מסמך מ-1939: "לתת לאישיות תנאי התפתחות מקסימליים" - עקרונות לקיבוץ החדש
המלבה"ד: אלי אברהמי - דצמבר 2002
(המביא לבית הדפוס)
חבורה של צעירים חלוצים מגרמניה, רובם חברי קיבוצים שונים, שהספיקו לצבור מספר שנות חיים בקיבוץ בהן למדו להכירו ולהעריכו על מעלותיו וחסרונותיו, קיימו, בשלהי שנות ה-30, מעין חוג רעיוני, שמנה בין 30 ל-40 חברים. מושפעים מהגותו של רודולף שטיינר ראו עצמם כאנטרופוסופים וביקשו "ליצור קומונה בה יובטח 'החופש הרוחני' של החברים" – מספרת כיום נחמה הרץ, החיה בפלמחים ומשלימה את העשור התשיעי בחייה. התארגנותם הייתה על בסיס של חבר מביא חבר, מרביתם גברים ורק שלוש נשים היו בחבורה.
פרופ' פרנץ אולנדורף, פיזיקאי, שכיהן בטכניון בחיפה, ליווה את החבורה והעמיד לרשותה חדר בטכניון לקיום פגישות. לנחמה ולחבר נוסף, יואל נש, החי בקיבוץ גת, לא זכור מה בדיוק היה חלקו של אולנדורף בחבורה וכן נשמטו מזיכרונם שמות חברים נוספים.
באוגוסט אותה שנה עמדה החבורה להתכנס ולדון בטיוטת מצע, שנוסחה, קרוב לוודאי, על ידי ואלטר הרץ. המסמך הועמד לרשותנו על ידי בתו, חברת קיבוץ פלמחים. לא ידוע אם אומנם המסמך נדון, התקבל כמצע או נדחה. כול הידוע הוא, שלמעשה החבורה התפזרה ולא הגיעה להגשמת כוונותיה.
הקריאה בו מרתקת ומוכיחה, שכול מבקרי הקיבוץ ומשניו בשנים האחרונות אינם מחדשים הרבה: הדברים כבר נאמרו לפני יותר מששים שנה.
ראויות לתשומת לב שתי עובדות מתמיהות: אף שהמצע נכתב בראשית אוגוסט, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אין בו כלל אזכור למה שעבר על הקהילה היהודית בגרמניה – ועל משפחותיהם שלהם! ורק בפרק הסיכום ישנה התייחסות כללית לסכנה שבפאשיזם.
קיץ 39' סימן את שלהי מאורעות הדמים של "המרד הערבי" (תרצ"ו – תרצ"ט), אך במסמך אין כול התייחסות למה שהעסיק את היישוב היהודי בארץ כולל המאבק כנגד גזירות "הספר הלבן". תמוהה לפיכך ההתמקדות בחתירה לחופש הרוחני של החברים בעוד שמסביב הכול סוער ומזדעזע.
המסמך מובא כאן ככתבו וכלשונו ובו רק שני קיצורים קלים וכן השלמה לכתיב מלא כמקובל ב"מפנה".
כפר-עטה - 1.8.1939
על הקיבוץ החדש
הקדמה
השורות הבאות הנן סיכום של שיחות רבות, שהתנהלו במשך למעלה משנה בין חברים, אשר פעם נפגשו באופן מקרי. השיחות האלו הבהירו לנו את הצורך למציאת דרך משותפת לכולנו. ישנם בינינו חברים אחדים הנמצאים בקיבוצים ובקבוצות זה חמש זה שמונה וזה שתים-עשרה שנה ולמעלה מזה ומהם אחדים תופסים עמדות מרכזיות בקיבוציהם. יש כאלה שהיו בקיבוץ ועזבוהו ויש בינינו גם כאלה, שעדיין לא היו אף פעם בקיבוץ. נמצאים בינינו פועלי החקלאות והחרושת, פועלים בעיר ועובדים במקצועות חופשיים. הצד המשותף לכולנו הוא, שאנו רוצים לחיות חיי שיתוף, אבל בתנאי שלא ידכא הפרט. רוצים אנו כולנו ללכת בדרך החלוציות הציונית-הסוציאליסטית, אולם בהתחשב עם העובדה, שכול מפעל חברתי נעשה בידי אנשים ושהאדם הוא יסוד היסודות לכול מפעל שואפים אנו להעמיד את האדם בראש כול דאגותינו. אין אף אחד מאתנו רוצה לברוח מאיזו שהיא חזית במערכה, שהתנועה הקיבוצית נתונה בתוכה, אבל אנו מעריכים, שבכול חזית דרוש ליכוד כוחות מקסימלי ולכן שאיפה לנו היא לאיחוד התנועה הקיבוצית על יסוד של אוטונומיה לכול יחידה קיבוצית בתנועה. יודעים אנו, שאין לך חייל שימצא כול ימי חייו בחפירות ואי אפשר לבנות תנועה על חיי חפירות המיידיים. ולכן רוצים אנו לדאוג לכול אותם שטחי החיים בקיבוץ הנמצאים כאילו מאחורי קו החפירות הראשון. רוצים אנו לראות את הקיבוץ כשהוא מקיף את כול הפרובלמטיקה של חיי הפרט בתוכו ולא רק את השטחים המובלטים כיום בתנועה הקיבוצית באופן מיוחד והם השטח הפוליטי והשטח המשקי הכלכלי.

כיצד נעשה את זה? החיים יגידו. יש לנו רכוש גדול ויקר והוא: הרצון האיתן למצוא את דרכנו והאמונה העמוקה, שדרך כזאת אפשרית היא. ונכון הוא שרבים ניסו לפנינו, במשך שלושים שנה, למצוא את אותה הדרך שאנו מחפשים אותה כעת – ונכשלו. אבל יש לציין שכישלונם לא היה מלא וזה שהראשונים יצרו מהווה יסוד חשוב מאוד לבנייננו כעת. אולם לנו ישנו היתרון החשוב והוא – ניסיונם שלהם. באם נדע ללמוד מהניסיון העשיר שנצטבר בתנועה הקיבוצית מזה שלושים שנה, ואם נדע להימנע מהמכשולים שהכשילו את הראשונים, הרי עלינו בשלב אחד חשוב לאין ערוך בשבילנו ובשביל כול מי שירצה פעם ללמוד מאתנו. אין לך דבר כה חשוב להתקדמות כמו הניסיון, ואנו בוחרים בדרך הזאת.
_______

