפתחות של כבוד עצמי, יושרה ואוטונומיה של הפרט.
- חינוך והכשרה: מפני שהם משפיעים במידה רבה על סיכויי החיים של הפרט במהלך חייו.
- היכללות בשוק העבודה: מפני שבו משיגים רוב האזרחים את הכנסתם, את מעמדם ואת יוקרתם.
- תקנים של ביטחון סוציאלי: מפני שבתחום זה מאורגנים הביטחון הסוציאלי והסיוע הסוציאלי ובו נעשים ניסיונות לחלוקה-מחדש.
- חלוקת העושר וההכנסות: זה התחום שבו יש לתקן את העיוותים של כלכלת השוק.

האם ניתן עכשיו, תוך שימוש בתיאוריה של צדק, לנסח היררכיה בתוך חמשת הממדים של צדק חלוקתי? זה נושא מעניין למדעי-החברה באוריינטציה של פעולה או אפילו לרפורמות פוליטיות, שבהן חמש המטרות - מניעת עוני, סיפוק החינוך הטוב ביותר האפשרי, היכללות בשוק העבודה, סטנדרטים גבוהים של ביטחון סוציאלי ורמה נמוכה של אי-שוויון בהכנסות - אינם יכולים תמיד להתגשם בעת ובעונה אחת או באותה מידה. דומה שלפחות בין כמה מחמש המטרות האלה מתקיימת פעילות גומלין, כמו ב'מצולע-קסם', מבחינה זאת, שלפעמים יש צורך ביחס של העדפה או של חליפין. אולם החלטות מעין אלה דורשות הנחייה, כדי שלא יינקטו רק על בסיס פרגמטי או לפי מצב נתון של הקופה הציבורית, כי בדיקה כללית של מערכות המס והביטחון הסוציאלי, הרפורמה בחינוך או ניסיונות להגביר את הדינמיות של שוקי העבודה ייצרו תמיד מצבים, שבהם אין ברירה, אלא לפעול למען השגת מטרה אחת על חשבון האחרת. אין זה חל על חינוך, אבל זה חל על יחסי קונפליקט בין מלחמה בעוני, תעסוקה מלאה, תשלומי העברה סוציאליים או הניסיון להפחית את אי-השוויון בהכנסה ובעושר.

לכן ברצוני להציג ולנמק רשימה של קדימויות:
1. מניעת עוני, שכול ארבע המטרות האחרות חייבות לתרום להשגתה;
2. צעדים להגברת השוויון והאיכות בחינוך גם אם זה דורש הגדלת החוב הציבורי או בנייה מחדש של שירותים חברתיים על חשבון מערכת הפנסיה;
3. רמה גבוהה של הכללה בשוק העבודה גם אם פירוש הדבר ביטול תקנות והגבלים אם יש בכך כדי לתמוך בהתפתחות מעין זו;
4. ערבות לביטחון סוציאלי קשורה למדיניות של "מסעד לעבודה" והפעלת מדינת הרווחה;
5. הפחתת הפערים בעושר ובהכנסה.

