לימין שור: האם השמאל האירופי הגיע למבוי סתום?
עופר קניג - ספטמבר 2002
נסיגתן של מפלגות השמאל באירופה המאבדות מאחזי שלטון לטובת הימין נובעת, בין היתר, מאובדן דרך רעיוני ומהחרדה מפני המהגרים המתבססים במדינות אלה במספרים גדלים והולכים
לקראת תום המאה העשרים, לפני שנים מועטות בלבד, ניכר היה, כי השמאל במדינות המערב–אירופיות נמצא בשגשוג חסר תקדים. התפרקות הגוש הסובייטי אילצה את מפלגות השמאל לעבור מתיחת פנים מרעננת. הן זחלו למרכז הפוליטי, המציאו את עצמן מחדש בתור "השמאל החדש" והתיישרו לאורך הקו האידיאולוגי של "הדרך השלישית". בסוף שנת 1998 הן השלימו את כיבוש השלטון מידי הימין בארבע המדינות הגדולות (בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה) והמשיכו את שליטתן בהולנד, פורטוגל, שבדיה, דנמרק ופינלנד.

כיום, פחות מארבע שנים לאחר מכן, התמונה נראית שונה לחלוטין (ראה מפות). באיטליה, באוסטריה ובפורטוגל מכהנות ממשלות ימין המכילות בתוכן גם מפלגות ימין קיצוניות; בצרפת, לראשונה בתולדות הרפובליקה החמישית, הצליח מועמד מהימין הקיצוני להגיע לסיבוב השני בבחירות לנשיאות על חשבון מועמד מהשמאל; בספרד שולט הימין כבר שש שנים וגם במדינות קטנות יותר כנורבגיה, דנמרק והולנד חלו לאחרונה חילופי שלטון, כאשר מפלגות ימין-מרכז הדיחו מהשלטון את המפלגות הסוציאל–דמוקרטיות ואת בנות בריתן. מגמה זו של התחזקות הימין במערב–אירופה תקבל משנה תוקף אם גם בבחירות הקרובות בגרמניה (ספטמבר 2002) תתממשנה התחזיות והמפלגה הנוצרית–דמוקרטית תשוב לשלטון לאחר ארבע שנים באופוזיציה.

כיצד זה קרה, שבתוך תקופה כה קצרה איבד "השמאל החדש" את אחיזתו בשלטון ברוב מדינות מערב–אירופה ואילו הימין - שאך לא מזמן נראה במשבר עמוק - הצליח להתאושש בצורה כה משכנעת? אפשר לטעון, כי מדובר בחילופי שלטון נורמליים ובריאים במשטרים דמוקרטיים (תנועת מטוטלת), אך קיימים שלושה הסברים משכנעים יותר הקשורים אלה באלה ושופכים אור על תמורות חברתיות ופוליטיות באירופה של ראשית המאה ה-21.
"ימין, שמאל, מה זה חשוב - כולם מושחתים..."
התמוטטותם של ברית–המועצות ושל הגוש הסובייטי וקריסתו של הקומוניזם העולמי אילצו את מפלגות השמאל למתן את מסריהן. הן פזלו אל המרכז הפוליטי ופנו אל עבר תורת "הדרך השלישית" (גידנס, 2000), שקראה לשלב את עקרונות כלכלת השוק החופשי עם חמלה חברתית. התמתנות אידיאולוגית זו של "השמאל החדש" הביאה למצב בו העמדות שהוא הציג הפכו דומות יותר ויותר לאלו של הימין המתון והתוצאה - טשטוש ההבדלים ביניהם. בהיעדר הבדלים אידיאולוגיים משמעותיים נראה, כי המאבקים הפוליטיים המסורתיים בין שמאל לימין איבדו מחיוּתם: לרבים נראות כיום שתי חלופות השלטון כמעט זהות. אזרח אירופי ממוצע חש, כי הימין והשמאל כאחד איבדו את הערכים, שהנחו אותם מאז תום מלחמת העולם השנייה, לטובת התמסרות כמעט טוטלית לתהליכים של כלכלה גלובלית המיטיבים בעיקר עם שכבה דקה של אוליגרכים. לרבים נראה, כי המפלגות הגדולות הממוסדות מפגינות יהירות ואיבדו את הקשר שלהן עם האזרחים.