אין השורות הבאות מתכוונות לתקוע מסמרים או לפסוק הלכות בשום שטח [ - - - ] והרשימה הזאת באה רק בתור אמצעי הכנה וקשר בין החברים העומדים להתכנס בקרוב ולדון באופן מעשי על הקמת הקיבוץ החדש, מותר היה להסתפק בהעמדת שאלות-יסוד אחדות ולהשאיר את היתר לבירור בלתי אמצעי ולהחלטה משותפת של כול אלה אשר עליהם יהיה מוטל לבקוע [להבקיע] את הדרך החדשה והמשותפת להם.
הקיבוץ החדש והתנועה הקיבוצית
כול מי שעומד כיום לפני שאלת הצטרפותו לקיבוץ או יצירת יחידה קיבוצית חדשה – מן הנמנע הוא שתיעלם ממנו העובדה של קיום תנועה קיבוצית מסועפת ומפותחת בארץ, תנועה בעלת היסטוריה של קרוב לשלושים שנה. ואם אמנם ישנה אי-פה אי-שם בארץ, הרגשה של צורך לשנות משהו במציאות הקיבוצית, לכל כווניה וזרמיה, הרי הרגשה זו מן ההכרח שתהיה ניזונה מידיעת המציאות הזו, יתרונותיה וליקוייה.

ויודגש נא במקום הזה, טרם שתובע איזו שהיא דעה ביקורתית על המציאות הקיבוצית: 30 שנות קיום של הקבוצות והקיבוצים בארץ הן שורה ארוכה של הישגים נהדרים לפועל הארצישראלי, לחקלאות בארץ, ליישוב העברי בה, לתנועה הציונית, וגם תעודת כבוד לאדם היוצר שהקים את הבנין הזה לתפארת. עשרים אלף הנפש החיים בישובים הקיבוציים בארץ הם ודאי ברובם מהאנשים המעולים ביותר ביישוב, אשר צורת חייהם היא מהנעלות ביותר, ואולי גם הנעלה ביותר שבין צורות הקיום של החברה האנושית כולה.

[ - - - ]

רעיון הקבוצה האינטימית-המשפחתית יצר את הקבוצה הקטנה;
רעיון כיבוש הקרקע, קליטת העלייה ובנין המשק החקלאי הגדול בארץ הקים את הקיבוץ הגדול;
ורעיון הקיבוץ האורגני, הטבוע בחותם הקולקטיביות הרעיונית-הפוליטית יצר את הקיבוץ מיסודו של השומר-הצעיר.

אולם כול אלה ביחד יצרו משהו גדול הרבה יותר: הם יצרו את המשק הקבוצי, את צורת החיים הקבוצתית, את ההווי הקבוצי, ומעל לכול – את סוג ה א ד ם ה ק י ב ו צ י.

לולא היצירה הזאת שנרקמה ונרקמת במשך עשרות בשנים (אשר, אגב, הגבולות שבין שלושת הזרמיים של התנועה הקיבוצית נטשטשו ביצירה זאת בהרבה), הרי היה כול קיבוץ חדש עומד כיום לפני ההכרח לעבור מהתחלה את כול הדרך הארוכה שעברה כל התנועה הקיבוצית עד היום. ורק הודות לניסיון שנצטבר על-ידי התנועה הקיבוצית אפשרית היא "קפיצת הדרך" הזאת שעושה כול קיבוץ חדש בימינו, שהיסודות הוכנו בשבילו ע"י הדורות הראשונים, ואשר עליו רק לעלות על המסילה הסלולה לפניו ולהמשיך בה.

כן. הדורות הראשונים הניחו את היסודות; הם יצרו יש מאין; הם הקימו בתוך הים הגדול של החברה והמשק הקפיטליסטיים איים נפלאים של קומונות חופשיות; החיות חיי שוויון, אחווה ושיתוף; הם חוללו את המהפכה הכבירה בחיי הנוער העברי, הוציאוהו מחיק הניוון של החיים הזעיר-בורגניים והעלוהו לשביל ההגשמה הסוציאליסטית-פועלית, ובזה סללו דרך לרבים. כול הבא כיום לחיות חיי קיבוץ הנהו מוצא את כול הרכוש האידיאולוגי והניסיון המעשי מוכן לפניו ועליו רק ליטול ולהמשיך במה שהתחילו קודמיו – מפלסי הנתיבות.

וכאן מזדקרת בעיה ראשונה והיא: הספיק התפקיד של המשך בלבד לדור הצעיר העולה על במת היצירה הקיבוצית, הן מבין ילידי הקיבוצים והן משורות המילואים שבגולה? והאין באמתחתו של דור צעיר זה ערכים מקוריים העלולים להעשיר את הנכסים הרעיוניים של הקיבוץ, להאדיר את השפעתו וכוח משיכתו בשביל דור צעיר זה ולהרחיבם גם על חוגי הנוער ופועלים אחרים? ולעומת הבעיה הזאת, שהיא כללית לכול הדורות, עומדת שאלה הנוגעת לימינו אלה: האין [יש] ליקויים ידועים בתוך הבניין הקיבוצי, אשר הדור הצעיר הנוכחי יוכל לסלקם ולשפר על-ידי כך עוד יותר את הבניין הנהדר הזה?

באם יבוא כאן הניסיון להצביע על אי-אלה נקודות וקווים בתמונה הקיבוצית הדורשים תיקון, הרי נובעים הדברים מתוך האמונה העמוקה בנכונות הדרך הקיבוצית ביסודה, וביכולת כמעט הבלתי מוגבלת שלה לתת להולכים בה – לכול ההולכים בה – את המקסימום האפשרי של אושר וסיפוק בחיים.
קיבוץ קטן או קיבוץ גדול
וזהו הראש והעיקר של כול הבעיה. באם האדם בקיבוץ ימצא את סיפוקו, באם הפרט בקיבוץ יידע את ההרגשה הנעלה של חופש וחדות יצירה, באם ירגיש הפרט שחייו בקיבוץ הם באמת חיי שוויון ושיתוף – מובטח הוא הקיבוץ בהצלחתו בכול השטחים.