חמש המטרות האלה אינן חייבות לסתור זו את זו, אף שהדבר עלול לקרות; מדיניות ממשית אינה חייבת לבצע אותן בסדר הזה דווקא, אבל עשויים להתעורר מצבים, שבהם זה יהיה הכרחי. לכן חשוב יהיה לנסח מטרות ואסטרטגיות פוליטיות, שייצרו סינרגיות במידה הרבה ביותר ולא יפעלו זו כנגד זו. כאשר אין זה אפשרי ההיררכיה של מטרות הצדק המוצגת לעיל צריכה להנחות את המדיניות הממשית.
1 . קדימות ראשונה: מניעת עוני
כול שאר מטרות הצדק החלוקתי צריכות להיות כפופות למניעת עוני. חיים מעל קו העוני נחשבים איפוא לזכות יסוד בסיסית במדיניות שמכוּונת לצדק. לכן אי-אפשר להחליפה או לפצותה על-ידי מטרה אחרת. אוטונומיה אישית וניצול היכולות האישיות אפשריים רק מעל קו העוני. רק אז תיתכן מעורבות אמיתית של הפרט בחברת השפע המפותחת של הדמוקרטיות המערביות. רק אז יכולה זכות היסוד, שגם לה אין תחליף, הזכות לחירות שלילית, לפתח תוכן משלים לחירות חיובית*. אפשר לבסס זאת גם בהסתמך על העיקרון הראשון של הצדק של רולס הדורש זכות שווה לכול בנגישות למערכת רחבה של חירויות יסוד. כי מאפיין אחד מסוים של עוני הוא שלא זו בלבד, שפירושו אי-שוויון של הכנסה, עושר ומשאבים, אלא שהוא יוצר סכנה של ממש, שהעניים לא יוכלו עוד לזכות במערכת שלמה של זכויות אזרחיות ופוליטיות. איש מדע-המדינה הדרום-אמריקאי גִילֶרמוֹ או'דונל התייחס לזה כאל "אזרחות בעצימות נמוכה". רק על-ידי מניעת עוני יכול עקרון הצדק הראשון של רולס להתמלא. הזכות שלא לחיות בעוני בחברות שפע רוכש איפוא סטטוס של זכות יסוד, שאינה ניתנת להעברה. כי אלה שחיים בעוני אינם יכולים אפילו לנצל את הגישה השווה לחינוך.

אך חיים מעל קו העוני אינם מספקים בשום אופן; הם אינם אלא תנאי הכרחי להשתלבות של ממש בחברה. אסטרטגיה פסיבית של מלחמה בעוני, באמצעות עזרה סוציאלית בלתי-מותנית או הכנסה בסיסית בלי קשר לעבודה, גם אם זו זכות מוקנה במדינת רווחה, עשויה להקל על הצרכים החומריים, אבל בחברות המפותחות, שמעמידות את העבודה במרכז, היא לא תחולל את ההשתלבות החברתית הנחוצה להיכללות חברתית.

* בעקבות הגדרותיו של ישעיהו ברלין בארבע מסות על חירות – המע'.
2. קדימות שנייה: חינוך והכשרה
השקעה נמרצת בחינוך ובהכשרה היא המטרה, שנתונה פחות מכול במחלוקת בדיון הפילוסופי והפוליטי כאחת. היא בוודאי פחות נתונה במחלוקת מאשר השאלה איך לממן את ה"חינוך" הציבורי הטוב. האייק יסמוך על מימון פרטי הן לבתי ספר תיכוניים והן להשכלה הגבוהה. וולצר ורולס טוענים, שיש אחריות ציבורית לממן בתי-ספר תיכוניים טובים. המדובר בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, אך לא בהכרח באוניברסיטאות. לאמיתו של דבר, אורבת כאן סכנה להיפוך מבנה זכויות היתר. אי-לכך, שכר לימוד ממקורות פרטיים אינו רק מוצדק, אלא אף צודק מבחינה חברתית כול עוד האוניברסיטאות ממומנות ממסים "כלליים" ואילו הבוגרים זוכים בהכנסה "פרטית" ובהזדמנויות משופרות (6). אין פירוש הדבר שלא צריכים להיות בתי-ספר או אוניברסיטאות אליטיסטיים. אך הגישה אליהם תצטרך להיקבע רק על פי הישגים ומלגות על בסיס מצוינות.

טיעון כללי לעליונות החינוך – שנתמך על ידי כולם, מהאייק ועד וולצר – הוא החשיבות העליונה של הידע למען עושר החברות המפותחות בהווה ובעתיד. כול שלושת הוגי הדעות תומכים בהשקעה גבוהה בחינוך כיוון שמשק הצומח במהירות צריך גם להגדיל את עושר השכבות החברתיות הנמוכות באמצעות אפקט החלחול* (trickle-down). הדבר נכון גם אם זה קורה על חשבון מטרות משניות של צדק חלוקתי. אלא שהטיעון המכריע לקדימות גבוהה לחינוך יכול לנבוע מהתפקיד החשוב, שממלא החינוך בהעצמת הפרט המנסה לקבוע את מהלך חייו.

