מה חוסם את החינוך?
נמרוד אלוני - ספטמבר 2002
חובה עלינו לזכור את החסמים המסורתיים של החינוך: פונדמנטליזם דתי וטוטליטריזם אידיאולוגי, אשר לאורך ההיסטוריה שיעבדו את רוח האדם, סירסו את מקורות חיוניותו ודיללו את אישיותו
מה חוסם את החינוך, כאן ועכשיו? לא החומר חוסם את החינוך או לפחות לא בעיקר החומר. רוח חוסמת את החינוך: רוח רעה, רוח דלה, רוח אלימה, רוח שמתנכרת לרוח ואף עוינת אותה.

החינוך לא עומד לבדו. הוא נטוע בחברה, בתרבות, בלשון, בכלכלה ובפוליטיקה; הוא מבטא אתוס ומכונן אתוס וכשהאתוס נטול רוח - וגרוע מכך עוין רוח - החינוך אינו יכול להתרומם; הוא יכול להיות כנוע ושגרתי, אך הוא יכול גם להיות מרדני - להיות אוונגרד, חלוץ לפני המחנה, פורץ דרך ומשחרר מחסומים. זו כמובן הכרעה פרופסיונלית, הכרעה, שעצם היתכנותה כבר מניח קיומה של מודעות חופשית וביקורתית - מודעות נדירה במקומותינו.

נתחיל מהתופעה, אחר כך נמנה את סיבותיה. רוח שמתנכרת לרוח, היא, קודם כול, ויתור על המלה רוח וכול מה שהיא מייצגת. זהו ויתור על האידיאל החינוכי והתרבותי של פיתוח כוחות הנפש והשכל לכלל אנושיות מרהיבה - מלאה, שלמה, מוסרית, יפה, מופתית. רוח נושבת, שמחיה את האדם היא רוח הכמהה לחוכמה, ליופי, לצדק; רוח השואפת בחריצות להעשיר את העולם במשמעות ובפשר, באמת, בצדק, ביופי ובשלום; רוח המכירה בתפקידן של ההגות, הספרות והשירה כארכיטקטיות הדומיננטיות ביותר של רוח האדם ודמות החברה; רוח שמבקשת לצאת לטיול אורייני במחוזות היצירה האנושית וליצור לעצמה - מתוך שלל המצוי - צורה משלה, סגנון שיכבד את בעליה. "חייה כיצירת אמנות!" - זו תביעתו של כול חינוך עצמי, שלוקח את עצמו ברצינות.

כדי להסיר ספק, רוח טובה לחינוך ולתרבות אינה רוח, שמתיימרת לדעת הכול, להכריז שהנה מצאה כבר את התשובות לכול השאלות הגדולות - רוח שכזו היא רוח של דוגמטיות יהירה ומתנשאת. רוח טובה - הן בפילוסופיה הסוקרטית, הן בארוס הפדגוגי והן בחשיבה המדעית - היא רוח, שלעולם מצויה בדרך. היא נהנית, על פי מטפורה של ניטשה, מתחרויות הרוח, מהפעלתנות האמביציונית והפרפקציוניסטית של הצגת יותר אמת, יותר צדק, יותר יופי. היא לא רוח, שסיימה את תפקידה ונחה שאננה על זרי הדפנה.