ויש להגיד בגלוי, שברוב הקבוצות והקיבוצים בארץ אין האדם
עומד בראש הדאגות. יש מאמצים לשיפורים משקיים, יש קנאות לרעיון, יש מסירות למפעל, אולם האדם – יסוד היסודות של כול המפעל – מוזנח הוא. כמה מסירות נפש ואהבה יודע הקיבוץ לגלות בטפול בילד, כמה מאמצים הוא מקדיש לטפוח החי והצומח! אולם האדם – החבר לא זכה בכל אלה. והסבות לכך אינן פשוטות כול עיקר.

והן מלכתחילה היה רעיון גאולת האדם מצפורני הבדידות ומועקת החיים - "הצלת נפש האדם במלחמתו נגד כוחות התוהו" - כדברי צבי שץ, המניע העיקרי ליצירת הקבוצה. הן לכך התכוונו ראשוני היוצרים של הקומונה, ורק אח"כ נשתלב ברעיון זה הרעיון היותר רחב של יצירה משקית לאומית פועלית, של "השתחררות משעבוד כפול: לאומי וסוציאלי" – כדברי י. טרומפלדור.

ואומנם הרעיונות הסוציאליים והפוליטיים הם הם שהוציאו את הקבוצה למרחב, הפכוה לתנועה משגשגת וגילו לפניה את האופק הלאומי הרחב, המוסיף טעם ותכלית חברתית לחיים וליצירה הקיבוציים. אולם דא עקא: בהמשך הזמן קיפל ה מ פ ע ל תחתיו בתנופה את הרעיון היסודי של גאולת האדם והוא כמעט נשכח מן הלב. האדם אבד בדרך. סחרחורת המשק והפוליטיקה אחזה בראש העושים במפעל הקיבוץ והשכיחה מלבם את העובדה, כי אי שם בפינות המשק מסתובבים אנשים אחים, אשר לבם אינו נמשך אחרי פעילות פוליטית ואשר גם הדאגה למשק אינה עלולה למלא את כול חלל עולמם בלי שיור. וממילא, כשהמשק והפוליטיקה הופכים לשאלות היסוד היחידות של הקיבוץ ויתר השאלות ושטחי החיים – וביניהם גם שאלת הפרט – נדחקים לקרן זווית, הרי מאליו מתחילים להסתמן מעמדות בתוך הקיבוץ: חלק מהחברים תופס בידו את הגה המשק ואת רסן הפעולה הפוליטית, ולעומתם עומד הרוב הנתפס להרגשת "אזרחות ממדרגה שנייה" למרות שיש בין אלה האחרונים רבים אשר בכשרונותיהם, ביכולת המעשה ובכל הערכים האישיים שלהם אינם נופלים מהראשונים. חסרה להם רק הזיקה להעמיד את הפעילות הפוליטית או המשקית במרכז חייהם, ועובדה זו מספקת כדי שמקום משכנם בקיבוץ יהיה בפינות הצל ובצדי הדרכים.

הערכת האדם בקיבוץ היום מתבססת בעיקר על יכולתו לפעול בשני השטחים היחידים של הפוליטיקה והמשק, בשעה שתפיסה מעמיקה יותר של חיי הקיבוץ מגלה לפנינו שאת ערכי החיים והתרבות היסודיים שלו יוצרים כול החברים, בלי יוצא מן הכלל. צריך רק להשתחרר מהשפעת האפקטיביות החיצונית המלוה את הפעולות בשני השטחים הנ"ל ולהטות אוזן לצלילים השקטים והנפלאים הבוקעים מצעדיהם החרישיים של אותם החברים דוקא, אשר אינם נדחקים לשורה הראשונה, ונראה שאלה האחרונים יוצרים את ההרמוניה היסודית שבקונצרט היצירה הקיבוצית, וכול היתר זהו רק לווי.

הבעיה היא, אם-כן, כיצד ליצור את התנאים שבהם אפשר יהיה לשמוע את "הצלילים השקטים" האלה ושלא יוחרשו האוזניים ע"י רעש הגלגלים הגדולים של "המפעל" כביכול.

ואיך אפשר בכלל שהאדם – הפרט יתפוס את המקום הראוי לו בקיבוץ, אם בקיבוץ המאוחד למשל, האידיאל העיקרי הוא לארגן את חיי החברה ככה שלא יהיו מפריעים להתפתחות המשקית. ואמנם סבול יסבול המשק באם חיי החברה לא יהיו מותאמים לצרכיו. אולם אם שיעבוד גמור של החברה והפרט לצורכי המשק הופכים ל"אידיאל", הרי זה מסלף את עצם האידיאה שיצרה את הקיבוץ והנותנת לו את זכות קיומו.

אין ציון זה נובע מתוך חוסר הערכה נכונה של המשק וחשיבותו הקיבוצית והלאומית. המשק מהווה את היסוד הטבעי לחיי הקיבוץ ולקיומו והוא גם מלכד את חבריו לגוף חברתי יוצר. אבל מזה עד לפטישיזם משקי, הדורש את העלאת האדם והחברה קורבן-עולה על מזבח המשק, עדיין רבה הדרך. הפרזה בהחשבת הגורם המשקי והעמדתו כמטרת המטרות וכתכלית יחידה ואחרונה בחיי הקיבוץ הופכות את האדם למכשיר המשרת את המטרה ויוצרות את אחת התופעות העלולות להוביש את מעין כוחות היצירה הקיבוציים ולגרור אחריהן גם התמוטטות והרס של המשק עצמו.

הקיבוץ המאוחד רואה את הדרך היחידה של בנין הארץ בהקמת משקים גדולים שיוכלו לקלוט עלייה בממדים גדולי ביותר. אולם באם נבחן את האופי המשקי של ארצנו נמצא שהוא איננו בשום אופן כזה, אשר ידרוש דווקא קולחוזים ענקיים, כמו ברוסיה למשל. בכול אופן לא הוכחה עדיין צדקת הטענה ההפוכה. ולעומת זה יוכיחו מאות ואלפי המשקים הפרטיים הקטנים ומשקי העובדים, שהצלחתם מוכיחה את זכות קיומם ויכולתם לבנות את הארץ במידה לא פחותה מהמשקים הגדולים. ומאידך יוכיחו משקי הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות, שחלקם בבנין הארץ אינו נופל בשום פנים מזה של משקי הקיבוץ המאוחד, אשר מספר חבריהם אינו מוכרח דווקא להתפשט בלי גבול.