מצב זה, יחד עם פרשיות השחיתות, שנחשפות חדשות לבקרים בקרב המפלגות הגדולות, גורמים לאזרחים לאבד עניין ואמון בפוליטיקה, תופעה המתבטאת, בין היתר, בשיעורי הצבעה נמוכים. אחת מהתגובות הטבעיות היא הענשת המפלגות המושלות - ללא קשר לזהותן האידיאולוגית. אין זה מפליא, אפוא, שממשלות המרכז-שמאל שהיו בעמדות כוח לפני ארבע שנים נושלו מהשלטון ברוב המדינות.

על–פי היגיון זה, ייתכן, כי במעגל הבחירות הבא תוענשנה מפלגות הימין וחוזר חלילה; אם כך הדבר - אין לראות את השמאל האירופי כאילו הוא שרוי בעיצומו של משבר עמוק. ברם, שני הסברים נוספים ממחישים כי הפנייה ימינה נובעת מגורמים נוספים.
הימין חוזר למסרים לאומיים
הזחילה של "השמאל החדש" למרכז הפוליטי והצלחתו האלקטורלית אילצו את מפלגות הימין לחפש סדר יום חדש. כתוצאה מכך חיזקו רבות מהמפלגות את המסרים הלאומיים שלהן, מסרים אשר נדחקו הצדה לאחר קריסת הגוש הסובייטי ועם התחזקות השווקים הפתוחים והכלכלה העולמית.

החזרה של מפלגות הימין אל חיק הלאומיות פורטת על נימי אזרחים רבים, אשר מתבוננים בדאגה על תהליכי האיחוד האירופי (שהביאו לוויתור על סממני ריבונות חשובים כגון מטבע לאומי). התחושה, כי הותירו אותם מאחור וכי יותר מדי החלטות מתקבלות על–ידי ביורוקרטים מתנשאים ומנותקים היושבים בבריסל - מקום מושב שלטונות האיחוד - ופחות מדי על–ידי נציגיהם המקומיים מניעה את האזרחים להפנות גב לממשלות השמאל, אשר דחפו והאיצו בשנים האחרונות את תהליך האיחוד ואת התרחבותו לעבר מזרח–אירופה.

תהליך נוסף, שמשפיע על מגמת הפנייה ללאומיות הוא הגלובליזציה. בדרך–כלל נהוג לקשר את המושג האופנתי הזה לתהליכים כלכליים, אך אסור להתעלם מכך, שהוא משפיע לא רק על הכלכלה, אלא גם על התרבות המקומית ועל הזהות הלאומית. אירופאים רבים לא רואים בעין יפה את ההגמוניה של התרבות האמריקאית ואת התפשטותה, את הקוסמופוליטיות הגואה ואת הרלטביזם התרבותי ולכן הם נוטים להסתגר ולסגת חזרה אל הערכים והמאפיינים הלאומיים הפרטיקולריים.
האיום על דמות החברה האירופית - סוגיית המהגרים
ההסבר השלישי, שאינו מנותק מקודמו, קשור בסוגיית ההגירה והמהגרים. זהו נושא "חם" העומד במוקדן של כמעט כול מערכות הבחירות, שנערכות במערב–אירופה לאחרונה. אין ספק, שמתקפת ה-11 בספטמבר בארצות–הברית החריפה והאיצה את החרדות של אירופאים רבים מהמסה של המהגרים (בעיקר המוסלמים שבהם - ראה טבלה) אשר "הציפו" את היבשת בשני העשורים האחרונים.
שיעור האוכלוסיות המוסלמיות במדינות אירופה
סוגיית ההגירה מהווה פרדוקס למדינות אירופה. התמורות הדמוגרפיות, שחלו במערב היבשת מאז תום מלחמת העולם השנייה - שיעורי ילודה נמוכים, ריבוי טבעי מזערי והארכת תוחלת החיים - הביאו למצב עכשווי של הזדקנות מואצת של האוכלוסייה. כדי להמשיך בצמיחה כלכלית זקוקות מדינות אלה למהגרים רבים, אולם פתיחת שערי המדינה לאותם מהגרים גם מאיימת על האזרחים הוותיקים. החשש העיקרי נובע בעיקר במקומות בהם מתכנסים המהגרים אל תוך קהילות תרבותיות אוטונומיות משלהן ואינם נראים כמוכנים להשתלב במדינה המארחת ולאמץ את ערכיה החברתיים. בערים עמוסות מהגרים אף מתפתחות, לעתים, תופעות לוואי של עוני, פשיעה ושל גטאות מהגרים - תופעות אשר מחריפות את החשדנות והחשש של האזרחים החרדים לדמותה של החברה האירופית.

