מזרחים בישראל: בעיה, קורבן או קול עצמאי?
אורי יזהר - ביקורת על הספר - דצמבר 2002
מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש. עורכים: חנן חבר, יהודה שנהב, פנינה מוצפי-האלר, מכון ון ליר / הקיבוץ המאוחד, 2002
הספר מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש - הוא קובץ מאמרים, שרובם נכתבו על-ידי חברי הפורום ללימודי חברה ותרבות במסגרת מכון ון ליר. החידוש הוא בעיקרו דיון בסוגיות של מזרחים בישראל מנקודת המבט של השיח הפוסט-קולוניאלי אודות כינונה של זהות קולקטיבית. מחברי המאמרים (רובם מזרחים וכמעט כולם, חוץ מהסופרת רונית מטלון, מרצים באוניברסיטאות בישראל ובחו"ל) מבקשים להציג אלטרנטיבות לשיח ההגמוני אודות המזרחים ולהיסטוריוגרפיה הקנונית שלהם, לכונן אפיסטמולוגיה אחרת בנושא המזרחיות. כלומר, להנחיל לקוראי הספר ולאחרים אופן ראייה אחר של ההוויה המזרחית בישראל. מגמה זו משתלבת עם פעילויות נוספות בזירה הציבורית, כמו זו של הקשת הדמוקרטית המזרחית. לכן יחרגו הדברים שלהלן מביקורת ספרים גרידא ויתייחסו גם לשאלות של מבנה חברתי ופוליטיקה.

ב-11 המאמרים שבספר ובפתח דבר מציגים העורכים שתי תזות מרכזיות. האחת מערערת על הסיפור האקדמי המקובל הגורס, שקו פרשת המים של המחאה המזרחית מתחיל באירועי וואדי סאליב ב-1959 וממשיך בהופעת הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים, בהצבעת רוב המזרחים לליכוד, שהביאה את מהפך 1977 ובהקמתה ועלייתה של ש"ס. לדבריהם החלה מחאה מזרחית פעילה כנגד הממסד וההגמוניה הציונית האשכנזית עוד קודם לכן, בתחילת שנות החמישים. התזה השנייה גורסת, כי בניגוד לראייה המקובלת (ההגמונית) אין זהות מזרחית אחת, אלא קיימות זהויות מזרחיות שונות, תלויות הקשר. בקביעה זו הם נשענים על הגותו של הומי ק' באבא (Homi K. Bhabha), חוקר תרבות והוגה בולט בשיח הפוסטקולוניאלי. באבא גורס - בניגוד לדעתו של אדוארד סעיד (בספרו הידוע אוריינטליזם), כי זהותו של הנשלט היא תמונת תשליל של זהות השולט, תמונה שיצרו השולטים והפנימו הנשלטים – כי הזהות מורכבת ואמביוולנטית ואינה יכולה להפריד הפרדה דיכוטומית בין מדכאים למדוכאים. מדוכאים מחקים את המדכאים ומנסים לאמץ לעצמם זהות הגמונית, כמו שהמדכאים מאמצים לעצמם פרקטיקות התנהגות דומיננטיות של המדוכאים. המזרחיות, לדעת העורכים ושאר המחברים, אינה זהות אחידה, שהייתה קיימת מאז ומתמיד ויובאה לישראל עם העלייה הגדולה בשנות החמישים, אלא קטגוריה חברתית-תרבותית, שהובנתה כאן על ידי הממסד הציוני האשכנזי השולט וההגמוניה הציונית התרבותית האשכנזית. המזרחיות הוצגה ונתפסה כדיכוטומית למערביות. הראשונה מייצגת נחשלות והאחרונה קדמה. כלומר, המזרחיות היא קטגוריה שנוצרה לצורכי מיון, תיוג ושליטה של הממסד הציוני הוותיק האשכנזי על המזרחים לשם הפנייתם לתפקידים חברתיים ולאומיים, שהוותיקים עצמם כבר לא חפצו למלא, כמו עבודת כפיים והתיישבות בספר. המזרחים בישראל הם ציבור שהוכלל (included) בקולקטיב היהודי הציוני, אבל גם הודר (excluded) מנגישות למרכז; נשלח לפריפריה ונדחק לשוליים. מצבו הוא מצב כלאיים ויש לכך גם ביטוי בזהותם של המזרחים המבקשים להיות "בפנים", אבל גם מדברים "מבחוץ". הקולות המזרחים העצמאיים הושתקו, במידה רבה, על-ידי ההגמוניה הציונית האשכנזית ומטרה מרכזית של הספר היא לתת להם ביטוי. בגלל קוצר המצע אתמקד במאמרים הנראים לי חשובים לביסוס התזות המרכזיות של הספר.