* Trickle-down Theory – תיאוריית החלחול – תיאוריה כלכלית שלפיה הטבות כספיות הניתנות על-ידי הממשלה לעסקים גדולים יחלחלו, בסופו של דבר, כלפי מטה וייטיבו עם עסקים קטנים ועם כלל הציבור. (המתרגמת)
3 . קדימות שלישית: היכללות בשוק העבודה
אחת החולשות של מושגי הצדק גם אצל וולצר וגם אצל רולס היא, שקיים בהם מעין עיוורון כלפי שאלות של שוק העבודה. אבטלה אינה בעיקרה שאלה כלכלית, שניתן לפתור בקלות באמצעות תשלומי העברה בהיקף רחב. היא בראש ובראשונה אתגר מוסרי משום שאבטלה, ואבטלה ממושכת בפרט, גורמת נזק לאוטונומיה של הפרט, פוגעת בכבודו העצמי ובדרך-כלל מובילה גם למצב נחות בלתי-הפיך בהגשמת סיכויי הפרט בחייו לעתיד. כול עוד לא רק ההכנסה, כי אם גם המעמד, הכבוד העצמי והעמדה החברתית בחברות המפותחות מושגים בעיקר באמצעות תעסוקה מכניסה חייבת ההיכללות בשוק העבודה להיות בקדימות פוליטית גבוהה. אמרטיה סן טוען באופן משכנע, שאפילו תשלומי ההעברה הסוציאליים הנדיבים ביותר אינם יכולים לפצות על התוצאות השליליות של האבטלה ובוודאי שלא למנוע אותן. טיעונו, שנתמך בנתונים אמפיריים, המוצג כאן בקיצור, גורס כי אבטלה מוליכה ל:
- הדרה חברתית ואובדן דרמטי של חופש הבחירה;
- נזקים ארוכי-טווח בשל איבוד כישורים, מיומנויות קוגניטיביות ומוטיבציה;
- סבל פסיכולוגי בשל אפליה חברתית;
- שיעורי תחלואה ותמותה גבוהים יותר;
- איבוד קשרים חברתיים ואיבוד הלכידות המשפחתית;
- החמרת אי-השוויון העדתי והמִגדרי כיוון ששיעור הייצוג של נשים ומיעוטים אתניים בקרב המובטלים בדרך כלל יחסית גבוה;
- אובדן ערכים חברתיים ואחריות.

מדינת רווחה, שמספקת לבני האדם תמריצים להימנע מעבודה יזומה או אפילו מרתיעה אותם מזה על ידי הבטחת הכנסה בסיסית בלתי-מותנית, סיוע סוציאלי נדיב ומה שמוגדר כמדיניות של "מסעד לעבודה" ובאותה עת חוסמת את שוק העבודה על-ידי תקנות (לכאורה חברתיות) אינה צודקת (7). יש איפוא להוריד את תקני הביטחון הסוציאלי ולהתאימם לדינמיקה של שוק העבודה, במידה שהם מחלישים את הדינמיות של שוקי העבודה וחוסמים את הגישה לתעסוקה מכניסה ובכך יוצרים אבטלה ארוכת-טווח. זה נכון לא רק מבחינת היעילות הכלכלית, אלא, קודם-כול, מבחינת הצדק החברתי. כיוון שמצד אחד, זה יפחית את הניצול-לרעה במדינת הרווחה ומאידך, ימנע הדרה מהחברה האזרחית של חלק גדול מהאוכלוסייה. עם זאת, אין זה צריך להוביל להיגיון של מדינת רווחה "שולית", כי אם לכזאת ש"מפעילה", בכול מקום שהדבר אפשרי, למדינת רווחה אוניברסליסטית עם יסודות מפעילים.