זה המקום לשאול, כאן ועכשיו, מתי לאחרונה נתקלתם ברוח אידיאליסטית שכזו. בידע עוסקים בשפע, גם בקוגניציה, גם באוריינות, גם באינטליגנציה, גם במיומנויות ולבטח בבגרויות - האם עוד נשאר מקום לרוח? ובתרבות, האם מישהו נתקל בה לאחרונה ברצינות: לא כתיאור סוציולוגי או כפרשנות אנתרופולוגית, אלא במשמעותה הראשונית והמקורית כפרי ההילולים של רוח האדם, כמיטב התוצרים של פיתוח הכשרים הגלומים באדם - בהגות, במדע, במוסר ובאמנות. Human Culture באותו מובן של Agriculture: פוטנציאלים שהתפתחו מבור ליבול, מגולמיות לעידון, מעשייה–הישרדותית לפוריות–רוחנית. מדובר כאן על תרבות כאידיאל מנחה ומאתגר למערכות החינוך, המשפט והפוליטיקה; תרבות הדוחקת בך, שלא לרדת מתחת לסטנדרטים של צלם אנוש וכבוד האדם; תרבות המעוררת יראת כבוד כלפי המשובח והמובחר - תרבות כזו במקומותינו זוכה בימים אלה רק לקיתונות של ביקורת ובוז. כאילו שהיא רק התפארות–שווא והתנשאות–הגמונית; כאילו כולה שרירות; כאילו הכול שדות–כוח ואינטרסים ואין בעולם ערך, שבאמת יש לו ערך; כאילו הכול שווה–ערך ולכן לשום דבר אין באמת ערך, ששווה להתאמץ בשבילו.

מכאן גם קצרה הדרך למה שפוסטמן כינה "קץ החינוך". שהרי אם קץ המטפיסיקה וקץ האידיאולוגיות וקץ ההיסטוריה וקץ הנאורות - לקראת מה בדיוק יחנך החינוך? אם הכול יחסי ושום כלום אינו באמת שווה ומעורר כבוד אז באמת - כפי שכותב ד"ר רוני אבירם - יש להוציא את החינוך מבית הספר. הוא לא עוד רלוונטי; נשארים חשקים קצרי–מועד, שיש לספקם; היכן שהייתה פעם כמיהה ומידי פעם גם הגשמה - נותרים ויתור שבהשלמה והרבה עזובה.

הוסיפו לכך גם את הבוז ל"יפי נפש" מוסריים, את הלעג למתפלספים–מתלבטים ואת תחושת המיותרות, שמעניקים לפרופסורים קפדנים וקבלו על מגש - רוח המתנכרת לרוח. התנהגות יצרית, פוליטיקה כוחנית, שפה מדולדלת, מצפון חסר–שימוש, נימוסים טעוני–טיפוח, דת דלת–רוח ועתירת כוח, טלנובלות וקברות צדיקים, גנרלים כגיבורי תרבות, כמה "חְנונים" כעלי תאנה - ואפשר לעבור לפרסומות.

הסיבות למצב הנוכחי רבות ומורכבות. על פי רוב, גורמיו של המצב אינם שליליים כשלעצמם, כשהם מדודים ומאוזנים, אך כשהם מוקצנים ומשולבים האחד באחר הם נעשים לחסם גדול ומשמעותי לחינוך. נמנה אותם בקצרה:

1. אינדיווידואליזם שנעשה לאטומיסטי עד אוטיסטי, אגוצנטרי ונהנתני; מימוש עצמי, שאינו כורך עמו משמעות תרבותית ותרומה קהילתית.

2. פסיכולוגיזם מופרז, שמבין הכול וסולח לכול ומכאן גם מכרסם בתפיסת האחריות המוסרית של הפרט, על מכלול עמדותיו ומעשיו.

3. קפיטליזם שעושה רדוקציה של איכות חיים לרמת חיים - הכול סחיר ומדיד בכסף; ללא מושגי ערך ותכלית בתחום המוסרי והרוחני - אפשר לפטור תחומים אלה ב"לא יוצא לי מהם כלום".

4. חתירה לרייטינג, כמולך שמחסל כול אמת מידה איכותית ושולל כול דיון רציני על מהות, טעם ואיכות; התוצאה: למה "להתאמץ בעלייה" אם אפשר בקלות לגלוש אל המכנֶה המשותף הרחב ביותר, שלעתים קרובות קרוב למכנה המשותף הנמוך ביותר.

5. רב–תרבותיות, שנעשית לבדלנות עוינת ומנוכרת, חזרה לשבטיות ייחודית והתנערות מסטנדרטים של אנושיות משותפת כרמת הישג כלל–אנושית.