המאמר הראשון, מאת כול חברי הפורום, מבקש להציב אלטרנטיבה לשלושה דורות של דיון בסוגייה המזרחית בישראל המבוססים על שלוש גישות תיאורטיות: גישת המודרניזציה וכור ההיתוך בשנות החמישים והששים ("המזרחי כבעיה"), הגישות הביקורתיות, ניאו-מרקסיסטיות ואחרות ("המזרחי כקורבן"), שהופיעו בשנות השבעים והגישות הפוסט ציוניות ("המזרחי כמכשול לשלום" של ההיסטוריונים החדשים). המחברים שוללים את ההבניה הדיכוטומית של הקטגוריות הזהותיות "מזרחיות" ו"מערביות", כתופעות "מהותניות" א-היסטוריות, כמו גם את הגישה האומרת, כי המזרחיות היא תופעה מומצאת, מדומה. הזהות, לדבריהם, היא תופעה דמיונית ומציאות גם יחד, תופעה נזילה הנתונה לשינוי מתמיד עקב פעולת כוחות כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. היא אינה מנוגדת לאשכנזיות, אלא יכולה להכיל אותה. אין פרספקטיבה אחת של הסתכלות על מזרחיות ומתוכה, אלא פרספקטיבות רבות. גישת המודרניזציה וכור ההיתוך ראתה את המזרחים כאוכלוסייה נחשלת הזקוקה לעבור תהליך כפול של דקולטורציה (היפטרות מתרבותה הקודמת, הערבית) ואקולטורציה (רכישת התרבות ההגמונית של החברה הקולטת), כדי שיוכלו להיות אזרחים שווים בפרויקט הציוני המתממש. הגישות הביקורתיות ראו במזרחים אובייקטים לניצול כלכלי ומניפולציות פוליטיות של הממסד השולט ושל הקבוצה החברתית ההגמונית, האשכנזים. הגישה הפוסט ציונית, שמתמקדת ביחסי ישראל והערבים מתעלמת מהפרובלמטיקה הכלכלית והתרבותית הפנימית ורואה במזרחים, שרובם תומכים בליכוד וש"ס ומביעים עמדות אנטי ערביות, מכשול לשלום.

במאמר המסכם, שנכתב אף הוא על-ידי כול חברי הפורום, נידונות דרכים בהן כוננה "מזרחיותו" (לכן נחשלותו ושוליותו) של המזרחי באמצעות מנגנוני ייצור ידע, שפעלו בתחומי הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, ההיסטוריה החינוך, הספרות, הצילום. כך, למשל, מכונן מפקד האוכלוסין באמצעות שאלות על ארץ המוצא ועל ארץ מוצא האב קטגוריה אתנית מכלילה וכפועל יוצא גם מתייגת. הביטוי "טעוני טיפוח" הפך ממכשיר של סיוע לגורם מקבע מציאות. מי שתויג כ"טעון טיפוח" תויג כסביל וחסר אונים הזקוק למי שיחלצו. האנתרופולוגיה חוקרת את הקהילות הרחוקות של המזרחים ובכך מקבעת אותם בתודעה כ"מסורתיים" בניגוד למודרניות. ההיסטוריוגרפיה מכוננת את המזרחיות כתופעה קדם ציונית ובכך היא אמצעי לדה-פוליטיזציה שלה. ההתייחסות ההגמונית אל המזרחים הייתה ועודנה כאל אובייקט מגיב על הפעולות המעצבות של הממסד האשכנזי ההגמוני. זו התייחסות שגויה גם אם היא נעשית מתוך אמפתיה. לדעת המחברים יש לכונן את המזרחים כסובייקט של המציאות הישראלית, להשמיע את הקול המושתק. השיח הפוסט-קולוניאלי מאפשר "דיבור בקולות מגוונים, הטרוגניים ובזהויות נזילות ולא מקובעות" (ע' 305) המאפשרים חריגה מקווי ההפרדה המסורתיים בין מזרחים לאחרים.
פוסט ציונות ופוסט מודרניזם
המאמרים בספר יוצאים, רובם ככולם, מנקודת מוצא פוסט ציונית אם כי שונה מזו של "ההיסטוריונים החדשים", שנזכרה לעיל. הפוסט ציונות במאמרים ניכרת קודם כול בטרמינולוגיה. העולים לישראל הם כמעט תמיד "מהגרים", ביטוי נייטרלי כביכול, וארץ היעד שלהם על-פי-רוב אינה ארץ ישראל, אלא "פלסטינה". הציונות, אפילו בשלביה הראשוניים, אינה מפעל של שחרור לאומי, אלא פרוייקט קולוניאלי בעל פן בולט של דיכוי הן כלפי הפלסטינים המקוריים, הערבים והן כלפי היהודים המזרחים. ברוב המאמרים בולט מבט מבחוץ, זר ומנוכר על מה שפעם נקרא בשם "הגשמת הציונות" ובהמשך "בניין האומה". המשימות הלאומיות הן מטלות, שהממסד הטיל, ללא הצדקה, על אוכלוסייה חסרת כוח ומשאבים. גילוי נוסף של פוסט ציונות היא ההצבעה על האופציה, המופיעה בכמה מן המאמרים, של המשך ה"ערביות" של המזרחים, אי מחיקתה, כדרך הרצויה לקיומם התרבותי וזאת בניגוד לתביעה הציונית להתנתק מן העבר כתנאי להשתלבות בקולקטיב הבונה את האומה.

