הייתכן שמאל מכובד?
מיכאל וולצר - ספטמבר 2002
(Michael Waltzer, "Can There Be a Decent Left?", Dissent, Spring 2002)

תרגום: אלי צור
האופוזיציה של השמאל למלחמת אפגניסטן נמוגה לא בשל הישגיה, אלא בגין ההתלהבות, שבה התקבלה על–ידי המוני האפגנים. הצילומים של נשים מחייכות, גברים המגלחים את זקניהם, ילדות בכיתות ונערים המשחקים כדורגל - היו לא רק סטירת–לחי לתיאוריות שמאלניות בדבר האימפריאליזם האמריקני, אלא גם קטלניים במובן הפוליטי. היה ברור גם למתנגדי המלחמה, כי משטר הטליבן היה המכשול העיקרי לכול ניסיון להתגבר על המשבר ההומניטרי הממשמש ובא והמלחמה האמריקנית אשר סילקה אותו התקבלה כמלחמת שחרור, כהתערבות הומניטרית.

אך עם כול החשיבות של היבט זה לא זה היה יעד המלחמה; הייתה זו מלחמת מנע, שנועדה למנוע מהטרוריסטים להתאמן בשטחה של אפגניסטן ולתכנן ולארגן משטחה התקפות, נוסח 11 בספטמבר. המלחמה הזו מעולם לא התקבלה על–ידי חוגים רחבים בשמאל כצודקת או כחיונית. הנימוקים שהשמאל העלה היו מתחום הדיפלומטיה, המשפט הפלילי והבינלאומי וההומניטארי. האמת הפשוטה היא, שרוב אנשי השמאל הסתפקו בהתנגדות לעצם ניהול המלחמה בלי שים לב לסיבותיה ואופייה וללא דאגה למניעת התקפות טרור בעתיד. אי–אלה אקדמאים מן השמאל מנסים לאמוד את מספר קורבנות ההפצצות באפגניסטן וחותרים להציב את המספר גבוה, ככול האפשר, מתוך אמונה, שאם מספר הקורבנות יהיה גבוה ממספר קורבנות הפיגוע במגדלי התאומים תהיה זו מלחמה לא–צודקת.

מעבר להנחה, שמספר הקורבנות מגדיר את מעמדה הערכי של המלחמה חיפוש זה מכחיש את השוני המוסרי בין רצח מתוכנן לבין הריגה לא מתוכננת. ההכחשה הזו מתעלמת מהמוסר האנושי הרגיל וקובעת, שרק הריגה המבוצעת על–ידי האמריקנים היא רצח ומעשה דומה המבוצע על–ידי אחרים אינו רצח. הכישלון הכולל בתגובת השמאל לאירועי סתיו 2001 מעלה שאלה טורדנית: היכול שמאל מכובד להתקיים במעצמת העל היחידה בעולם? או שמא רגש האשמה הכרוך בחיים במדינה כזו והנאה מיתרונותיה מונע מדיניות הגונה, מוסרית, נבונה ואחראית? שמא הדחייה, שכמוה כפצע מוגלתי, הזעם המופנה פנימה והשנאה העצמית הם תולדה בלתי נמנעת של השנים הארוכות, שהוקדשו להתנגדות לא תכליתית לפעילותה העולמית של המעצמה האמריקנית?

כול קשת הרגשות הללו בלטה בתגובות השמאל לאירועי ה-11 בספטמבר, בכישלונו להפנים את זוועת המתקפה, להכיר בכאב האנושי שהיא גרמה, בשמחה לאיד בתגובות הראשוניות שלו, בסיפוק הכמעט גלוי מכך, שהכוח האימפריאלי קיבל לבסוף את המגיע לו. בשבועות שלאחר ספטמבר רבים בשמאל שבו אל האיזון המוסרי וייתכן, כי שיבה זו היא ראשיתו של תהליך ארוך של בחינה עצמית.