ואשר לקליטת העלייה יש מכול הבחינות להעדיף את שיטת הקמת יחידות קיבוציות חדשות מאשר הבלעת כמויות בלתי מוגבלות של עולים בתוך הנקודות הקימות. הניסיון הוכיח שגם בקיבוץ הגדול יש גבול לקליטת העלייה, וכן גם הגיעה עין-חרוד הגדולה לגבול שאין לה אפשרות לעבור אותו בשום אופן, והחליטה לא לקבל יותר עלייה. אפשר, אם-כן, לבדוק את הבעיה ולשאול: אולי יהיה זה לטובת המשק, לטובת העלייה ומעל לכול לטובת האדם והחברה הקיבוצית, באם נציג, למשל, את הגבול על אלף דונם למאה נפש, ולא עשרת אלפים דונם לאלף נפש – דבר שמבחינה ציונית לאומית וגם מבחינת כושר קליטתה של הארץ אינו גורע ולא כלום.

הקליטה הבלתי פוסקת של עלייה מהוה בקיבוץ הגדול בעיה מיוחדת וכול גל של עלייה חדש הופך את סדרי החיים בקיבוץ על פיהם. החבר חי בקיבוץ זה במשך חיים הדומה לחיי החפירות של החייל בחזית, מבלי שתהיה הצדקה אובייקטיבית לכך. ההרחבה הבלתי מוגבלת (בתיאוריה לפחות) של המסגרת המספרית של הקיבוץ הופכת אותו למשהו דומה לקסרקטין של המונים, שהפרט נדחק בהם לקרן זווית וסופו טשטוש וסבל או מלחמה קשה ומרה על קיומו. ושוב נשאלת השאלה: אם אפשר להעמיד את המשק על מספר חברים שיתאים לעקרון העלאת האדם בקיבוץ ואשר לא יעמוד גם בסתירה עם הציוויים הכלכליים לאומיים והציוניים של הארץ – למה לא ייעשה הדבר? האם כדי להפוך את שאלת המספר לתחרות בין קיבוצים על שיאי מספרים?
הקיבוץ החדש והקולקטיביות הפוליטית
מבחינה חברתית מהוות קבוצות ה"חבר" והקיבוצים מיסודו של השומר הצעיר שלב יותר גבוה בסולם הצורות הקיבוציות. המסגרת המספרית המצומצמת יותר (לא הרבה יותר ממאה חברים) בקיבוצים אלה מגבילות במידה רבה את הופעת טשטוש הפרט בתוכם. אולם גם בקיבוץ השומרי וגם בקבוצה, הנושאים שניהם – הראשון יותר והשניה פחות – אופי של "קולקטיבים פוליטיים", נמצא האדם הפעיל בשדה הפוליטיקה תמיד במצב יותר טוב מהחבר הפסיבי בשטח זה. הרגשת הכפיפות לרעיונותיהם של אחרים היא מנת חלקם של הרבה חברים בקיבוצים אלה, והגרוע ביותר הוא, כמובן, מצבו של החבר המעיז לחשוב מחשבה פוליטית עצמאית וסר לעתים מ"הקו הגנרלי". מיד מתייצבת לפני חבר כזה הסכנה של מלחמה מרה עם כל מתנגדיו הפוליטיים ולא פעם גם הכרח של עזיבת הקיבוץ בעטיה של מלחמה זו. עובדה זו גורמת למתיחות חולנית מתמדת בחיי הפרט, פחד מפני הבעת מחשבה (ולעתים לא רק בשטח הפוליטי), ומה שנובע מהטוטליות המחשבתית הזאת הוא דלדול מקורות המחשבה העצמית של החבר וניוונם. לעתים באה גם ירידה מוסרית, בעקבות נטייתו של הפרט להתאים את עצמו לקו הגנרלי של הקיבוץ והתנועה. כי מה יעשה האדם שהשקיע ממיטב כוחותיו ושנותיו בקיבוץ ושלפעמים הגיעו בו, נגיד לבית ומשפחה, באם מחשבותיו אינן הולכות "בתלם"? הייטוש את קיבוצו וילך בגפו או עם משפחתו לנוד בארץ, בעירום ובחוסר כל? לרוב הוא נשאר בקיבוץ ונשמתו הרוסה.

ואומנם, קולקטיביות רעיונית אידיאלית, במקרה שהיא קיימת, יכולה להיות לברכה ולגורם נוסף של ליכוד בקיבוץ, אולם קשה למצוא במציאות קולקטיביות כזאת, ומקומה יותר בתקנות הכתובות ובהחלטות של ועידות, מאשר במציאותה של התנועה הקיבוצית.

האם לא יותר פשוט ויותר בריא יהיה לקיבוץ באם יוציא מכלל הקולקטיביות את הדעות הפוליטיות של חבריו? האם לא הצליחו, ברוב המקרים (בדרך כלל, מלבד בשטח שאלת הפרט, שהוזנח בכל הקיבוצים כמעט במידה שווה), אותם הקיבוצים שהנהיגו את עקרון החופש הפוליטי לפרט ורשותו להצטרף לכול תנועה פוליטית שאינה מתנגדת ביסודה לעקרונות הקיבוץ? אין כמובן להוציא מסקנות מעובדת בית-אלפא, ששם העביר הריב הפוליטי את טובי החברים על דעתם והכניס את הקיבוץ לתוך מצב ללא מוצא. ובאם נרצה בכך ללמד משהו מפרשת בית-אלפא, הרי הלקח יהיה שעל מנת לשמור על בריאותו החברתית של הקיבוץ יש לקבוע, שהחבר רשאי לתת מוצא ליצריו הפוליטיים – באם כאלה פועמים בקרבו – ובכל מקום הראוי לכך, ורק לא בקיבוץ.

אומנם חשובה וברוכה היא השאיפה לשיתוף רעיוני בקיבוץ בכול השטחים וגם בשטח הרחב של עולם המחשבה והמעש הפוליטי מלבד השאלות המסוימות ושל הקיבוץ.

אבל במה דברים אמורים? כשהשיתוף הזה צומח באופן אורגני מאליו. אבל בשום אופן אין להטילו מגבוה כ ע י ק ר ו ן מ ח י י ב ההופך במרוצת הזמן לגורם מכשיל. יען כי דעות פוליטיות תלויות במאורעות אקטואליים, אשר משתקפים במוחו של אדם אחד כך ובמוחו של השני אחרת (ולעתים קרובות למרות "בית-הספר" הפוליטי המשותף), ואבסורד הוא לחייב עדה שלמה של אנשים, שמתייחסים אחד לשני בכבוד, ושאינם מהווים מפלגה גרידא, - שישקיפו באופן אחיד על כל המאורעות העתידים אי-פעם להתרחש. השקפות פוליטיות משתנות מטבען, ולכול קיבוץ בריא יהיה באם ישים את לבו לעובדה זו ולא ישים על דרכו את אבן הנגף של הקולקטיביות הפוליטית המדומה.