הפוסט מודרניזם ניכר, בין היתר, בחלחול הגותו של פוקו לטקסטים שבספר. פוקו רואה בכול פעולה אנושית כמעט היבט של הפעלת כוח ומימוש שליטה, בעיקר בפעולות שרבים היו רגילים לראותן כנייטרליות מבחינה ערכית ופוליטית, כמו ייצור והפצה של ידע מדעי. אלמנט פוסט מודרניסטי נוסף הוא המגמה לפרק נאראטיבים הגמוניים, "סיפורי על", ולייצר במקומם שורה ארוכה של נאראטיבים חלקיים; ליצור פלוראליזם, שבו מושמעים קולות רבים, אשר מצויים בעמדה של שוויון ביניהם ללא כול הירארכייה של נכון ושקרי או אף נכון יותר או פחות, משפיע יותר או פחות. כמו כן, מצויה בטקסט המגמה הפוסט מודרניסטית של טשטוש דיכוטומיות, ביטול קטגוריות ברורות, מזוהות ומוגדרות באופן חד משמעי והעמדה במקומן של קטגוריות כלאיים, לעתים מעורפלות, של גם וגם, חיוב ושלילה באותה תופעה וכד'. השימוש הבולט ביותר באסטרטגיית שיח זו הוא הצגת המזרחים כמי שהופעלו כלפיהם מנגנונים מוסדיים ותרבותיים, שעשו להם הכללה והדרה בו בזמן בקולקטיב היהודי הישראלי, כך שבהקשרים מסוימים (מול הערבים) הם בתוכו ובהקשרים אחרים (נגישות למרכזים השונים) הם מחוצה לו או שהיו כך בעבר.
הגיבור הרע
הגיבור הרע של הספר שלפנינו הוא ההגמוניה הציונית האשכנזית. הסיפור הפוסט ציוני על העלייה המזרחית, שהדיו נשמעים בחוזקה בספר שלפנינו, הוא בתמציתו כדלקמן: אחרי השואה, כאשר ראו מנהיגי הממסד הציוני האשכנזי, שאין יותר עתודות כוח אדם גדולות באירופה הם פעלו להביא לישראל מאות אלפי מזרחים במטרה ליצור כאן אוכלוסייה יהודית גדולה מול הערבים, שמנו עשרות מיליונים. העולים המזרחים היו מיועדים להיות פועלים שחורים ומתיישבים בספר, שכן האשכנזים הוותיקים לא רצו למלא תפקידים אלה. תפקיד נוסף הוא לשרת בצבא, על מנת להגדילו, כאשר מדרך הטבע המזרחים יהיו החיילים הפשוטים והאשכנזים יהיו המפקדים ובעלי המקצועות הטכנולוגיים והמינהליים. היהודים חיו בתנאים סבירים עד טובים בארצות המזרח ועם הגיעם לארץ הורעו תנאיהם במידה ניכרת. הם קובצו על-ידי הממסד והתרבות ההגמונית לקולקטיב אחד "מזרחים", תויגו כ"פרימיטיבים" ונדרשו לעבור תהליך של מודרניזציה לפי המושגים המערביים לפני שיוכלו להשתתף כשווים בבנייתו וניהולו של הפרוייקט הציוני. מאחר ולא ניתנו להם התנאים החומריים המתאימים וזהותם ותרבותם דוכאו ונדחקו לשוליים הם לא הסתגלו לדרישות הממסד האשכנזי הוותיק ונותרו במעמדם הנמוך ובתנאי חיים קשים. רק מיעוט מביניהם הצליח להיחלץ ממצב זה. ההגמוניה האשכנזית בציונות דיכאה והשתיקה את הקול המזרחי הייחודי. המזרחים עצמם הפנימו, ברובם הגדול, את הדימוי השלילי המפגר, שהודבק להם על-ידי הכוח ההגמוני והתייצבו, קודם כול, כיהודים לצד האשכנזים במאבק עם הפלשתינאים ושאר הערבים. רק בעדיפות שנייה הם ביקשו להשמיע מחאה על קיפוחם והשתקת קולם.
שינוי השיח ולא שינוי המבנה
המאמרים השונים לא מצליחים לספר סיפור, שיחליף את הנאראטיב הציוני המקובל ואת ההיסטוריוגרפיה הקנונית או לדחוק אותם ממרכז התודעה. רוב הסיפורים נשארים שוליים, גם אם הם מעניינים. כסיפור שולי אני רואה התרחשות, שלא הביאה לשינוי של מדיניות ומבנה בתחום בו אירעה ואף לא נחרתה בזיכרון הקולקטיבי כהתרחשות קובעת גורל ו/או זהות. חשוב לומר, בניגוד למקובל בהגות הפוסט מודרניסטית, כי לא כול מה שנחרת בזיכרון הקולקטיבי או נמחק ממנו הוא תוצאה של פעילות סוכני ממסד או הגמוניה כלשהם, בשירות האינטרסים שלהם. משטרים טוטליטאריים ניסו להכתיב זיכרון ולעתים קרובות נכשלו. אפשר אפילו להניח, שהצלחה בעיצוב זיכרון קולקטיבי נובעת מאיזו שהיא התאמה בין הזיכרון הרשמי לזיכרונות ספונטניים של יחידים.