מפלגות הימין איתרו את החשש הגובר מתופעת ההגירה ופיזרו בשנים האחרונות הבטחות לסגת מחוקי ההגירה הליברליים, שהנהיגו ממשלות השמאל. ואומנם - ממשלות ימין בספרד, איטליה ואף דנמרק (שהייתה ידועה במדיניות הגירה ליברלית מאוד) החמירו את חוקי ההגירה משהגיעו לשלטון.

האסטרטגיה הזו הוכיחה עצמה והיטיבה מאוד עם הימין המתון והממוסד, אך לא בלי מחיר: במקביל להתחזקות האגף הימני המתון חלה בחלק מן המדינות גם התחזקות הימין הקיצוני (ראה תרשים).

התופעה של מפלגות ימין קיצוני רווחת אומנם ברוב המדינות, אולם קיימים הבדלים משמעותיים בין המפלגות הללו (Lubbers et al., 2002). לקיצוניות ביותר, כגון הניאו–נאצים בגרמניה, אין השפעה רבה. לעומתן, ישנן המפלגות האוחזות בשילוב האידיאולוגי המסורתי של לאומניות על גבול הגזענות עם שמרנות כלכלית. דוגמאות למפלגות מסוג זה הן החזית הלאומית בצרפת ומפלגת החירות באוסטריה; לאחרות, כמו הברית הלאומית באיטליה, יש מורשת פשיסטית, אך הן מיתנו את מסריהן והתנתקו, במידה רבה, מעברן; אצל מפלגות נוספות, כגון מפלגת הקדמה הנורווגית, ההתנגדות הנחרצת להגירה מהווה רק עוד נושא בסדר–היום הפוליטי שלהן; לבסוף, ישנן המפלגות שמתאפיינות באופי פופוליסטי ואנטי–ממסדי כגון הליגה הצפונית באיטליה או רשימת פים פורטאון בהולנד.

הפופולריות של מפלגות הימין הקיצוני משמשת למערב–אירופה תמרור אזהרה, שאין להתעלם ממנו. דומה כי לאחר תקופה ארוכה של "שקט תעשיית" ושל שגשוג כלכלי נכנסת אירופה לעידן של תסיסה חברתית, מתחים פנימיים והקצנה פוליטית מסוכנת. חולשתו של האגף השמאלי ודאי שאינה תורמת לייצוב האווירה ורבות ממפלגות השמאל המרכזיות עוסקות כיום בחשבון נפש ובחיפוש אחר מסרים פוליטיים מעודכנים.
"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק"
אין ספק, כי באירופה חולשת השמאל היא הבולטת ביותר לעין, אך ביטויים נרמזים לכך אפשר למצוא גם במקומות אחרים (Black, 2002). למרות שגם בארצות–הברית עלה לשלטון נשיא ימני היא דווקא אינה הדוגמה הטובה ביותר: בוש ניצח בהפרש זעיר בלבד ובסנאט יש כיום שוויון כוחות פוליטי. אך מצפון לגבול, בקנדה, מתחזקות לאחרונה מפלגות שבין מסריהן מדיניות של אנטי–הגירה. באוסטרליה, נושא המהגרים הבלתי–חוקיים הוא שתרם יותר מכול להתחזקות המרכז-ימין בבחירות שנערכו ב-2001.

ובישראל? הייחוד של הפוליטיקה הישראלית מקשה להציב אותה במסגרת השוואתית עם מדינות אחרות: ימין ושמאל בישראל אינם מקבילים לפירושם הרווח ברוב מדינות העולם. ובכל זאת - אפשר להצביע על מספר עובדות שעשויות לרמוז, כי גם השמאל הישראלי נקלע למשבר. אפשר לציין, למשל, את תקופת כהונתו הקצרה של אהוד ברק, אשר זיהה את עצמו עם "הדרך השלישית" או את השוליות הגוברת של נושאי רווחה וצדק חברתי במסריה של מפלגת העבודה. שמאלה יותר במפה כדאי להצביע על היעלמותה של מפ"ם מהנוף הפוליטי. בתחילת התהליך עוד הייתה מפ"ם חטיבה עצמאית במרצ, אך עצם ישיבתה במפלגה אחת עם "שינוי", על השקפת עולמה הימנית–כלכלית, כבר אותתה על כפיפותו של המצע החברתי–כלכלי למצע המדיני–ביטחוני. כיום, לאחר שמרכיביה השונים של מרצ התמזגו לכלל מפלגה אחת, השפעתה של מפ"ם קטנה אף יותר.