הכנסה בסיסית בלתי-מותנית, שתעודד פרישה זמנית מתעסוקה יזומה ומימוש חלקי של הרעיון האוטופי של מרקס "לכול אחד לפי צרכיו" נושאת בחובה סיכונים ניכרים. אלה ישפיעו בעיקר על צעירים, שהכנסה בסיסית כזו עשויה, בשלב מסויים של חייהם, להספיק למילוי צורכיהם. אך אם ירצו אחרי פרק-זמן לחזור ולהיכנס לשוק העבודה הם ישלמו עבור יציאתם זו, שמומנה בכספי הציבור, באובדן משמעותי של הזדמנויות קריירה. ההכנסה הבסיסית תישאר איפוא "מלכודת הדוניסטית", כול עוד המבנה המוסדי הבסיסי של המשק והחברה אינו יכול לערוב לאפשרויות נטולות דיעה-קדומה של חזרה לתעסוקה, שהכנסה בצדה אחרי היעדרות ממושכת משוק העבודה. ייתכן שיצירת אפשרויות כאלה היא אכן אוטופיה ופירושה הערכת-יתר של טווח הפעולה של הפוליטיקה בדמוקרטיות קפיטליסטיות.
4 . קדימות רביעית: ביטחון סוציאלי והפעלת מדיניות של "מסעד לעבודה"
אם נראה את ההכללה בחברה ואת מניעת העוני, באמצעות חינוך והשתלבות בשוק העבודה כראשונים במעלה בסדר העדיפויות של השגת צדק חברתי עלינו לתבוע בדק-בית יסודי של מדינת הרווחה. יש להסיג לאחור ככול הניתן את היסודות הפסיביים של פיצוי לפני-ואחרי וחובה לחזק את הרכיבים הפעילים. מדינת הרווחה חייבת להיות בנויה כך, שמראש תמנע נזק סוציו-פוליטי, במיוחד בשוק העבודה. זה דורש העברת משאבים לחינוך, הפחתת נטל המס על מרכיב העבודה ותנאים מחמירים יותר, שיכפו חזרה מהירה לעבודה. מדינת הביטחון הסוציאלי חייבת להפוך ל"מדינת ההשקעה הסוציאלית", אלא שהמודל לשינוי מבנה זה אינו יכול להיות "מדינת רווחה שולית" כארצות הברית כפי שמציעים הניאו-ליברלים. ראשית, אין בה יסודות מפעילים חזקים; שנית, היא חסרת רגישות כלפי אלה, שאין להאשימם על אי-כשירותם או חולשתם בשוק העבודה. גם מדינת הרווחה הבריטית, שכיום היא מעט יותר מַפְעילה מאשר קודם-לכן, אינה מציעה (עדיין?) מודל הראוי לחיקוי מכיוון שאינה מתמודדת באופן הולם עם מניעת עוני. דנמרק, בשילוב של השקעה גבוהה בחינוך, מדיניות פעילה של שוק העבודה, תשלומי העברה נדיבים, יחד עם מיסוד בו-זמני של חובות וצעדים מחמירים יותר כנגד ניצול-לרעה - כספי וחברתי, של מדינת הרווחה, מספקת דוגמה ראויה לחיקוי של מטרת ההיכללות החברתית.