טענתה העיקרית של אדריאנה קמפ (ע' 43) היא, כי עזיבת מושבי העולים ודחיית אורח החיים החקלאי מצביעים על סירובם של העולים המזרחים "להשתתף במפעלי הפרודוקטיביזציה וייהוד הארץ, שהמדינה הועידה להם ועל אסטרטגיה פעילה של התמודדות עם תהליכי הבידול והפריפריאליזציה, שהנהיגה המדינה בשנות החמישים". טענה זו נראית לי מופרזת ומופרכת. יהודים רבים, ותיקים כעולים חדשים, נקטו באותן שנים בטקטיקות אישיות ומשפחתיות שונות, על מנת להתחמק מתביעות המדינה והאתוס הציוני החלוצי של אותם ימים, כדי להיטיב את תנאי חייהם. היו גילויים נוספים של התנגדות מזרחית לממסד בשנות החמישים הראשונות. היו הפגנות ושביתות נגד התנאים הקשים במחנות העולים ובמעברות, נגד האבטלה ונגד שרירות הלב של מנהלי מעברות, אנשי המנגנון הקולט, האשכנזי ברובו. אלפים רבים גם עזבו את המעברות ללא אישור הממסד ונגד דעתו והתיישבו בערים או בשוליהן. אלא שספק אם גילויי התנגדות אלה התרחשו כגילויים המונחים על-ידי אסטרטגיה כלשהי ו/או תודעה מגובשת של התנגדות. ספק גם אם עזיבת חלק מהמתיישבים הביאה לשינוי המדיניות. יתרה מזו, העולים המזרחים לא היו יחידים בגילויי התנגדות לא מאורגנת להנחיות הממסד ולנורמות השליטות. גם רומנים והונגרים נשלחו למושבים באותה עת וגם מקרבם עזבו רבים ואין מיחסים לכך משמעות עדתית. במלחמת העצמאות היו משתמטים, סביר להניח שרובם היו אשכנזים. קיבוצים רבים, אלה שהוקמו בשנים 1948-1949 על-ידי בוגרי הפלמ"ח ותנועות הנוער הארצישראליות, אשכנזים ברובם הגדול, נעזבו על-ידי רוב חבריהם שנים ספורות לאחר הקמתם. מדיניות הצנע, שהוכרזה על-ידי הממשלה ב-1949 הופרה על-ידי המונים, ברובם אשכנזים, שקנו ומכרו בשוק השחור, הפרה שהביאה, יחד עם הישגיהם האלקטורליים של הציונים הכלליים ב-1950-1951 לשינוי המדיניות הכלכלית. התנאים היו קשים, הלחץ מלמעלה היה כבד ואין פלא, שרבים, מכול העדות, ניסו להתחמק ממנו בדרכים שונות. לראות בעזיבת המושבים גילוי של קול מזרחי ייחודי - זו הנחת המבוקש. הקביעה שקולם של המזרחים החל להישמע ולהשפיע בעוצמה על השיח והמדיניות רק עם אירועי וואדי סאליב היא נכונה, לדעתי. גם השתמרותם של אירועי ואדי סאליב בזיכרון הקולקטיבי והשתכחותן של עזיבות המושבים אינם מקריים.

האינטלקטואלים העיראקים בהם דן מאמרה של פנינה מוצפי-האלר לא היו ייחודיים בנוף האינטלקטואלי והפוליטי של אותם ימים. לא כול קבוצה, שניסחה אלטרנטיבה פוליטית ו/או תרבותית לזרמים המרכזיים של הציונות הייתה חשובה, אפילו אם המסר שלה היה מקורי. ההצעה לוותר על הצביון האירופי של הציונות ולהשתלב במרחב הערבי, שהוצעה על-ידי קבוצת אינטלקטואלים, שפרסמה כתב עת בשם נהריים בינואר 1948, אכן הייתה מקורית, אבל ספק אם הייתה קבילה וריאלית הן מבחינת היישוב היהודי והן מבחינת הערבים לעמיהם ומדינותיהם. היו גם אינטלקטואלים אשכנזים, שפעלו מחוץ למסגרות המרכזיות, הקימו ארגונים קטנים והוציאו לאור ביטאונים דלי תפוצה, ללא השפעה רבה על השיח הציבורי ועל עיצוב המדיניות. חלקם אף היו מנודים ממש. לדוגמה: אורי אבנרי וביטאונו במאבק בשנים שלפני קום המדינה; ישראל אלדד-שייב וחלק מאנשי הלח"י לשעבר וביטאונם סולם בשנות החמישים; הכנענים; "הפעולה השמית" ועוד. מעניין לציין, כי בוגרי תנועות הנוער החלוציות והמחתרת הציונית בעיראק, שחיו אז בקיבוצים מוצגים על-ידי מוצפי- האלר כ"צעירים עיראקים, שמצאו את עצמם בקיבוצים שונים בארץ" (ע' 183). ובהערה היא מוסיפה, שהם גויסו על-ידי התנועה החלוצית. הכותבת שוללת מצעירים אלה, שעלו לארץ והצטרפו לקיבוצים מתוך הכרה, את מעמד הסובייקט הפעיל ומציגה אותם כאובייקטים סבילים, שיום אחד "מוצאים את עצמם" בקיבוצים כאילו שמישהו חטף והשליך אותם שם מבלי שידעו והבינו לאן ומדוע הם הולכים. כאשר הצעירים העיראקים, חברי הקיבוצים, מופיעים כפעילים הם מוצגים במאמר הנ"ל כמעין משת"פים, סוכנים של ההגמוניה הציונית האשכנזית, שהפנימו את המסר ההגמוני שלה.