הקיבוץ מופיע כגורם מחנך ומדריך ולאורח חייו ובדרכו המשקית והחברתית. אולם ברצותו להופיע כגורם פוליטי עצמאי הוא עלול להפוך למפלגה ולבזבז ע"י כך מאוצרותיו המקוריים הנוצרים בעמל רב ויקר מהמאמצים הדרושים לקיום מפלגה, וגם לסכן ע"י כך את עצם קיומו. הקיבוץ הוא חלק של תנועת הפועלים, אפשר להגיד – החלק האוונגרדי, אולם אין הוא יכול לקחת על עצמו ב ת ו ר
ק ו ל ק ט י ב את האחריות להנהלתו הפוליטית היום יומית של המעמד. בכל אופן לא בתקופתנו וגם לא בתקופה הקרובה ביותר. הקיבוץ הוא מטבעו ציוני וסוציאליסטי, אולם במציאותה הנוכחית של תנועת הפועלים בארץ ובעולם, כשמתרוצצים בה זרמים פוליטיים שונים, אין לקיבוץ האפשרות לכבול את עצמו בכבלי הקולקטיביות הפוליטית, מבלי שיסכן את עצמו.
השיתוף בקיבוץ
מלבד הגורמים המנויים לעיל, המופיעים לא פעם בשמי הקיבוץ בצורת עננות כבדות המאפילות על זוהר החיוב שביצירה הקיבוצית, ישנו עוד גורם חשוב אחד, המתפרץ יום יום ושעה שעה לתוך חיי החבר ומכריחו לעשות תמיד את חשבון עולמו מחדש. הכוונה היא לשיתוף הכלכלי, כפי שהוא מתגשם בתנועה הקיבוצית.

בעצם עומד היסוד על השיתוף והשוויון בקיבוץ על הכלל: "כול אחד לפי יכולתו וכול אחד לפי צרכיו". הכלל הזה הוא גם צודק וגם נכון. אולם אופן הגשמתו בקיבוץ מעוררת על כל צעד בעיות כה קשות ומטרידות, שמן ההכרח הוא לעמוד על טיבה של הגשמת הכלל היפה הזה.

בקיבוץ עובד כול אחד לפי יכולתו ומקבל מהקיבוץ הכול לפי צרכיו. (ואגב, ודאי שקל יותר להעריך בקיבוץ קטן מאשר בגדול את צרכיו ויכולתו של כול חבר). אולם האם מוכרח השוויון הזה להתבטא דווקא בתלבושת אחידה, בצורת דירות אחידה ובכול יתר סעיפי ההספקה שהם אחידים ושווים לכל חבר? הדברים האלה נוגעים, אמנם, לרוב בעניינים קטנים, אבל עניינים קטנים אלה מהווים את עיקר חיי היום-יום של האדם והם משפיעים השפעה ענקית על מידת שביעות רצונו מהחיים ועל מצב רוחו בכלל. ונסתכל נא ונראה, שאחרי ההכרזה על עקרונות השיתוף והשוויון כעל יסודות חיי הקיבוץ בכלל, נמצא שחדרו של חבר אחד בקיבוץ הוא יותר מקושט וברשות ילדו נמצא מספר יותר רב של צעצועים, מאשר ברשותו של השני. השוויון הוא, אמנם, שוויון, אולם תמיד יימצא לחבר זה או לאחר איזה מקור נסתר של הענקות ומתנות המנעימות את חייו ומרעילות את חיי זולתו "ביש-המזל", שהגורל לא העניק לו מקור כזה. לולא היה העיקרון של שיתוף ושוויון כה מודגש ולולא הכריזו עליו השכם והכרז כעל יסוד היסודות של חיי הקיבוץ – כי אז הדבר לא היה אולי מעורר תשומת לב (או יותר נכון - דאבון לב) כול כך רבה אצל האנשים המקופחים. כי סוף סוף אפשר להבליג על קטנות של מה בכך. אולם היות והקיבוץ בכול זאת בנוי על היסוד של שוויון מוחלט, והיות שלשוויון המוחלט ניתן הפירוש של שיתוף מלא בכול – בייצור ובצריכה, הרי קשה לו לפרט המקופח להבליג, במקרה שהוא רואה את חברו כשהוא מתנקש בעצם היסוד של הבניין הקיבוצי. בחברה הבנויה על שוויון מוחלט אי אפשר לסלוח גם על החטאים הקטנים ביותר.

המומנט השני המכביד על החבר בשטח זה הוא דבר היותו נאלץ לפנות בכול עניין לזולתו, מן שרוך נעל ובול למכתב ועד להליכה לתיאטרון ונסיעה לחופש, לכול סעיף מצרכיו של החבר ישנו מוסד מתאים בקיבוץ, שמתפקידו לספק לחבר את הצורך הנידון. ואדם בקיבוץ, לרוב נוטה יותר לוותר על סיפוק צרכו זה או אחר, מאשר להתרוצץ ממוסד למוסד, אשר האנשים העובדים בהם לא תמיד עומדים על הגובה במילוי תפקידם. ובכלל קשה לו לאדם מבוגר, ומה גם לבעל משפחה, להיות בכול דבר קטן וגדול תלוי בזולתו.

ובעיה זו נוגעת בבעיה אחרת, הרבה יותר רצינית. הנה קורה שאדם משקיע בקיבוץ עשר, חמש-עשרה, או אפילו עשרים שנות חיים ועמל, ואחרי תקופה כזאת הוא נאלץ לעזוב את הקיבוץ, מסיבה זאת או אחרת, ולפעמים מסיבה שהיא הרבה יותר תלויה בקיבוץ מאשר בפרט העוזב. האם נכון הוא שאדם כזה יצא מהקיבוץ בעירום ובחוסר כל? האם אין שאלה זאת עשויה להפחיד רבים וטובים ולמנעם מהליכה לקיבוץ בכלל? ושאלה זאת מהווה אולי יתוש-הרהורים, המנקר במוחו של החבר בקיבוץ, ברגעי חיים קשים, העוברים עליו לא פעם. המחשבה, "הנה אם אלך יישאר כול עמלי לאחרים, ואני וביתי נשאר בלי כלום" – עלולה לגזול מהחבר הבלתי בטוח (מסיבה חברתית, פוליטית או אחרת) את כל השקט הנפשי שלו ולהפוך לגורם האמיתי לעזיבתו, או, מה שגרוע מזה – להפכו ל"שפיעל-פערדרבער" [גורם שלילי] בתוך הקיבוץ.