בשאלת המיסוי אוכל לדון פה רק בקצרה. בעניין זה מטרת ההיכללות בשוק העבודה דורשת, שמערכת המסים תהיה ידידותית למועסק ככול האפשר. אלא שמן ההכרח הוא גם לחזור וליצור סימטריה בגביית המסים, שהתפוררה לגמרי. "ההדרה העצמית" מרצון של העשירים, ברובד העליון של החברה, מהחובה האזרחית של תשלום מסים היא שערורייתית מנקודת הראות של צדק חברתי, בדיוק כמו ה"הדרה שלא-מרצון" של העניים ברובד התחתון של החברה והמובטלים מהשתתפות כלכלית ותרבותית.
5 . קדימות חמישית: צמצום פערים בהכנסה ובעושר
יחסית למטרות הצדק המוצגות לעיל, הפחתת פערי ההכנסה ופיזור העושר היא הפחות חשובה. אך הצהרה זאת תקפה רק אם ארבע המטרות הקודמות הושגו. כי אם מניעת עוני, יצירת הזדמנויות שוות וסיכויים שווים, באמצעות חינוך והכשרה, היכללות בשוק העבודה ומדיניות פעילה של מעבר מסעד לעבודה - אם כול אלה אכן הושגו, כי אז הקריאה להשוואת העושר וההכנסות מאבדת הרבה מהצדקתה. זה נכון במיוחד במקום, שפערי ההכנסה מובילים להגברת פריון העבודה והתפוקה והמקופחים בחברה נהנים אף הם כתוצאה מכך מהכנסה משמעותית נוספת. במקרה כזה, הכלל של רולס הנכון להשלים עם אי-שוויון חברתי-כלכלי יתאים בחלקו לממצאים של התיאוריה הכלכלית הניאו-קלאסית. אך אי-השוויון הופך בעייתי, כאשר אי-אפשר לקיים דרגה מסוימת של לכידות חברתית. השיא הוא כאשר אי-השוויון מייצר עוני. זה נוגע הן להנחות היסוד של תיאוריה של צדק והן לתנאים ההכרחיים לדמוקרטיה מתפקדת של שווי-מעמד פוליטיים.
ג. השאלה המוסדית: צדק חלוקתי, העדפות פוליטיות וההיגיון המוסדי של רפורמה
בהערות הסיום אנתח את מוסדות מדינת הרווחה מנקודת מבט של רפורמה, כשאני בוחן אותן הן כמשתנים תלויים והן כבלתי תלויים. בכך אני מאמץ את נקודת הראות התיאורטית של מיסוד, שבמרכזו "השחקן", הדמות הפועלת, במיוחד באשר להנחה, שמוסדות משפיעים לא רק על חישובי תועלת הגיוניים של הפרט והקולקטיב, אלא בטווח הארוך גם על נטיותיהם הנורמטיביות. פעולות פוליטיות ומגמות-פעולה נורמטיביות מעוצבות, במידה רבה, על פי הדרך שבה מוסדות פוליטיים מעצבים את המצבים, שבתוכם מקבלים השחקנים את החלטותיהם ואיך אלה משפיעים על ביטחון המשתתפים ועל ציפיותיהם. גם למוסדות יש תפקיד בעיצוב נורמות וערכים. לא זו בלבד, שעמדות נורמטיביות נקבעות מראש על פי המצב החברתי הן יכולות גם להיות מושפעות מהפוליטיקה ולהיווצר על ידיה. מנקודת ראות זו אפשר להפוך את התזה של רוברט פוטנם על הצטברות ההון החברתי: מוסדות פוליטיים אינם מוסכמות חברתיות סדורות או המחשה של פעולה חברתית; החברה היא שממציאה ומקימה מוסדות, כדי להמריץ פעולות רצויות בטווח הקצר וליצור נורמות חברתיות מסוימות בטווח הארוך. אם זה נכון, כי אז יש לפוליטיקה מקום נכבד ביצירת נורמות מוסדיות באמצעות תבנית המוסדות הפוליטיים, יש ביכולתה להשפיע אלו נורמות יתקיימו ולהיות שותפה בקביעת פעולות אינדיווידואליות בטווח הארוך.

ההנחה הכוללת היא זו: כדי שמוסדות במדינת רווחה יצליחו ליישם בשיטתיות צדק חברתי בחברות קפיטליסטיות דמוקרטיות עליהם לפעול על-פי שלושה צווים לוגיים: הנורמטיבי, הכלכלי והפוליטי.

ההיגיון הנורמטיבי: כדי למלא את תפקידי ההנהגה שלהם המוסדות במדינת הרווחה חייבים לציית להיגיון הנורמטיבי של הגינות. התעלמות מהיגיון זה תגדיל את הסבירות לתוצאות, שלא התכוונו אליהן מפני שהפרטים ישפטו אז את התקנות הממסדיות רק על בסיס חישוב מִקסוּם התועלת שלהן. "היגיון ההוגנות", מאידך, אומר, שהאזרחים חייבים להיות מסוגלים להאמין ש:
- התוכנית הפוליטית הוגנת;
- הניצול-לרעה הוא מינימלי ושאר האזרחים, מתוך סולידריות, ממלאים אחר תקנות מדינת הרווחה;
- יישום התקנות אינו מפלה ושומר על הסטנדרטים של הגינות.