המאמר של יהודה שנהב על הזהות המזרחית בהקשר הארגון העולמי של יוצאי ארצות ערב (ווז'אק) מעניין וחלקים מהפרובלמטיקה המוזכרת בו עוררו הדים בשיח הציבורי, אבל לא הטביעו בו חותם מאריך ימים. ההצבעה על קיום יהודי רצוף במזרח לא הייתה מוטיב מרכזי בניסיון הציוני להשיג לגיטימציה בינלאומית לישראל, כטענת שנהב, ודאי לא לגיטימציה ערבית. עניין חילופי האוכלוסייה בין ישראל למדינות ערב וגורל הרכוש היהודי, שנשאר בהן עלו מספר פעמים על סדר היום, אבל לא הצליחו "לתפוס גובה" לזמן רב. האקטואליות והאקוטיות שלהם כבר פגה.

ממרבית המאמרים וממאמרי הפורום, בפתיחת הספר וסיומו, עולה, כי המחברים מבקשים לפעול לשינוי השיח הישראלי יותר מאשר לשינוי המבנה החברתי וחלוקת ההכנסות בישראל. שאלה גדולה היא מהו האינטרס אותו הם מייצגים – אינטרס של השכבות העממיות הרחבות של המזרחים מדור ראשון שני ושלישי בישראל או אינטרס של קבוצת משכילים מזרחים, בני הדור השני, שהגיעו אל הנחלה (המעמד הבינוני והבינוני-עליון), אבל לא הגיעו אל המנוחה, אל ההשלמה עם התפקיד, שמילאו אבותיהם בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה – תפקיד של חלוץ-בעל-כורחו ושל קורבן התנאים הקשים, ששררו בעת העלייה והשינוי המבני והערכי הרדיקלי, שהתחולל בשנות החמישים.

מחברי המאמרים מבקשים לערער את הנאראטיב ההגמוני ולכונן נאראטיבים מקבילים בהם ימלאו המזרחים תפקיד פעיל. הצורך ליצור נאראטיב כזה נובע מהסיטואציה הספציפית שלהם: מצד אחד, הם אינם יכולים להזדהות באופן מלא עם המגמות, שמוליכים ש"ס והליכוד (לאומנות ודת עממית), מגמות שאינן עולות בקנה אחד עם השכלתם האקדמית, השקפותיהם החברתיות והמעמד החברתי שרכשו. מצד שני, הם נושאים בתוכם את הכאב, העלבון ותודעת ההשפלה של המזרחים (של הוריהם ושלהם כילדים) עקב היחס של הממסד והציבור הוותיק לזהותם ותולדותיהם בשנות החמישים והששים ומבקשים להשתחרר מהם באמצעות שינוי השיח. לכן אין זה מקרה, שהמחברים משתמשים הרבה במונחים מתחום השיח הפוסט מודרניסטי המתמקד בחתירה תחת הגמוניות תרבותיות, בחקירת ייצוגים יותר מאשר בחקירת מבנים, בשינוי שיח יותר מאשר בשינוי של מבנה חברתי. הפוסט מודרניזם מבטא, במידה רבה, ייאוש מהאפשרות של שינוי חברתי ומחליף אותה בטקסטים "חתרניים". אבל לא כול תופעה או טקסט שוליים או אף אזוטריים אכן חותרים תחת אשיות הממסד או ההגמוניה. יתרה מזו, ללא הירארכיה של ערכים, ללא הבחנה מה נכון ומה לא (או מה נכון יותר ומה פחות), ללא סדר, ללא קטגוריות מובחנות אין תרבות אנושית ובחשבון אחרון אין גם חיים אנושיים. גם האי-סדר מוגדר על-ידי סדר, כי לא ניתן להגדיר, לתאר ולנתח שום תופעה אנושית ללא היזקקות למושגים קוהרנטיים ולקשרים לוגיים בין תופעות. וברמה החברתית, ללא אחדות בסיסית של קולקטיבים אנושיים וללא נאראטיבים הגמוניים המבטאים את המשותף בין חברי קולקטיב מסוים, אין בסיס לתביעה לסולידריות חברתית. לכול היותר ניתן לדבר על צדקה הנובעת מחמלה, לא על צדק הנובע מזכויות.