אך רבים יותר לא הביאו את עצמם לחשוב על מה שקרה באמת. האם יש דרך להתחמק מהפוליטיקה של אשמה ודחייה ב"מגרשה הביתי" של מעצמת–על. שאלה זו הופכת משמעותית אם נתבונן באופוזיציה בתוך האימפריות, שקדמו לנו (כמובן, זוהי הצגה פשטנית למדי): מלחמת הבורים היא נקודת זינוק טובה לבחינה זו. היא עוררה בשעתה התנגדות עזה באנגליה, אך לא לוותה, למרות אכזריותה, באותו גוון של שנאה עצמית, אשר לה אנו עדים בקרב השמאל האמריקני. "האנגלים הקטנים" לא היו עוינים את מדיניותה הכוללת של אנגליה ואת תרבותה. הם התייצבו נגד האימפריה מבלי להיות מנוכרים למולדתם. הם אף נטו להדגיש את היות אנגליה מולדת הליברליזם והדמוקרטיה הפרלמנטרית.

הגנת הפטריוטיות על–ידי אורוול מייצגת נאמנה את הרגשות של הליברלים ואנשי השמאל הבריטיים לפניו ואחריו. שנים לאחר מכן, בימי שלוט מרגרט תאצ’ר - במיוחד בעת מלחמת פוקלנד - נהיה קולה של האופוזיציה מר יותר, אבל אז נותרו מן האימפריה רק זיכרונות חמוצים.

לדעתי, סיפורה של צרפת דומה במהותו. ברוב שנות האימפריה הצרפתית היה השמאל הצרפתי גאה בצרפתיותו לא פחות מן הימין ואולי ביתר צידוק. הרי צרפת הייתה מולדתם של השכלה, ערכים אוניברסליים וזכויות אדם. מלחמת אלג’יר גרמה להיווצרותה של השנאה העצמית המוכרת כפי שזו באה לביטוי בהגנת סארטר על הטרוריזם של המחתרת האלג'יראית: "להרוג אירופאי פירושו להרוג שתי ציפורים באבן אחת: זו השמדה, בעת ובעונה אחת, של המדכא ושל האדם שאותו הוא מדכא. מה שנותר הוא אדם מת ואדם חופשי." בכך אומר סארטר, כי הריגת המתיישבים האירופאים היא מעשה רצוי. יחד עם זאת, סארטר לא התנדב להרוג את המתיישב הבודד, כדי לעשות לפחות אלג’יראי אחד לאדם חופשי. שנאתו העצמית הייתה נטולה ממד אישי.

מדוע הסיפור האמריקני שונה? הרי ארצות–הברית הייתה קרן אור לעולם הישן, ניסיון ללא תקדים בפוליטיקה דמוקרטית. אני גדלתי עם האמריקניזם של החזית העממית של שנות השלושים והארבעים. לדעתי, ניסיון המפלגה הקומוניסטית ליצור לאלתר תרבות עממית שמאלנית היה, עם כול אופיו הקיטשי והמניפולטיבי, מבריק מבחינה פוליטית. "הבלדה לאמריקאים" של הזמר פול רובסון מרמזת על טבעו של הרדיקליזם אמריקני טרם–הניכור. הימים שלאחר אירועי ספטמבר יכלו להיות ימים טובים לחזית העממית. מה הפך אופציה כזו לבלתי מתקבלת על הדעת? המלחמה הקרה, הרפתקאות אימפריאליסטיות באמריקה המרכזית וההתנסות בגלובליזציה בהנחיה אמריקנית יצרו - מנקודת מבט שמאלית כוללת - את דמותה של ארצות–הברית כבריון גלובלי: עשיר, בעל זכויות יתר, אגואיסטי, נהנתן ומושחת מעבר ליכולת תיקון. אותה התחושה של שליחות מתרבתת, אשר עודדה את השמאל הצרפתי והאנגלי בימי האימפריה שלהם, לא הכתה כאן שורש. העזרה הבינלאומית וחיל שלום מעולם לא התרוממו בארצות–הברית מעבר לשולי המדיניות האמריקנית, לעתים בשולי פעילותה הצבאית. ודאי, יש סיבות רבות לבקר את המדיניות של כול הממשלות האמריקניות מאז סיום מלחמת העולם השנייה, אך הביקורת השמאלית, בייחוד מאז וייטנאם, הייתה מטופשת, מוגזמת ולא מדויקת. היא הייתה תוצר של "החיבור בין התמרמרות ואי–חשיבה" כדברי פיליפ רות בספרו "התחתנתי עם קומוניסט".