והאם אי-אפשר למצוא פתרון לשאלות אלה? הכוונה היא, כמובן, לפתרון אשר לא יפגום את יסודות השיתוף בקיבוץ ואשר עוד יחזק את היסודות האלה ע"י יישור העקמומיות שנוצרה בהם.

מותר להניח בוודאות שפתרון נכון לשאלת השיתוף והשוויון בקיבוץ אפשרי הוא. השיתוף במשק, בעבודה, במכשירי הייצור, ברכוש הקיבוצי ובהכנסה הקיבוצית – הוא יסוד איתן, שאינו ניתן לערעור. אולם השיתוף בהנאה מפרי היצירה הקיבוצית, אותו יש קצת לשנות. יש לתת לפרט אפשרות של הנאה חופשית ומותאמת לנטייה האינדיווידואלית שלו מהחלק המגיע לו בפרי העבודה המשותפת של הקיבוץ. היסוד הוא, כמובן, השוויון. אולם שוויון אינו משמע שכול חברי הקיבוץ חייבים לצורך בכול סעיפי הצריכה בדיוק במידה שווה. באם חבר אחד נזקק במידה יותר רבה לספר, השני לתיאטרון והשלישי לשיפורים בדירה או בתלבושת – למה זה לא יאופשרו הדברים לכול חבר?

התנועה הקיבוצית התרגלה במשך שנים רבות לראות את השיתוף בצורת הספקה מרוכזת, שווה וסטנדרטית. אולם צורה זו אינה תורה מסיני ושינויה אינו עלול להזיק אף במשהו לעצם השיתוף. בקיבוץ המאוחד התנהל במשך שנים ויכוח על מחסן א' או מחסן ב', וצד אחד רצה להוכיח לשני שהוא מתנקש ביסוד השיתוף. כיום הננו עדים לקיום שתי צורות המחסן בקיבוץ, ואף איש לא יגיד שדווקא שאלת צורת המחסן היא המשפיעה על החלשת השיתוף בקיבוץ או על הגברתו. הדבר תלוי הרבה יותר ביחסו של החבר לשיתוף בכלל, מאשר בבחירתו בצורת מחסן זו או אחרת. ובשתי צורות המחסן גם יחד אפשר למצוא חברים שיחסם לשיתוף הוא יותר טוב ואחרים שיחסם הוא יותר גרוע. וכן גם בשאלת ההספקה. יש קיבוצים שבהם צורת ההספקה המרוכזת היא המתאימה והנוחה ביותר לכול החברים. אולם יש להניח שבקיבוץ ידוע תתאים יותר הצורה של הפסקה נפרדת, המותאמת לדרישותיהם האינדיווידואליות של החברים. וכל זמן שאין הקיבוץ יכול לספק לחבר את כול דרישותיו האפשריות בשטח הכלכלי, הרי הוא צריך לאפשר לו את סידור חייו באופן חפשי ובצורה המותאמת ביותר לנטיותיו, במסגרת היכולת של הקיבוץ. אחד יעדיף אז ביקור בתיאטרון, בקול-נוע או בקונצרט, והשני – קנית ספרים, שפור דירתו או עריכת טיול. במלים אחרות: יש לשאוף לשוויון מקסימלי בין כול חברים ב מ י ד ת ההנאה, ולחופש לכול פרט ב א ו פ ן ההנאה, מחלקו בפרי העבודה המשותפת של הקיבוץ. ומובן שהגדרת השוויון הזאת מתייחסת לצרכים הרגילים והכלליים לכול אדם, מלבד הצרכים שבחברה הבורגנית הם נופלים על שכמו של הפרט, ואשר לאמיתו של דבר חובתם חלה על החברה כולה כמו: חינוך ילדים, עזרת קרובים, טיפול בחבר החולה וכו' וכו'. וברור הוא שהקיבוץ חייב לקחת על עצמו את הדאגה במידת אפשרותו לצרכיו אלה של כול חבר בתוכו. ומאידך ברור הוא שיש לדאוג לכך שחבר אשר פעם יעמוד בפני ההכרח של עזיבת הקיבוץ לא יועמד יחד עם זה במצב של חוסר כול.

ואין לחשוש פן יפורר הקיבוץ אם יסודות השיתוף ויגרום לעזיבות רבות, באם יקל על החבר העוזב. להפך, יש להאמין שזיקתו של החבר לקיבוץ תגבר באופן כזה, ושתחוסל אחת הסיבות החשובות הגורמות לא פעם לעזיבות מכאיבות בקיבוץ.
הקיבוץ והפרט
כעת ננסה לברר לעצמנו את הגורמים המביאים כיום את האדם לחיי קיבוץ. בראשית דרכה הייתה הקבוצה פרודקט של המציאות הקולוניזטורית בארץ. במציאות זו הייתה הקבוצה הדרך המתאימה ביותר להתיישבות לאומית-פועלית. היות והתקופה הקולוניזטורית בארץ עדיי לא נסתיימה, נמצא, שכול אותם האטריבוטים האובייקטיביים שיצרו את הקבוצה הראשונה קיימים גם כיום. אולם היות ובינתיים התפתחה הארץ, וציבור הפועלים העברים בתוכה גדל ממאות אחדות שלפני 30 שנה ועד לרבבות רבות כיום; היות ובינתיים צמח בארץ יישוב עירוני גדול ובתוכו גם פרולטריון עירוני שעברו עליו כבר תקופות אחדות של גיאות ושפל – אפשר אם כן להניח שלגורמים שיצרו את הקבוצה הראשונה נתווספו כמה וכמה גורמים חדשים.

יש ופועל מגיע, אחרי ניסיון של כמה שנות חיי בודד בעיר או במושבה, לידי הכרה שרק ההצטרפות למפעל התיישבותי תאפשר לו לבנות את חייו וחיי משפחתו על יסודות בריאים. יש ופועל נלאה מחיי הבדידות ומהריקנות הלבנטינית של הרעש והשאון העירוני והוא נכסף להווי חברתי-תרבותי של עדה קיבוצית. באם שני הגורמים האלה עולים בד בבד אצל אדם אחד, הרי האדם הזה הוא מועמד טיפוסי לקיבוץ. לרוב מופיע בהתחלה רק גורם אחד ומשנהו מופיע רק אח"כ, מתוך החיים הקיבוציים. (ברור שהדברים מכוונים כלפי מי שיושב בארץ משנים ולא כלפי אלה העולים ישר מתנועת "החלוץ", בחו"ל לקיבוץ בארץ).