6. רלטיביזם פוסט–מודרניסטי, שגולש לניהיליזם הכרתי ומוסרי: שוב ושוב דה–קונסטרוקציה ומעט מאוד קונסטרוקציה; אם הכול תנועות בשדות–כוח נשארים רק הכוחנות והשרירות; למעשה, ויתור על שיח בהיר ואחראי על אמת וצדק ועל נקיטת עמדה מוסרית מחייבת.
הקשר בין תרבות וחינוך
בדברים שציינתי לעיל עמדתי על חסמי חינוך, שנובעים ממה שקרוי בימינו "המצב הפוסט–מודרני". יחד עם זאת, חובה עלינו "לזכור ולא לשכוח", ממש כעניין של חיים ומוות, את החסמים המסורתיים של החינוך: פונדמנטליזם דתי וטוטליטריזם אידיאולוגי, אשר לאורך ההיסטוריה שִיעבדו את רוח האדם, סירסו את מקורות חיוניותו ודיללו את אישיותו - כמובן של אלה, שחייהם לא הוקרבו על מזבחות האל או האידיאל.

נעבור עתה לקשרים קונקרטיים יותר בין התרבות לחינוך. ניקח לדוגמה את השפה האורווליאנית, השקרית והמניפולטיבית, שבהיעדר רצינות, השכלה וביקורתיות אי אפשר כלל לחשוף אותה וחמור מכך, אי אפשר לחשוף ולגלות את חסמי החינוך והתרבות, שהיא כה מיטיבה להסתיר.
1. מכריזים: "החינוך וההשכלה הגבוהה בראש סדר העדיפויות"
בפועל: מדיניות מתמשכת של פגיעה בחינוך הממלכתי–כללי - זה המפיק דעת אקדמית, כוח כלכלי ואזרחות דמוקרטית - עד כדי כך, שהצטמצם בעשר השנים האחרונות מ-70 אחוז ל-60 אחוז במגזר היהודי, תוך טיפוח במקביל של החינוך החרדי וההשכלה התורנית - הניכר בהתרחבות היקפו מ-10 אחוז ל-22 אחוז. על כך יש להוסיף: את הפגיעה, בעת האחרונה, באוטונומיה של המוסדות להשכלה גבוהה ואת העובדה, שהשכר הנמוך של המורים גורם לירידה מתמשכת באיכות הציבור שפונה להוראה. אז איך ייתכן חינוך ראוי לשמו?
2. מכריזים: "קדושת חיי אדם היא ערך עליון ואף אחד לא רוצה שלום יותר מאתנו"
עובדות: מעבר לשירת "יעשה שלום" ו"שיר השלום" מעט מאוד נעשה במקומותינו ב-35 השנים האחרונות, כדי להגיע לשלום צודק עם שכנינו הפלשתינאים. שנים לפני האינתיפדה הראשונה והיום באש האינתיפדה השנייה מעשי ממשלותינו מלמדים, עם מעט יוצאים מן הכלל, שקדושת האדמה חשובה לנו יותר מקדושת החיים וארץ ישראל הגדולה יקרה לנו יותר מצדק ומשפט. כבר נאמר בשיר: "כולם מדברים על שלום". אז מה? האם במערכת החינוך מכשירים את התלמידים להתדיינות מושכלת וביקורתית במושגי המוסר, השלום והצדק? לא דובים ולא יער. גם משטרים אפלים מדברים על שלום, צדק ושירות האל - הכול אפשרי. המבחן הוא במעשה, שמלמד על הכרה באחר כבעל ערך אנושי שווה ומכאן שזכאי לתנאים ההולמים אדם באשר הוא אדם, כיאה לכול מי שנברא בצלם, ברוח "ואהבת לרעך כמוך" ו"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך".
3. מכריזים: "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ומערכת החינוך שלנו מטפחת אזרחות דמוקרטית"
עובדות: כבר הסבירו מומחים למשפט ומדע המדינה, שקשה מאוד לדבר על דמוקרטיה של ממש כשמתקיימות בה שתי מערכות חוק נפרדות: האחת לחמישה מיליון אזרחי המדינה והשנייה לשני מיליון נתינים החיים תחת ממשל צבאי. אם זה לא הסדר זמני, אלא ארוך–טווח קוראים לזה אפרטהייד. במערכת החינוך כבר מזמן אין מחלקה מקצועית ואוטונומית לחינוך לדמוקרטיה ומהדו"ח המפואר של פרופ' קרמניצר, "להיות אזרחים", לא נותר כמעט זכר למימוש ויישום.