באופן כללי, שליטתם הארוכה של הנושאים הביטחוניים–מדיניים על סדר היום הפוליטי והתקשורתי גרמו, ככול הנראה, לשחיקה איטית, אך יסודית, במסרים החברתיים של מפלגות השמאל הישראליות המתונות. העמדת התהליך המדיני במרכז סדר–היום הפוליטי היא אולי כורח המציאות, אולם בכדי לצאת מהמבוי הסתום - הרעיוני, המוסדי והאלקטורלי - על השמאל למצוא את הדרך להחזיר את הכלכלה, הרווחה והצדק החברתי למרכז השיח הפוליטי.
השמאל האירופי מאבד את כוחו - שלב אחר שלב
אוקטובר 1999 - אוסטריה
הבחירות שנערכו באוסטריה סימנו את המגמות שסוחפות מאז את הפוליטיקה המערב–אירופית. מפלגת החירות של הלאומן הקיצוני ומתנגד ההגירה החריף ירג היידר הגיעה להישג חסר תקדים כאשר זכתה ב-52 מושבים, בדיוק כמו מפלגת העם השמרנית (OVP). למרות שהמפלגה הסוציאליסטית נותרה הגדולה בפרלמנט היא נותרה מחוץ לממשלה לראשונה מאז 1970. לאחר משא–ומתן קואליציוני מפרך, שארך ארבעה חודשים, הגיעו מפלגת העם ומפלגת החירות להסכם. כניסתה של מפלגת החירות לממשלה גררה גינויים רבים - בעיקר מצד חברות האיחוד האירופי - אולם לא היה בהם בכדי לשנות את הרכב הממשלה.
יוני 2000 - ספרד
במקרה זה לא חלו חילופי שלטון: המפלגה הפופולרית (מפלגת הימין בספרד) בראשותו של ראש הממשלה אסנאר, ששלטה מאז 1996, זכתה בבחירות. אולם היא הגדילה את כוחה בפרלמנט ולאחר בחירות אלו כבר לא הייתה צריכה להסתמך על תמיכתן החיצונית של מפלגות המיעוטים הלאומיים, אלא נהנית מרוב מוחלט של 183 מושבים מתוך 350 מושבי הפרלמנט. הסוציאליסטים, מאידך, זכו להישג הנמוך ביותר שלהם מאז כינונה מחדש של הדמוקרטיה ב-1977.
ההצלחה של המפלגה הפופולרית הסתמכה על השגשוג הכלכלי, שעובר על ספרד, אולם אחד מהנושאים הבולטים במערכת הבחירות היה בעיית ההגירה מצפון–אפריקה. התמיכה במפלגת הימין המרכזית נבעה, בין היתר, מתוך אמונה, כי היא תיישם מדיניות נוקשה יותר כלפי המהגרים הבלתי–חוקיים.
מאי 2001 - איטליה
לאחר חמש שנים של ממשלות מרכז-שמאל חל מהפך עם זכייתה בבחירות של קואליציית המרכז-ימין בראשות סילביו ברלוסקוני. קואליציה זו כוללת גם שתי מפלגות של ימין קיצוני: הליגה הצפונית, שמסריה מתובלים בסיסמאות שנאת זרים והברית הלאומית, בעלת השורשים הפשיסטיים. למרות שאחוז התמיכה במפלגות אלו ירד מעט בהשוואה לבחירות 1996 הן מהוות חלק מהממשלה הנוכחית של איטליה.
מעניין לציין, שאיטליה הייתה מהמדינות, שדחפו בלהט רב לגנות את אוסטריה ולהטיל עליה סנקציות לאחר שילובה של מפלגת החירות בממשלה. ואולם - שילובן של מפלגות הימין הקיצוני בקבינט האיטלקי עבר בשקט יחסי וללא גינויים משמעותיים.
יוני 2001 - בריטניה
בריטניה היא מקרה יוצא דופן בסקירה זו של היחלשות השמאל במערב–אירופה. טוני בלייר והניו-לייבור הצליחו לשמור על כוחם הפרלמנטרי. התופעה הבולטת במערכת בחירות זו הייתה האדישות, שהפגינו אזרחים רבים לגביה: פחות מ-60% מהם טרחו להופיע ולהצביע - שיעור ההצבעה הנמוך ביותר מאז 1945.
ספטמבר 2001 - נורבגיה