בארץ עובר כמעט על כול עולה פרוצס הפרולטריזציה. הפועל הבודד מגיע חיש מהר לידי ההכרה המרה שבדרכו הזאת של הפועל בארץ קשה מאוד להגיע לבית ונחלה. ומה גם כשצפויה לו תמיד סכנת מחלה או אינוולידיות. פועל כזה יחפש לו לעתים קרובות את דרך הבריחה מעבודה והמעבר למעמד אחר של פקיד, סוחר זעיר, או סרס[ו]ר. אבל הצרה היא, שגם בריחה זו, לרוב, אינה מעלה אותו על פס הביטחון במחר.

הקיבוץ, באם ימצא את הדרך לפועל בארץ – ואין זמן יותר מתאים לכך מאשר הזמן הנוכחי – עלול להפוך לדרך המלך של המוני פועלים. הקיבוץ יהווה מכשיר של פרוליטריזציה, לא פרוליטריזציה עקרה וחסרת סיכויים של הפועל הבודד, אלא המבטיחה לפועל קיום אנושי וביטחון במחר. וממילא הוא גם יהווה תריס בפני הדפרוליטריזציה והבריחה מחזית העבודה.

אבל דרוש לאדם משהו יותר מהרצון להבטיח את קיומו הכלכלי, כדי שימצא את דרכו בקיבוץ. דרוש חוש חברתי עמוק ויכולת נפשית לארוג את עצמו במסכת היצירה של החברה. דרושה מידה גדולה מאוד של יכולת לוותר על שאיפות אגואיסטיות במקום שהן חותרות תחת קיום החברה-הקיבוץ. מוכרחה לפעום בלבבות האנשים אהבת הזולת שתהווה את הכוח הבונה, את הגורם המלכד של החברה הקיבוצית כולה. רק באם יפעלו בקיבוץ כוחות נפשיים אלה עלולה יצירתו להיות ברכה לחבריו. ולכן אין ההליכה לקיבוץ יכולה להיות מכנית, כמו ההצטרפות למושב עובדים. אדם ההולך לקיבוץ יצליח רק אז באם ימצא לו בקיבוצו מספר רב של אנשים הקרובים לו ברוחם ובשאיפותיהם. הקיבוץ כולו יצליח, וגם במובן המשקי, באם בין חבריו יהיו קיימים קשרים חברתיים-תרבותיים עמוקים. ולכן כה חשוב הוא ההרכב החברתי של הקיבוץ לא הפרינציפ של "אדם עליון" ישמור על ההרמוניה בקיבוץ. כול עדה קיבוצית מוכרחה לשמור על הקרבה החברתית והאישית בין חבריה. בכול עדה מוכרח להיות קיים איזה זרם נפשי, מחשבתי, אמנותי או מוסרי, המהווה את האלמנט היסודי בקשר החברתי שבין החברים. על יסוד כזה תקום עדה קיבוצית ועל יסוד כזה יצטרפו אליה חברים חדשים.

הקיבוץ מהווה בעצם קיומו מפעל חלוצי-לאומי, במידה שהוא יוצר ערכים משקיים לאומיים; הוא מהווה תא סוציאליסטי-מעמדי במידה שהוא מגשים חיי שיתוף ושוויון בין חבריו. אולם דרוש גם קשר בינו ובין תנועת הפועלים בארץ, אחרת עלול הוא להפוך במרוצת הזמן לגוף קפיטליסטי הדואג לרווחיו ולרווחתו גרידא. לשם כך חייב הקיבוץ למצוא את הקשר לתנועה הקיבוצית כולה ולשאוף לאיחוד הזרמים בתוכה על יסודות פדרליסטיים. מובן מאליו שעל הקיבוץ להשתייך לחברת העובדים ולהסתדרות, אולם ביחס להשקפות הפוליטיות של חבריו אין הוא צריך לראות את עצמו כאפוטרופוס. בחיי הקיבוץ, ואפילו בחינוך ילדיו, אינה קובעת הלכה פוליטית זאת או אחרת, באם רק אינם הופכים את הפוליטיקניות ליסוד היסודות של הקיבוץ. האידנטיות בהשקפות הפוליטיות של החברים אינה יסוד הכרחי לקיום הקיבוץ והמשק. הרבה יותר חשובה היא ההרמוניה שבהשקפות החברים על ערכי התרבות והווי, על ערך האישיות בחיים ועל הערכים המוסריים המחייבים את הפרט ביחס לכלל ולהפך. השאיפה לתת לאישיות תנאי התפתחות מקסימליים וחופשיים, באם שאיפה זאת היא משותפת לכול חברי הקיבוץ, עלולה להפרות במידה הרבה יותר רבה את היצירה הקיבוצית מאשר אלף החלטות פוליטיות שנתקבלו באופן קולקטיבי. ולכן כה חשובה היא הקרבה – (ולא האידנטיות) – הרעיונית – (ולא הפוליטית) – בין חברי הקיבוץ.
הקיבוץ החדש והמשק
הקיבוץ מתבסס בעיקר על המשק החקלאי, כי החקלאות מהוה את היסוד לכלכלת החברה כולה וגם לכלכלת הקיבוץ. אבל חשוב לנו שעם היותנו קשורים למשק חקלאי, יטעם כול אחד מאתנו מזמן לזמן את טעם הפועל השכיר. באופן כזה נשמור על הקשר שבינינו ובין הפועל הבודד. כשהקיבוץ יתבסס במידה ניכרת על עבודה שכירה, ישחרר זה את החבר מכפיפותו למשק ולקרקע בלי הפסק לכול ימי חייו. מתוך זה נובע שהמקום המתאים ביותר בשביל הקיבוץ החדש הוא בקרבת העיר. קשרים קרובים עם תנועת הפועלים ואפשרות של השפעה ישירה על הפועל הבודד, קרובו למפעלנו ולדרכנו כול זה אפשרי רק בקרבת העיר. פה גם אפשרית יותר קבלת עבודה שכירה ושווק יותר קל של תוצרת המשק. ממילא קלה יותר גם ההנאה מערכי התרבות השכיחים יותר בעיר, כמו תיאטרון, קונצרט, תערוכה, קול-נוע, הרצאה מדעית וכו'.