ניתן להעלות ארבע סיבות להסברת התופעה. אין זו רשימה מלאה, אך היא יכולה לשמש פתיח לדיון בנושא:
1. אידיאולוגיה:
השפעה מתמשכת של התיאוריה המרקסיסטית על האימפריאליזם מראשית המאה העשרים ודוקטרינות "העולם השלישי" משנות הששים והשבעים. גם אם אנו חיים בעידן פוסט–אידיאולוגי, שרידי האידיאולוגיות הנושנות צצים בכול דיון בשיח השמאל. אולי הסימן המובהק ביותר לכך הוא חוסר יכולתו של השמאל להכיר בעוצמת השפעת הדת בעולם העכשווי. כאשר הכותבים מן השמאל מייחסים את הטרור לאי–שוויון גלובלי או להתרוששות טיעוניהם מכחישים את חשיבותם של המניעים הדתיים. הדת, על פי תפישתם, היא ניב זמני ושמיש, שבאמצעותו בא הזעם הלגיטימי של ההמונים המדוכאים לידי ביטוי.
רק כמה אנשי שמאל נועזים תיארו את הטליבן ואת אל–קעידה כביטויים של "פשיזם קלריקלי". התואר "פשיסטי" מדויק גם אם מדיניותם אינה תוצר של ניוון הקפיטליזם המאוחר. הוא מעניק לשמאל סיבה להתנגד לטרור האיסלמי, דבר שהוא הישג לא מבוטל. אך טוב יותר למצוא את הסיבות בממשותו של הטרור, ברעיונות של מלחמת קודש נגד הכופרים - רעיון שאינו זהה למלחמת הגזעים או נגד אומות זרות. הרדיקליזם המוסלמי אינו - כמו הפשיזם - תורה גזענית או לאומנית. אבל השמאלן, הטעון רעיונית, מאמין, כי כול התוקף את האימפריאליזם הוא נציג המדוכאים ויעדיו זהים ליעדי השמאל. אין לי ספק, כי יש חפיפה מסוימת בין תוכנית השמאל לבין חזיונות מנהיגי אל–קעידה, אם כי זו אינה תנועה שוויונית והחפיפה היא שולית ואקראית בלבד. מלחמת קודש אינה, אפילו באופן אובייקטיבי, דומה למדיניות השמאל.
2. חולשה וניכור:
השמאל בארצות–הברית נטול כוח ולא סביר, שאי–פעם הוא ירכוש כוח. הרבה אינטלקטואלים מן השמאל חיים בארצות–הברית כגולים פנימיים, מסרבים להזדהות עם בני ארצם ומתייחסים לכול זיק של פטריוטיזם כאל ביטוי של לאומנות כוחנית. זו הסיבה שבגינה הם התקשו להגיב רגשית למתקפת ספטמבר או להצטרף לביטויי הסולידריות, שבאו בעקבותיה. זו גם הסיבה, שהצטרפותם לשיח הציבורי למחרת ההתקפה עוררה תחושת מוזרות (דרישתם לפנות לאו"ם, איסוף עדויות נגד בן–לאדן וכדומה) מאחר והצעותיהם נידונו ללא תחושת חירום ותועלתיות. דבריהם העבירו מסר, שאין הם רואים את עצמם אחראיים לגורל בני ארצם. האחריות הזאת היא עניינם של האחרים בעוד שעניינו של השמאל הוא להתנגד לרשויות, בכול. התוצאה החיובית של גישה זו הייתה הגנה נמלצת על זכויות אזרח. אך אפילו הגנה זו העידה על סירוב לשאת באחריות. החיפזון של אנשי השמאל