אין תחליף לנאראטיב ההגמוני
רוב המחברים מציגים מבנה תיאורטי מורכב, עמוס הפשטות, המניב, בסופו של דבר, תוצאה אמפירית קלושה למדי ומנסים "לנפח" תופעות שוליות. מאמריהם מראים, כי הסיפור (הנאראטיב) האלטרנטיבי המעלה על נס תופעות, שלא הטביעו את חותמן על ההוויה הישראלית אינו יכול לתפוס את מקומו של הסיפור ההגמוני. ההגמוניה האירופית (האשכנזית) בציונות לא הייתה פרי של גחמה או רצון רע מצדו של מישהו. הציונות המדינית והציונות החברתית (הסוציאליסטית) נוסדו באירופה ושם רכשו את מרב כוחם. הציונות בארצות המזרח הייתה חלשה, בכוחה הפוליטי, בתרומתה להגות הציונית ובהשתתפותה בתהליך ההגשמה. ושוב, לא מחמת עליונות או נחיתות "טבעיים" של מישהו, אלא מחמת השוני בתנאים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים בין הארצות בהן חיו היהודים בראשית המאה העשרים. התרבות הדומיננטית בתנועה הציונית וביישוב היהודי בא"י הייתה בעלת צביון אירופי, כי זה היה הדגם הראוי, שעמד בפני דור המייסדים והנהגתו: משק מודרני מפותח, מדע וטכנולוגיה, סוציאליזם, ליברליזם, הומניזם, דמוקרטיה – כול אלה ילידי אירופה היו. המדינות והאומות המוסלמיות של ראשית המאה העשרים לא הציבו שום דגם כולל ראוי לחיקוי או ללמידה בפני הוגי הציונות ומגשימיה: משקן היה מפגר, הן נשלטו על-ידי כוחות זרים ואליטות מקומיות פיאודליות, האוכלוסייה ברובה הייתה אנ-אלפבתית וחיה ברמת חיים נמוכה מאוד, הנשים היו משועבדות וכד'. הגשמת הציונות חייבה הקמת חברה מודרנית והעיניים נישאו, כדבר המובן מאליו, לעבר אירופה. אימוץ תרבות אירופה אינו אומר בהכרח, כי הציונות היא פרויקט קולוניאליסטי מטבע ברייתו וכי שליטה על עמי המזרח היא מוצדקת בגלל הייעוד הציביליזטורי, כביכול, של האירופים. הציבור המזרחי מנה לפני מלחמת העולם השנייה כ-15% מכלל היישוב היהודי בא"י והיווה מיעוט בעם היהודי. הרוב הגדול של היהודים חיו אז באירופה. כול אלה הוליכו באופן סטיכי להגמוניה פוליטית ותרבותית אירופית בציונות. "המדינה בדרך", שיסדו כאן מגשימי הציונות, כשהם מונחים על-ידי דגמים אירופיים וגם יוצרים דגמים חברתיים מקוריים, הקימה מדינה וניצחה במאבק צבאי קשה, שבשלביו הראשונים, לפחות, טמן בחובו איום קיומי. אין פלא, שהקבוצה הדומיננטית, שהובילה את תהליכי הבינוי, המאבקים והמלחמה סברה, כי הדגם שלפיו פעלה והצליחה מתאים גם עבור כול מי שיבואו לאחר הקמת המדינה.

העולים מארצות האיסלאם הובאו לישראל לא כתוצאה של מזימה אשכנזית למלא את השורות בפועלים שחורים, מתיישבים צייתנים וחיילים פשוטים. ברוב מדינות ערב החלה מתיחות בין יהודים לערבים עם החלטת האו"ם בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית (וערבית) בא"י. בחלקם היא החלה עוד קודם לכן. היא גברה עם התגברות המלחמה והיו גם פוגרומים של ערבים ביהודים על רקע זה. ממצרים ברחו יהודים בכוחות עצמם. מתימן הם נהרו לעדן ברגל, דרך המדבר ומשם הוטסו לישראל. מעיראק הם הוטסו תוך שנה ומחצה (בניגוד לדברי שנהב, היחסים בין יהודים לערבים בעיראק החלו להתערער כבר בשנות השלושים ולפרהוד, הפוגרום ביהודי בגדד ב-1941, היה רקע קודם). מצפון אפריקה, שב-1948 עוד הייתה תחת שלטון צרפתי ישיר, החלה העלייה ההמונית רק באמצע שנות החמישים, עם קבלת העצמאות, שהגבירה את המתיחות בין יהודים וערבים. מעמדם המתערער של היהודים ברוב מדינות ערב והסכנות שנשקפו להם הביאו את הממסד הישראלי לראות בהעלאתם המהירה לישראל עליית הצלה. בבואם לארץ, חלקם חולים ובמצב גופני ירוד, נתקלו בתנאים קשים ביותר, שנבעו ממלחמת העצמאות שזה עתה הסתיימה וממצבו הקשה של המשק הישראלי. הסבל היה רב והתלונות מובנות גם אם מייחסים להן משמעות אידיאולוגית א-ציונית או אנטי ציונית.