הטיעון הראשון שלי הוא, שמוסדות אוניברסליסטיים של מדינת הרווחה מיישמים עקרונות אלה של הוגנות בדרך יעילה יותר מאשר ביורוקרטיות עם אמצעי שליטה מקיפים, בדיקת-אמצעים, הטבות סלקטיביות ומבחנים מפלים, שנועדו לשמור מפני אפשרויות של הונאה, שאמצעי התקשורת והשיח הפוליטי מנפחים אותן לעתים קרובות ומשתמשים בהם כנגד מדינת הרווחה. מבחינה זאת, במוסדות סלקטיביים של מדינת רווחה, שלא כבאוניברסליסטיים, מובנה סיכון של שחיקת מאגר הלגיטימיות, שבדרך-כלל מבטיחה את המשך קיומם. הוויכוח הציבורי המתעורר בהתמדה בין רוב משלמי המסים בקשר למיעוט "העניים שלא מגיע להם" לא רק שהוא פוגע בכבודם העצמי ובאוטונומיה האישית של העניים, אלא שהוא עלול גם להצר, במידה ניכרת, את האופציות הפוליטיות לרפורמה במדינת הרווחה על-ידי הפחתת התמיכה בה.

ההיגיון הכלכלי:
בתכנון מוסדות מדינת הרווחה יש לקחת בחשבון גם את ההיגיון הכלכלי. פירוש הדבר, שאסור שמוסדות הרווחה יעכבו חדשנות כלכלית כיוון שזו משפיעה לטובה על שיקולי התועלת של האזרחים. אך תרומות חברתיות, שממומנות בעיקר באמצעות עלויות, שאינן שכר עבודה מחלישות, בדרך-כלל, את תחרותיות המשק הכפוף לכללי התחרות הגלובלית. יתרה מזאת, הן מעכבות את גידול התעסוקה בסקטור השירותים, שאינם דורשים התמחות ועיכוב זה מצדו תורם לאבטלה לטווח-ארוך, לשיעורי תעסוקה נמוכים ולהגברת ההדרה החברתית. זהו, אם כן, גם טיעון משכנע מנקודת הראות של צדק חברתי נגד מימון הביטחון הסוציאלי בכספי מסים על שכר עבודה וטיעון לטובת מדינת רווחה ממומנת במידה גדלה והולכת בכספי מס [על רווחים – מע']. כתופעת לוואי ניתן יהיה להשיג גם הישגים גדולים יותר של חלוקה-מחדש עם מימון באמצעות שיעורי מס מדורגים פרוגרסיבית, מאשר באמצעות תרומות חברתיות פרופורציונליות.

ההיגיון הפוליטי:
ולבסוף, אך לא אחרון בחשיבות, כול רפורמה של מדינת הרווחה חייבת לקחת בחשבון את ההיגיון הפוליטי, כלומר, את ההיגיון שבתמיכה ציבורית רחבה. פירוש הדבר, מעל לכול, שיש לזכות בתמיכת מעמדות הביניים. מעמדות אלה הם המסה האלקטורלית הקריטית של התמיכה במדינת הרווחה כיוון שכידוע לנו ממחקרים אמפיריים התמיכה במדינת הרווחה פוחתת עם ההתקדמות החברתית. בין מעמדות הביניים שכיח במידת-מה החישוב ההגיוני, שהם "משקיעים" יותר משהם "מקבלים". ובכול זאת: מעמדות הביניים יכולים, בשלושה תנאים, להשתכנע לתמוך במדינת רווחה גם בהתייחסות לרציונליות כלכלית:
- הנגישוּת לשירותי מדינת הרווחה חייבת להיות קלה;
- השירותים האלה חייבים להיות ברמה גבוהה;
- הם חייבים לספק ביטוח מהימן כנגד תהפוכות החיים.