להגן על זכויות האזרח השתלב בסירובם להכיר בסכנות האמיתיות, שנשקפו לארצם - כאילו אין צורך באיזון בין חירות לבין ביטחון. ואולי האיזון הנכון ייצא מההתנגשות בין הסמכויות של הימין לבין האבסולוטיזם של השמאל, אך הרי היה עדיף, שהשמאל ייצור את האיזון בעצמו ולמענו. מאמץ מעין זה מצביע על מדיניות אחראית, על רצון אמיתי לעסוק בפוליטיקה ממשית - מתישהו בעתיד. אך מה שמאפיין את השמאל הוא המרירות הבאה עם נטישת שאיפות אלה. זהו ניכור רדיקלי. אחרת, כיצד ניתן להסביר את סירובם של האנשים החיים כאן, שילדיהם ונכדיהם חיים כאן, להשתתף בדיון רציני כיצד להגן על המדינה מהתקפות טרוריסטיות בעתיד? סירוב זה הוא חולני וגרם לשמאל נזק רב.
3. המוסריות הטהורה, שבהטלת אשמה בלעדית על ארצות–הברית:
אנשי שמאל רבים מאמינים, שגישה זו דומה לנטילת אחריות אישית מצדם על פשעי האימפריה שלהם. בפועל, כאשר אנו מאשימים את ארצות–הברית אנו מתעלמים מהאמריקנים האחרים הראויים להאשמה ומנתקים עצמנו מהם. כול מה שאמריקה עושה אינו, אפוא, מעשה ידינו. הדבר נכון. מפלת הפשיזם בשנות הארבעים ומפלת הקומוניזם בסוף המאה לא היו מעשה ידינו. התמיכה "הביקורתית" בחלק מהמעשים הללו היא מדיניות מסובכת ואינה מאפשרת את ההתייצבות החביבה על השמאלנים שלנו: עמידה כמיעוט צודק, אמיץ ונחוש בתוך המונים מרושעים, מושחתים ומפוחדים. ההצגה מעין זו מבטיחה, בו בזמן, את העליונות המוסרית של השמאל ואת כישלונו הפוליטי.
4. תחושה שאין האמריקנים יכולים לבקר את האחרים:
הרי כיצד מי שחי בארצות–הברית - המדינה החזקה, העשירה והמיוחסת בתבל, יכול לבקר מישהו חלש ועני ממנו? סוגייה זו עמדה במרכז עולמו של השמאל החדש בשנות הששים, כאשר זה "גילה" את "הדיכוי" וכולנו התייצבנו לצד המדוכאים וכשלנו בעיוורון כלפי המשטרים הסמכותיים והברוטליים, ששלטו באותן מדינות מדוכאות. אין דחף עמוק יותר מאשר סולידריות עם הסובלים. זוהי המחויבות העמוקה ביותר, שהשמאל נטל על עצמו. אך הסולידריות הזאת חייבת להכיל גם את הנכונות למחות בפני העמים המדוכאים על הצעדים, שנראים לנו שליליים, הפוגעים בערכים שבהם אנו מאמינים. גם למדוכאים יש מחויבויות - קודם כול לא לרצוח חפים מפשע, לא להפוך את הטרור למדיניות. שמאל שאינו עומד על כך נוטש את הפוליטיקה והמוסר ואת הזכות לדרוש את שלו גם בתחומים אחרים. זהו רדיקליזם של התנגדות. זה היה הרדיקליזם של סארטר, שהצדיק את הטרור האלג’יראי ושל האלפים שהלכו מאז בעקבותיו בהצדיקם צעדים, שכול איש שמאל חייב היה לגנות.