חינוך שיכול לשחרר את התלמידים ממעגלי הבנליות והשגרה, מקהות החושים ודלות התודעה, הוא רק חינוך הומניסטי, אידיאליסטי ורדיקלי - לא חינוך הומניסטי שמרני, שמסתפק בעולם הדעת והשגב, לא חינוך פתוח, רומנטי ונייטרלי ולא חינוך פוסט–מודרניסטי חסר אמות מידה ודעת צבורה. כוונתי לחינוך הומניסטי מהסוג שמייצג פאולו פרירה, חינוך שמקבל כיסודות אובייקטיביים תקפים את התובנות המרכסיסטיות בדבר ההוויה, שמעצבת תודעה ופערים שיוצרים עוולה; את התובנות האקזיסטנציאליסטיות בדבר תחושת הריבונות של הפרט החופשי המעצב את אישיותו ומכונן את מציאות חייו; את התובנות האינטלקטואליסטיות בדבר כוחה המשחרר והמעצים של הידיעה; ואת התובנות של הפסיכולוגיה ההומניסטית בדבר תנאים של צמיחה ודיאלוג של הכרה והעצמה. אין זו גישה רלטיביסטית, אלא גישה נאורה במובן המלא והמקורי של המלה: הומניזציה באמצעות יותר דעת, יותר שוויון, יותר חירות, יותר אחווה. אין זו אלא התבוננות נכוחה במציאות ורתימת אותם יסודות, שהוכיחו עצמם כתורמים להומניזציה של האדם - לחיזוק תחושת הערך העצמי, לרכישת דעת וכלים לפיענוח המציאות וליכולת להנהיג את החיים, תוך הקפדה על שוויון ושלום, לקראת יתר משמעות, כבוד ורווחה.
מהוראה חוסמת להוראה מחנכת
לסיום, מה מבדיל בין הוראה חוסמת חינוך להוראה מחנכת. נתייחס כאן לארבעה רבדים הקשורים לשחרור חסמי החינוך באמצעות יצירת תחושה של ערך עצמי, מעורבות אישית, עֵירות מוסרית ושייכות קהילתית:

1. קליטת התלמידים בבוקר וההתייחסות אליהם קודם כול כבני אדם: בכול בוקר מקבלות מורות בית הספר (וכמובן גם מורים, כשהם בנמצא...) את התלמידים (ואת ההורים שנלווים) במאור פנים בלתי אמצעי של התעניינות בשלומם ורווחתם. כך גם בתחילת כול שיעור: קודם למימוש תוכנית הלימודים תהיה המורה רגישה לצרכים אישיים ולתהליכים החברתיים שעולים בכיתה. כמו כן, יהיו במערכת הלימודים משבצות–זמן מיוחדות, שמוקדשות לאקטואליה למיניה - כיתתית, בית ספרית, קהילתית, לאומית ובין–לאומית - ולאמירה ולביטוי אישי של התלמידים בעניינים, שאינם קשורים ללימודים.

2. שותפות קהילתית של מורים, תלמידים והורים: הן בדרכים פורמליות של פורומים משותפים, פרויקטים בית ספריים ושאלוני–משוב והן ברוח הפתוחה של כבוד והפריה הדדיים. תהליכים ושינויים בבית הספר יגלמו רוח של קהילה וכבוד לכול פרט כך, שהתלמידים והוריהם יהיו שותפי–אמת בעיצוב תרבות בית הספר. הורי בית הספר מאורגנים בקבוצות פעילות, אשר "מזינות" את בית הספר הן בתרומה לימודית (בתחומי המומחיות של ההורים) והן ביוזמות חברתיות וקהילתיות.