אנשי המעמד הבינוני יכולים איפוא לתמוך במוסדות מדינת הרווחה גם אם הם "מקבלים" פחות מאשר הם משלמים, בהנחה שההטבות הכלליות אינן דורשות, שבמקרה מחלה או בגיל זקנה יאבדו את הונם האישי או יהיו נתונים לבדיקת אמצעים מפלה. המניע ההגיוני, אם כן, הוא הביטוח נגד מקרי חירום דרמטיים ובלתי-צפויים. בסקנדינביה, סוג זה של ביטוח ורשתות שירותים ציבוריים באיכות טובה הם עדיין סיבות חשובות לתמיכה הרחבה בעקרונות אוניברסליסטיים של מימון ואספקת הטבות סוציאליות מסוימות.

איני בא לומר, שלעיקרון האוניברסליסטי יש יתרון ללא עוררין בכול שלושת הציוויים הלוגיים או שהוא לבדו מספק את כול מטרות הצדק, שהוצגו לעיל. וכן אין בידי עיקרון זה להיות תמיד העיקרון האחד והיחיד הקובע והרצוי בכול שלושת התחומים של מדיניות חברתית ומדינת הרווחה. מערכות הבריאות והפנסיה יכולות בוודאי להיבנות בדרך פחות אוניברסליסטית מזו האפשרית לגבי סעד וסיוע לעניים או ביטוח אבטלה. למרות זאת, לא רק סיבות נורמטיביות מבטיחות רפורמות במערכת הרווחה במגמה אוניברסליסטית. לסיכום, אציג זאת על בסיס מעין "פירמידה של הֲדָרָה", מדוע רפורמה יותר אוניברסליסטית של מדינת הרווחה יכולה לסמוך על כך שתתקבל על-ידי החברה ושהיא ניתנת לביצוע מבחינה פוליטית.

- ההיגיון הפוליטי יכול להצדיק את ערוב לכול שלושת עקרונות מדינת הרווחה, תלוי אלו נורמות של צדק שוררות בחברה: חברות אנגלו-סקסיות ייטו יותר לכיוון עקרון המצוינות, החברות ביבשת אירופה יותר לכיוון ביטחון הסטטוס והחברות הסקנדינביות יותר לכיוון היכללות חברתית.
- ההיגיון הכלכלי בתקופה של גלובליזציה, לעומת זאת, מכובד במידה מספקת רק על-ידי מוסדות מדינת הרווחה האוניברסליסטית או של מדינת הרווחה השולית.
- ההיגיון הנורמטיבי של הוגנות, לעומת זאת, מכובד במידה מספקת
על-ידי המודל האוניברסליסטי לבדו; כיוון שההיגיון הנורמטיבי הזה יכול לייצר גם תנופה חיובית בכיוון של השלמה עם מדינת הרווחה, בוודאי אי-אפשר לפטור אותו כ"משאלת לב" והוא אינו פועל נגד כי אם בעד רפורמות המכוונות ליתר אוניברסליזם.

רפורמה מבנית של מדינת ביטוח סוציאלי ביבשת אירופה בעידן הגלובליזציה והאינדיווידואליזציה, אינה חייבת להצטמצם לשאיפה לחקות את המוסדות הסלקטיביים של מדינות הרווחה הקפיטליסטיות האנגלוסקסיות. אחרי הכול, ההיגיון הנורמטיבי של סלקטיביות, כתוצאה מדינמיקת הכרסום המובנית שלה, קורא תגר בלי הרף על הלגיטימיות של הטבות הרווחה מנקודת הראות של "ריאלפוליטיק". ובכול זאת, כמה יסודות מפעילים חייבים תמיד להיכלל ברפורמה אוניברסליסטית של מדינת הרווחה, אך אלה אינם חייבים להיות קשורים להיגיון של מדינת רווחה סלקטיבית. להיפך, הם יכולים להיות משולבים בסגנון הסקנדינבי, מדינת רווחה הממומנת בכספי מסים ואוניברסליסטית יותר באופן ההולם את ההיגיון של שיטה זו. המדיניות המוצלחת של דנמרק כלפי שוק העבודה, עם קני-המידה המחמירים בכיוון האקטיבי של "מסעד לעבודה", מדגימה איך אפשר לעשות זאת ביעילות בלי להפר תוך כדי התהליך את המחויבות לצדק.