מה צריך לעשות? יש לי הצעה פשוטה: הציבו הגינות תחילה ולאחר מכן תחליטו על צעדיכם. כדי להגשים מדיניות צנועה זו נעבור על הסעיפים שבהם דנתי למעלה.
אידיאולוגיה:
אנו זקוקים היום למשהו נעלה ממרקסיזם הסחבות המשרת את השמאל של היום, מרקסיזם המציג את המדיניות העולמית כמלודרמה זולה, שבה הנבלים עונים על ציפיות הקהל ויש נבל אחד גדול מן החיים. הניתוח המטריאליסטי הקשוח יעיל כול עוד הוא מתוחכם דיו להכיר בעובדה, שהצרכים החומריים אינם ממצים את מגוון המוטיבציה האנושית. המחזה של השמאל האירופאי המחפש סיבות כלכליות למלחמת קוסובו היה מבדר בזמנו, אך לא רצוי לחזור עליו שנית. עדיף להביט על המציאות בשפלות רוח, להיות נכונים לקבל רעיונות ממקורות מגוונים, לצפות בעולם כפי שהוא ולהיות נכונים להתייחס לטיעונים מוסריים ולא רק חומרניים. הנקודה האחרונה חשובה במיוחד. המפגש עם הפונדמנטליזם האיסלמי וצורות אחרות של דת פוליטית מוכיח עד כמה המערכת הערכית היא מרכזית במכלול האינטרסים שלנו - נאורות חילונית, זכויות אדם וממשל דמוקרטי. מדיניות השמאל מתחילה בהגנה על שלושתם.
ניכור וחולשת הכוח:
השמאל מאמין, שאחריות פוליטית, בדומה למתינות, לפשרנות ולניקיון היא תכונה בורגנית, שסותרת פוליטיקה של רדיקליזם וביקורת חברתית בלתי מתפשרת. הרדיקליזם מחייב סוג של פראות. יש צידוק בהשקפה זו משום שאינטלקטואלים מנוכרים זקוקים לזעם, כדי לבצע פרויקט ביקורתי וללוחמנות כדי להמשיך בפרויקט זה. גישה זו אינה גורמת לעשייה נכונה וזעם ולוחמנות נוטים להוביל את השמאל למבוי סתום. לאחר אירועי ספטמבר אנו זקוקים להושטת יד לעמיתינו, אזרחי אמריקה והכרה בשותפות גורל עמם. אנו יכולים להיות ביקורתיים ככול שנרצה, אך יש לנו גורל משותף עם אנשים אלה. אנו אחראיים לביטחונם, כפי שהם אחראיים לביטחוננו. על המדיניות של השמאל לשקף אחריות הדדית זו. עלינו לפעול כאילו אין אנו חסרי כוח.
הטלת האשמה הבלעדית על ארצות–הברית:
לא כול דבר שלילי המתרחש בעולמנו הוא תוצאת הפעילות האמריקנית. אין ארצות–הברית - כול–יכולה, אין מנהיגיה חבר קושרים הנוטלים חלק בכול אסון אנושי. השמאל מבין היטב את הצורך בחלוקה צודקת של המשאבים, אבל הוא מתקשה בחלוקת השבח והגנאי. למשל, במחצית השנייה של המאה העשרים נטלה ארצות–הברית חלק במלחמות צודקות ולא צודקות, התערבה בצדק ושלא בצדק. יהיה זה תרגיל מועיל לבחון את יכולתנו לערוך הבחנה מעין זו: להכיר שארצות–הברית פשעה בהתערבותה בגואטמלה ב-1954 וצדקה בהתערבותה בקוסובו ב-1999. מדוע אנו כה מתקשים לקבל יחס דו–ערכי לעוצמתה של אמריקה ולהכיר שיש לעוצמה זו תוצאות חיוביות ושליליות כאחד? אומנם, איש השמאל דורש, ובצדק, חלוקה שוויונית יותר של העוצמה בעולמנו, אך זו מותנת באיכות המדינות ואילו מדינות כעיראק ודומיה אינן מעודדות צעידה לעבר חלוקה עולמית מעין זו.
התחושה שאין אנו יכולים להאשים אחרים:
העולם עמוס יתר על המידה בשנאה, אכזריות ושחיתות מכדי שהשמאל האמריקני יכול להתעלם מהם ולא לבקרם. הטיעון כי אנו, בעלי זכויות יתר, זכאים לבקר רק את עצמנו היא עוד אחת מזכויות–היתר שלנו והיא סוג של פינוק פוליטי. יש לנו זכות וחובה לבקר את האשמים באשר הם. רק אם נפסול את השליטים המושחתים של העולם השלישי נוכל למצוא שם את חברינו לנשק, המתנגדים המקומיים של החונטות הצבאיות ושל הרודנים, הממתינים עד בוש לתמיכתנו ולהכרה. אם אנו מאמינים בדמוקרטיה עלינו להגן עליה בבית, אך לא רק כאן.
לסיכום:
לשמאל האמריקני יש היסטוריה מכובדת. לחמנו לא פעם על דברים נכונים ובייחוד על סילוק אי–שוויון בבית ובעולם, אך אחרי ספטמבר לא הרחקנו לכ, וגם הלכנו בכיוון הלא נכון. על השמאל להתחיל מחדש.