בבחירות הפרלמנטריות ספגה מפלגת העבודה הנורבגית את תבוסתה הגדולה מאז 1927(!) לאחר שזכתה ב-43 מושבים בלבד מתוך 165 מושבי הפרלמנט. אומנם היא נותרה המפלגה הגדולה בפרלמנט, אך היא איבדה את השלטון לטובת קואליציית מרכז-ימין בראשות השמרנים ובשיתוף הנוצרים–דמוקרטים והליברלים. לקואליציה יש במשותף 62 מושבים והיא נשענת על תמיכתה החיצונית של מפלגת הקדמה הפופוליסטית.
נובמבר 2001 - דנמרק
חיזוק נוסף למגמת היחלשות הסוציאל–דמוקרטיה - אפילו במעוזים מסורתיים שלה כמדינות סקנדינביה - התקבל לאחר הבחירות בדנמרק, בסוף שנת 2001. לאחר שמונה שנים נושלה המפלגה הסוציאל–דמוקרטית מהשלטון. בדומה למצב בנורבגיה גם כאן ממשלת המרכז-ימין שקמה היא ממשלת מיעוט, אשר נאלצת להסתמך על תמיכתה החוץ–קואליציונית של מפלגת העם הדני, מפלגה לאומנית קיצונית, אשר הגבירה את כוחה באופן משמעותי והיא כיום המפלגה השלישית בגודלה. בעקבות חילופי השלטון הוחמרו חוקי ההגירה.
מרס 2002 - פורטוגל
בפורטוגל חלו חילופי שלטון בעקבות הבחירות הפרלמנטריות, שהתקיימו במרס, לאחר התפטרותו של ראש הממשלה הסוציאליסט גוטרש, על רקע המיתון הכלכלי ממנו סובל המשק בפורטוגל מאז שנת 2000. גוטרש פינה את מקומו בראש המפלגה הסוציאליסטית למנהיג אחר, אולם גם הוא לא עזר והמפלגה, אשר שלטה מאז 1995, הפסידה למפלגה הסוציאל–דמוקרטית (PSD, שהיא באופן מבלבל דווקא מפלגת מרכז-ימין) ולעומד בראשה, ז’וזה מנואל ברוסו.
הסוציאל–דמוקרטים זכו בכ-40% מקולות הבוחרים והגדילו את מספר המושבים מ-81 ל-105. למרות זאת, הם לא ייהנו מרוב מוחלט בפרלמנט בן 230 המושבים ולכן הזמינו לקואליציה את המפלגה הפופולרית (המחזיקה בדעות שהן על גבול הימין הקיצוני), שקיבלה 14 מושבים.
אפריל-יוני 2002 - צרפת
אין ספק, כי האירוע האלקטורלי הבולט של השנים האחרונות היה עלייתו של הלאומן הקיצוני, ז’אן-מארי לה פן, לסיבוב השני במירוץ לנשיאות, תוך כדי דחיקתו של מועמד השמאל, ראש–הממשלה לשעבר ליונל ז'וספן. עלייתו התאפשרה, בין היתר, בגלל מספר השיא של 16 מועמדים, שניגשו להתמודד בסיבוב הראשון ובגלל שיעור ההצבעה הנמוך, שהיה מעט מעל 70%. אולם אין בהסברים אלה, כדי להמעיט מגודל התופעה היונקת בעיקר מהחשש של צרפתים רבים מאוכלוסיית המהגרים המוסלמית ומהשפעותיה על החברה, הזהות והערכים הלאומיים. הזעזוע מהצלחתו של לה פן היה אדיר, דבר שהביא רבים להתייצב ולהצביע בסיבוב השני, למרות שהתוצאות היו ידועות מראש: הנשיא המכהן שיראק נבחר ברוב עצום של כ-82% כאשר הוא נהנה גם מתמיכתם (בעל כורחם) של מצביעי השמאל.
כחודש לאחר מכן ספג השמאל מהלומה נוספת, כאשר הפסיד בבחירות לפרלמנט ופינה את הדרך להקמתה של ממשלת מרכז–ימין. הצלחתו של לה פן, כך נראה, מיצתה את עצמה בבחירות לנשיאות: מפלגתו איבדה שלושה אחוזים מכוחה ונותרה ללא ייצוג בפרלמנט.
מאי 2002 - הולנד