3. מבנה ותשתית פיזית - חדרים, שירותים, ריהוט, מגרשי משחקים ומרחבי פנאי: לכלוך, חלודה, שברי ריהוט, שירותים מטונפים, צבע דהוי, מתקנים מתפרקים וצמחייה נבולה מעבירים מסר של נחשלות וחוסר כבוד לאדם ולכן אין להשלים אתם. קהילת בית הספר - מורים, תלמידים והורים - דואגת לכך, שהבית יכבד את שוכניו ושהמשתכנים יכבדו את הבית: באחזקה שוטפת וטיפוח, בהצבת יצירות האמנות של התלמידים, בקישוט אמנותי ובכרזות אקטואליה ובגיוס ריהוט ומשאבים.

4. תוכנֵי ההוראה ודרכיה: ההוראה כולה מונחית על ידי יעדים חינוכיים. תוכנית הלימודים חותרת להיות רלוונטית, מעניינת, מאתגרת, רב–תחומית ומשולבת ערכים ודילמות. כול זאת, כדי שתפעל על התלמידים כהעשרה וכהשראה, שמפתחת את אישיות התלמידים במגוון האינטליגנציות והאוריינויות.
ההוראה בבית הספר מבקשת לאתגר את אנושיות התלמידים, בחינת דעת שמחייבת התמודדות עם שאלות על זהוּת אישית ועשייה חברתית. הדיונים בכיתה, שיעורי הבית, המבחנים והעבודות צריכים לגעת ברבדים שונים של האישיות והמציאות החברתית ולעודד את התלמידים לא רק להשיג שליטה בגופי הידע, אלא גם לבחון אותם בצורה ביקורתית ולנקוט כלפיהם עמדה אישית, ערכית ורגשית. לצד המקצועות והנושאים המקובלים יושם דגש מיוחד על חינוך לבריאות, על יצירה אמנותית ועל גישה אינטלקטואלית הניכרת ברוחב דעת וחשיבה ביקורתית וטיפוח אזרחות פעילה ברוח הדמוקרטיה, הסולידריות החברתית, השוויון בין המינים ושמירת איכות הסביבה.

חופש מחסמים יבוא, בסיכומו של דבר, לידי ביטוי בצלילים נאים. כוונתי לתוצר חינוכי, שמעשיר את המציאות במשהו המשלב באחת איכות ואישיות, ציבוריות ופרטיות, סטנדרטים גבוהים וסגנון ייחודי. כמו במוזיקה גדולה - במיוחד בג'אז ובבלוז - היכן ששיא השיאים מושג באלתור המשלב שליטה מופלאה במיומנות הנגינה יחד עם נשמה יתרה, מקורית וייחודית - כך גם בחינוך. בכול שיעור - מטלה, עבודה ומבחן; אתגור ואימון התלמידים בתשתיות ובמיומנויות התרבות; בחשיבה אוטונומית וביקורתית הששה לנקיטת עמדה ובמבע אישי ורגשי של עולם התוכן הפנימי של האישיות האותנטית; אימון התלמידים במחקרים ביבליוגרפיים–ציבוריים שלובי מחקרים ביוגרפיים–אישיותיים. המוסיקה שתעלה מהם לבטח תהיה איכותית, חופשית, אישית ומעודנת.
ביבליוגרפיה:
* אבירם, רוני, "להוציא את החינוך מהכיתה: התוכנית החינוכית הרצויה בדרך אל שנת אלפיים", שדמות, פברואר, 1994.
* פוסטמן, ניל, (1997). "קץ החינוך - האומנם?" ב–פלדי א' (עורך), החינוך במבחן הזמן, רמות.
* קרמניצר, מרדכי (יו"ר הוועדה), להיות אזרחים: חינוך לאזרחות לכול ילדי ישראל, דו"ח ביניים, פברואר 1996.