בתחום ההתייחסות כלפיהם חוו העולים מארצות המזרח חוויות קשות ולא מוצדקות. לא הכול היה תוצאה של פעולת הממסד. המזרחים היו גם קורבן של תהליך סטיכי, שבו עברו אנשי היישוב הוותיק, ברובם, ממעמד הפועלים למעמד הבינוני. הוותיקים ובניהם השתמשו בהון התרבותי והחברתי שברשותם, כדי להתקדם והשאירו את המזרחים הרחק מאחור. ובנוסף, לא רק הממסד התייחס אל המזרחים כ"פרימיטיבים" ו"טעוני טיפוח", אלא גם חלקים גדולים בציבור הוותיק. כך נוצרה "ישראל השנייה", המזרחית, המקופחת והמתויגת, שלא נותרה לה כמעט אופציה אחרת, אלא המחאה הקולנית והאלימה, כפי שבאה לידי ביטוי באירועי ואדי סאליב והפגנות הפנתרים השחורים ותנועת האוהלים ולאחר מכן התנקזה לאפיקים פוליטיים בהצבעה עבור הליכוד. מעולם לא היה שוויון הזדמנויות אמיתי בחברה הישראלית ובכך אשמים המגזר הוותיק והממסד שייצג אותו. רבים מקרב האשכנזים עוד לא הכירו באחריותם הקולקטיבית להיווצרות הפער העדתי ותחושות הקיפוח והעלבון ואינם מבינים את הגורמים לו.

לפי הכרתי, האינטרס העיקרי של השכבות הרחבות של המזרחים אינו שינוי השיח באופן המוצע על-ידי מחברי המאמרים, אלא, קודם כול, שיפור המיקום במבנה החברתי (השכלה, תעסוקה) ושינוי בחלוקת ההכנסות. האינטרס בשינוי היחס כלפיהם קיים בשכבות הרחבות, אך הוא מוצא את ביטויו בהצבעה עבור הליכוד וש"ס. נראה לי, כי רוב מאמרי הספר באים לענות על אינטרס מוגדר, פוליטי, אינטלקטואלי ואמוציונלי של קבוצת המשכילים, שבחלקה מאוגדת גם בקשת הדמוקרטית המזרחית ולא על האינטרסים של השכבות העממיות הרחבות של המזרחים בישראל. ובנוסף, המשכילים המזרחים עצמם, ובהם מחברי המאמרים, בתוקף השכלתם האקדמית המערבית באופיה, יוצאים מנקודת מבט מערבית ומתייחסים למציאות הישראלית בכלי חשיבה מערביים. הם כבר התמקמו לא רע בשכבות העליונות של המבנה החברתי והיוקרה בישראל ועתה חשוב להם הפיצוי על העבר המציק. לכן לא נראה לי, שהם יצליחו להוביל אחריהם את הציבור הגדול של המזרחים, שאין להם השכלה אקדמית וההבדלים בין אדוארד סעיד להומי ק' באבא לא ממש מעניינים אותם. הציבור המזרחי ברובו מבקש להעניק לילדיו את ההשכלה המקובלת כמפתח להתקדמות בחברה, השכלה המושתתת על בסיס מערבי. מי שאינו חפץ בכך או שאינו יכול להעניק לילדיו את ההשכלה הזאת פונה אל מערכת החינוך של ש"ס, שספק אם המשכילים המזרחים בישראל מתלהבים ממנה. ההישגים בהם מתברכת "הקשת" – חוק הדיור הציבורי והבג"צ בנושא הקרקעות לא יובילו למהפכה חברתית בישראל. ההבדלים המעמדיים ופערי העוני והעושר בישראל נובעים בעיקרם מהבדלים ופערים בהשכלה ומריכוז כמויות הון אדירות בידיים של שכבה דקה של אנשי עסקים ולא מנדל"ן כפרי. תגובת כמה מאנשי "הקשת" על בג"צ הקרקעות אכן מלמדות, כי מה שחשוב להם הייתה הקביעה ההצהרתית של הבג"צ יותר מאשר התועלת הכלכלית, שתצמח לציבור המזרחים מהחלטה זו.

בהקשר זה ראוי לציין את מייסדי ביה"ס "קדמה" בשכונת קטמון בירושלים (כמתואר בספר המאלף קולות משכונת הקטמונים, שערכה אילנה יונה) ואת מפעלו החינוכי של מוטי אביסרור, ראש מועצת ירוחם, כדוגמאות של מנהיגות חינוכית וחברתית קונסטרוקטיבית, שהוכיחה, כי ניתן ללמד בנים ובנות משכונות מצוקה וערי פיתוח ללא סלקציה ולהגיע עמם להישגים לימודיים, שאינם נופלים מאלה של בני השכבות המבוססות. כמובן, מפעל אחד או שנים אין ביכולתם לשנות את המציאות החברתית. לשינוי כולל נחוצה הגמוניה אידיאולוגית המעמידה את האדם מעל לממון ונחוץ כוח פוליטי חזק, שיפעל במערכות הממשל כהשלמה וסיוע לכוחות הפועלים בשדה החברתי.