לאחר שמונה שנים של שלטון תחת ראש–הממשלה המוערך, וים קוק, הודחה ממשלת המרכז-שמאל ממעמדה בבחירות, שנערכו באמצע מאי. כוחן המשותף של שלוש מפלגות השלטון, אשר אחזו טרם הבחירות ב-97 מתוך 150 מושבי הפרלמנט ירד באופן משמעותי וכעת הן מחזיקות ב-54 מושבים בלבד. את המפלה הצורבת ביותר ספגה מפלגתו של קוק - מפלגת העבודה ההולנדית (PvdA) - אשר איבדה כמחצית ממושביה ותשלח 23 נציגים בלבד לפרלמנט, מספר המושבים הנמוך ביותר שלה מאז 1945. המפלגה הגדולה בפרלמנט החדש תהיה המפלגה הנוצרית–דמוקרטית (CDA), אשר זכתה ב-43 מושבים.
מהפך זה והענשתן של מפלגות השלטון עשויים להיראות מוזרים נוכח השגשוג הכלכלי, שבו שרויה הולנד בעשור האחרון, אולם דומה, כי האזרחים הוטרדו הפעם מדאגות אחרות: ההגירה המואצת וחוסר הרצון של המהגרים להיטמע בתרבות ההולנדית, הפשיעה הגוברת בערים הגדולות וחוסר האמון כלפי הממסד הפוליטי.
דאגות אלו תועלו, בין היתר, לתמיכה ברשימתו של פים פורטאון (LPF), אשר רשמה את ההישג המרשים ביותר בבחירות. פורטאון - מטאור פוליטי, שאחז בדעות פופוליסטיות אנטי–ממסדיות והתנגד בתוקף להמשך ההגירה להולנד - הקים את המפלגה כשלושה חודשים בלבד לפני הבחירות. מערכת הבחירות עמדה בצל רציחתו של פורטאון, כשבוע וחצי לפני מועדן. הרצח זיעזע את הולנד, אך לא הצליח לפגוע בהצלחת רשימתו בבחירות - בהן השיגה 26 מושבים ההופכים אותה למפלגה השנייה בגודלה ולכוח פוליטי, שאין להתעלם ממנו. הממשלה החדשה בראשותו של מנהיג ה-CDA יאן פיטר בלקננדה, כוללת גם את ה-LPF ובכך הצטרפה הולנד לאוסטריה, איטליה ופורטוגל, שגם בממשלותיהן נציגים של מפלגות ימין קיצוני.
מאי 2002 - אירלנד
באירלנד לא חלו חילופי שלטון בעקבות הבחירות, שנערכו באמצע מאי. הממשלה השמרנית, המורכבת ממפלגת Fianna Fail וראש הממשלה ברטי אהרן, יחד עם מפלגה ליברלית קטנה (PD), תמשיך לשלוט גם לאחר הבחירות. מפלגות השלטון אף חיזקו את מעמדן הפרלמנטרי. טרום הבחירות הן החזיקו ב-81 מושבים וכיהנו כממשלת מיעוט, אך כעת הן ייהנו מכוח משותף של 89 מושבים המעניק להן רוב פרלמנטרי: Fianna Fail זכתה ב-81 מושבים בעוד PD הכפילה את כוחה לשמונה מושבים.
ההצבעה מהווה הפגנת אמון במפלגות השלטון, אשר דאגו להמשיך, בחמש השנים האחרונות, את התנופה הכלכלית והשגשוג האדיר, שיודעת אירלנד מאז ראשית שנות התשעים. בשל מיעוט מהגרים נושאי ההגירה ושנאת הזרים לא מילאו תפקיד במערכת הבחירות. ובכול זאת - התחזק הימין בעוד השמאל (שמעולם לא היה חזק באירלנד) רק הצליח לשמור על כוחו.
ביבליוגרפיה
* גידנס, א. (2000), הדרך השלישית, ידיעות אחרונות-ספרי חמד.
* Betz, H. G. and S. Immerfall (1998), The New Politics of the Right, St. Martin Press.
* Black, I. (2002), "Europe Braces for Continental Drift to Right", The Guardian, April 23rd.
* The Economist (2001), "How Restive are Europe's Muslim", October 20th, pp. 35-36.
* Lubbers. M., M. Gijsberts & P. Scheepers (2002), "Extreme Right-Wing Voting in Western Europe", European Journal of Political Research, Vol. 41, No. 3, pp. 345-378.