יסוד זה קובע גם את צורת המשק שאינו יכול להשתרע על שטח קרקעי גדול אלא מוכרח להיות מצומצם בשטח ואינטגרטיבי בניצול הקרקע. משק כזה יתבסס בהכרח על אותם הענפים שאינם דורשים שטחי קרקע גדולים, ועיבוד פלחה יהיה אפשרי עבורו רק על קרקעות מרוחקות, במידה שתושגנה.
סיכום
בראשית היה האדם. האדם החופשי והצועד בצעדי און בחיים, החי חיי עובד והקשור בטבורו לחברה קיבוצית עובדת וחופשית, האדם השואף לעלייה רוחנית ונפשית יחד עם כול אחיו-חבריו בקיבוץ, האדם הזה ורק הוא מסוגל לבנות חברה על יסודות של שוויון, צדק ושיתוף. יותר מזה, רק האדם החופשי יצליח ביצירה המשקית, הוא מהוה את יסוד היסודות של היצירה המשקית הקיבוצית והוא צריך לעמוד בראש דאגתו של הקיבוץ. באם הקיבוץ יצליח להתאים את עצמו לאותם התנאים הדרושים להתפתחותו החופשית של הפרט, באם יוכל לתת לפרט את הדרוש לו בשטח הכלכלי, הרוחני והתרבותי – ייפתחו בשביל קיבוץ זה אופקים חדשים ודרך חדשה.

בתקופה ההיסטורית שלנו, כשמגף הפשיזם רומס בגסות את כל הערכים הקדושים של ה א ד ם; כשנשקפת הסכנה שעוד מעט ויציף המבול הפשיסטי את כול קנייני הרוח של האנושיות מבלי להשאיר שריד לכול מה שיצרה התרבות במשך דורות – בתקופה זאת נודעת חשיבות יוצאת מהכלל לתנועה קיבוצית שתקיף את כול אלה אשר יקרים להם ערכי התרבות, הסוציאליזם והדמוקרטיה. גדול מאוד הוא הצורך ללכד את הנוער ואת כול אותם הפועלים המוכנים לכך בתנועה של קיבוצים קיבוצים, חופשיים ומותאמים לצורכי האדם-הפרט. כל צעד העלול להעלות על הדרך הקיבוצית מחנות חדשים של נוער ופועלים, מוכרח להיעשות. באם ינסה הקיבוץ ללכת בדרך שצוינה בדפים אלה, יכול הוא לקדם את המפעל הקיבוצי ולמשוך אליו רבים, אשר הליקויים בבניין הקיבוצים דוחים אותם מהמפעל למרות היותם קרובים לו ביסודו.

רשת הקיבוצים שתקיף את כול אלה שהיא יכולה להקיף תהווה מבצר חשוב של קדמה ותרבות בתוך מבול הריאקציה המשתולל בעולם. היא תאדיר את כוחה של תנועת הפועלים בארץ, תצעיד קדימה את המפעל הקולוניזטורי של היישוב ויכולה להפוך לגשר של קרבה בין עמלי שני העמים היושבים בארץ.
- - - - - -
לא תוכנית או פרוגרמה צריך לחפש ברשימה זאת. רק קווים כלליים, אם כי יסודיים, נתנו כאן. הקווים האלה מסמנים דרך, אשר אם נלך בה ובלבנו פועם הרצון הטוב – נצליח. הכול תלוי בנו!
הקיבוץ החדש
הקיבוץ החדש איננו ארגון פוליטי ואיננו רוצה לשמש בסיס לפעולה מפלגתית. הקה"ח חותר, בתור קיבוץ, להגשמת המטרות המשותפות לכול חבריו. מטרות משותפות אלו תפורשנה במצע היסוד. בהמשך הזמן אפשר להוסיף אליהן או לשנות רק ע"י הסכמה כללית.
כול שאר הנקודות שההסכמה הכללית אינה חלה עליהן, רשאים חברי הקיבוץ לפעול כפרטים, להתארגן לשם הגשמתן בתוך הקיבוץ או מחוצה לו (ע"י השתייכות לארגון מתאים).
א. הקיבוץ החדש חותר להגשים בתוך הקיבוץ:
1) אוטונומיה אישית מכסימלית בשטח הרוחני.
2) דאגה עדתית לפרט ולצרכיו.
3) חתירה מתמדת לשוויון לפי הכלל: "כול אחד ככוחותיו, לכול אחד כצרכיו".
4) חתירה מתמדת לגילוי אפשרויות להתפתחות האישית, יצירתה ותרבותה, הן בחברי הקיבוץ והן בילדיו.
5) הספקה עצמית מכסימלית, ע"י הקיבוץ עצמו, קיבוצים אחרים, מוסדות קואופרטיביים או פועליים בלבד.
ב. הקיבוץ החדש לוחם לזכות קיומו בחברה הסובבת, ע"י הטפה ומופת:
1) לארגון פדרליסטי ולאוטונומיה עדתית מכסימלית.
2) לחנוך הדרגתי לקראת שוויון ושיתוף ע"י המרצת הארגון העדתי, קואופירטיבי, מושב סינדיקליסטי-מקצועי, ואסוציאציוני, בהבטחה מתמדת של מלחמה בקיפאון והתאבנות הצורות הארגוניות הללו כדרך אחת ויחידה.
3) להעדפת משטר התלות-ההדדית על משטר הכפייה מגבוה.
4) לשיתוף פעולה בין מפלגתי מסביב למטרות קונסטרוקטיביות או זמניות (חנוך אסוציאציוני).
5) להספקה עצמית ע"י מפעלים קיבוציים וקואופרטיביים).
6) לקרוב לבבות בין לאומי בא"י על מצא אותם היסודות החדשים שהקיבוץ שואף להגשמתם והחדרתם בחברה הסובבת.
ג. הקיבוץ החדש לוחם לזכות קיומו בתוך התנועה הקיבוצית ע"י הגשמת מצעה של "המשמרת החדשה":
1) לאיחוד פדרטיבי של התנועה הקיבוצית;
2) לארגון קיבוצים עירוניים;
3) לארגון קיבוצי ניסיון וקיבוצי מעבר;
4) לקשר קיבוצי בין לאומי.