ומה הלאה?
קובלנות על העבר וניסיונות לשינוי/תיקון הסיפור הישראלי לא יקדמו את החברה הישראלית אם לקובלים ולמתקני הסיפור לא יהיה ברור, כי מה שהיה בעבר כבר לא קיים היום ומלחמה על תיקון עוולות העבר צריכה להיעשות מתוך מגמה לעצב את העתיד. הציונות כתופעה היסטורית מצויה תחת מתקפה משולבת של גורמים חיצוניים ופנימיים, פוליטיים ואידיאולוגיים ומצבה בהחלט גרוע. ההגמוניה האשכנזית מתערערת והולכת והאשכנזים החילונים של היום הם לא מייצגי הישראליות פאר אכסלנס, אלא מגזר אחד מני כמה. הקיבוצים איבדו את זהותם (נשמתם) ואת כוחם הפוליטי. הם נמצאים ברובם בדרך למחוזות החלכאים וחושבים רק על הישרדות בעולם כלכלי ורוחני, שנעשה יותר ויותר עוין כלפיהם. מצד שני, מאחר ובחיי החברה ובפוליטיקה אין חלל ריק הולכות וצומחות כאן שתי הגמוניות חדשות: לאומנות בעלת גוון דתי (ודת לאומנית) והגמוניה של השוק והיוזמה הפרטית בשירות ההון הגדול. במלותיו של יואב פלד במאמרו שבקובץ: השיח הרפובליקני, שיח התרומה לכלל, ששלט עשרות שנים בזירה הציבורית בישראל (גם כאשר הרוב לא מילא אחר כול ציוויו) נסוג לאחור מפני השיח הליברלי (חופש הפרט וזכויותיו) והשיח האתני-לאומי. אנשי הקשת המזרחית לא ראו עד כה בהגמוניות החדשות, שינציחו את מצבם החברתי של המזרחים לפחות לעוד דור או שניים, יעד מרכזי למאבק. הם תובעים הכללת משוררים מזרחים לפי מכסה ברשימת החובה לבחינות הבגרות ואינם מתייצבים בכול כוחם נגד השר"פ בבתי החולים, שקיבל לגיטימציה מהממשלה. מבטם מופנה בעיקר לאחור בעוד שמה שנחוץ כיום הוא להביט קדימה אל עתיד המדינה, שנראה היום קודר למדי. השיח האתני-לאומי מסיט את התודעה מתיקון החברה מיסודה: לא פיצוי לחלשים, אלא מבנה חברתי בו יש שוויון הזדמנויות אמיתי ואין עניים. שליטת ההון, שיונק הרבה מרווחיו מעבודה זולה, מנציחה את הפערים בין עשירים מאוד לעניים מאוד. המודל אליו אנו צריכים לשאוף הוא ארצות סקנדינביה. המודל אליו אנחנו מתקדמים הוא אמריקה הלטינית, מודל שטמונה בו סכנה קיומית אמיתית לישראל.

השאלה המכרעת היא איזו מדינה אנו רוצים? האם מדינה דמוקרטית, מודרנית, בעלת עוצמה מדעית, טכנולוגית וכלכלית, אבל גם עם צדק חברתי, שוויון בפני החוק, שוויון לנשים ולבני מיעוטים שונים וללא עוני אזי אין מנוס מאימוץ יסודות התרבות המערבית. זו התרבות הדומיננטית בעולם של ימינו והינתקות ממנה תדחוף את ישראל לעולם השלישי. אין גם מנוס מכינון הגמוניה חדשה המבוססת על השיח הרפובליקני, התובע והמאחד, שכן המשך הפיצול התרבותי והפוליטי מונע קיומו של שלטון יציב, יעיל ומקדם את הכלל והפרט. הפיצול מחזק את תרבות ה"מגיע לי", שכול המגזרים בישראל נגועים בה. קיום הגמוניה חדשה המושתתת על יסודות תרבות המערב אינו אומר, שתרבות יהודי המזרח, תולדותיהם ומורשתם יידחו או ימחקו. את המעוות יש לתקן, אבל זהות אינה נבנית מדיבורים עליה, אלא מהתלכדות לצורך עשייה משותפת, חברתית ותרבותית. הזהות הישראלית החדשה, שהיא תנאי הכרחי לתיקונן של החברה והמדינה, צריכה להיות סינתזה הנוטלת יסודות חשובים מכול המורשות ומספרת את כול הסיפורים, כול אחד לפי משקלו ההיסטורי והרלבנטיות שלו לבניית העתיד המשותף. כול החרדים לגורל המדינה ולדמותה צריכים לאחד כוחות במערכה, להביט לברית ולא ליצר, אל העתיד שלמענו יש לפעול.