בוודאי, מוסדות מדינת הרווחה הם נרפים ופועלים מכוח השגרה. אינטרסים מיוחדים ותרבות של תביעות וציפיות מגוננת עליהם מרפורמה רדיקלית. זה נכון במיוחד לגבי מערכות הפנסיה במדינות הרווחה האירופיות. תהא זו טעות לראות כול רפורמה כתלויה בדרך מימושה ולפרש זאת ככורח מבני, שאינו מאפשר כול תיקוני מסלול. כבר בשלב הביניים צריך ההיגיון המוסדי של מדינת הרווחה האוניברסליסטית, הממומנת בכספי מסים, לספק יותר תמיכה לשיטה הזו. גישה זו עדיפה על ההיגיון הפוליטי, הכלכלי והנורמטיבי של המוסדות הסלקטיביים של מדינות הרווחה הקפיטליסטיות האנגלוסקסיות בהן נהוג מבחן האמצעים ומוסדות ביטוח הסטטוס של קפיטליזם הרווחה האירופי.

1 . אני מתייחס כמובן לנוז'יק "המוקדם" של אנרכיה, מדינה ואוטופיה (1974) ולא לנוז'יק המאוחר, "שחזר בתשובה" כמו ב"אין-סוף שתפני".

2. במרחב פעולה זה אנחנו עוסקים בתיאוריות ליברליות מוקפדות, שברובן נכללות תחת הכותרת "ליברטאריאניות".

3. קו זה של ליברליזם "חברתי", "מפותח" או "מודרני" קורא למדינה לערוב לאזרחיה לא רק באופן רשמי, אלא אף לשוויון ממשי של משאבים והזדמנויות לכול (ראו למשל ספרי רולס ודבורקין).

4. ציטוטים מהגרסה הגרמנית: Sphaeren der Gerechtigkeit, 1992.

5. את המונח "עקרון המצוינות" מתרגמים לעתים קרובות, שלא במדויק ל"עקרון ההישג". במונח מריטוקרטיה (שלטון המוכשרים) מתכוונים ל"ראויים", כלומר, להישגים שזכו בהם כתוצאה ממאמציהם.

6. זוהי אחת המוזרויות שבוויכוח המתקיים עתה בגרמניה על רפורמה בהשכלה הגבוהה, שהתביעה ל"ביטול שכר הלימוד", שיוצאת בעיקר מקרב השמאל הסוציאל-דמוקרטי מתעלמת מהיבט הצדק ובכך מקריבה אפילו "עמדה שמאלנית" מתוחכמת.

7. מבנים כאלה ניתן למצוא בעיקר במדינות הרווחה האירופיות (לדוגמה, גרמניה, צרפת, בלגיה).

הערות המערכת:

1. הרצאתו של פרופ' מרקל התקיימה בתל אביב במארס 2002 מטעם קרן אברט ובית ברל.
2. בתרגום המובא כאן הושמט הפרק השלישי (השוואה בין מדינות רווחה). כן הושמטו שני קטעים קצרים מהפרקים המתורגמים (מקום ההשמטות סומן בקוקווים: - - - ), כמו כן, הושמטו ההפניות למקורות.
3. הנוסח המלא (באנגלית) וכן הביבליוגרפיה (שהושמטה בפרסום כאן) ראו אור בחוברת הבאה, הרשומה באנגלית.
תודת המערכת להנהלת הקרן על הרשות לתרגם את ההרצאה ולפרסמה ב"מפנה".
Wolfgang Merkel (2002), Social Justice and Social Democracy at the Beginning of the 21st Century, Friedrch Ebert Stiftung, Israel Office.