הסכם לתשלום היטל השבחה הנוגד הוראות החוק אינו תקף
 

18.3.2012

 

הסכם לתשלום היטל השבחה הנוגד הוראות החוק אינו תקף

בועז מקלר רו"ח, יבגני גוסיאטינקי עו"ד

 

ביום 4.1.12 דחה בית המשפט העליון עתירה לדיון נוסף (דנ"א 5547/11) שעניינה פסק דינו בע"א דירת יוקרה ואח' נגד ראש עירית יבנה ואח' מיום 27.6.2011 אשר קבע כי הסכם שכרתה רשות ולפיו יוקדם תשלום היטל השבחה לפני התגבשות החבות בו וכן הסכם שכרתה הרשות למתן פטור מהיטלי פיתוח כנגד ביצוע עצמי על ידי היזם, הינם הסכמים בלתי חוקיים ופסולים ובנסיבות שנדונו, הנם בטלים.

 

הרקע לעתירה לדיון נוסף

 

ביום 27.06.2011 פסק בית המשפט העליון בתיק ע"א 7368/06 כי הסכם שכרתה רשות ולפיו יוקדם תשלום היטל השבחה לפני התגבשות החבות בו וכן הסכם שכרתה הרשות למתן פטור מהיטלי פיתוח כנגד ביצוע עצמי על ידי היזם, הינם הסכמים בלתי חוקיים ופסולים ובנסיבות שנדונו, הנם בטלים.

 

הערעור הוגש על ידי חברות העוסקות ביזמות בניה, אשר טענו כנגד חוקיותם של הסכמים שנחתמו בינם ובין הועדה המקומית לתכנון ובניה, עיריית יבנה וראש העירייה, אשר עניינם היטלי ההשבחה והפיתוח שישולמו על ידי המערערות בקשר למיזם בניה מסוים.

 

עיקר הערעור נסב על חבות החברה בהיטל השבחה בגין תכנית בנין עיר שטרם אושרה, חבות שבגינה מבקשת החברה סעד הצהרתי לזיכוי מלא מחמת אי-חוקיות.

 

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, קיבל את הערעור, וקבע כי היטל השבחה הוא תשלום חובה אשר מוטל מכוח חוק התכנון והבניה וכי ההסכמים שנחתמו עם המערערות, לעניין היטלי השבחה ופיתוח שישלמו המערערות בקשר למיזם בניה, נגועים באי חוקיות ולכן דינם להתבטל.

 

כמו כן נקבע בפס"ד כי היטלי פיתוח הם תשלומי חובה אשר נגבים על ידי רשויות מקומיות בזיקה לפעולות שאותן הן מבצעות להתקנתן ולאחזקתן של תשתיות מוניציפאליות חיוניות.

 

הלכת פסק הדין נשענה על חוק יסוד משק המדינה הקובע בסעיף 1(א):

"מיסים, מלוות ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו ולא ישונו, אלא בחוק או על פיו, הוא הדין לגבי אגרות".

לסקירה נרחבת של פסק הדין ראו חוזר 74/2011 "אין תוקף להסכם לתשלום היטל השבחה הנוגד הוראת החוק".

 

תמצית הדיון בעתירה לדיון

 

בעקבות פסק הדין מיום 27.6.2011 הגישו העותרים, המשיבים בערעור, עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון.

 

העותרים העלו בעתירתם נימוקים שונים ובכללם כי פסק הדין של בית המשפט העליון נוגד הלכה שהשתרשה לפיה יזמים שכרתו הסכמים עם רשויות מקומיות מנועים מלסגת מהסכמים אלו וכן כי הסכמתם החופשית של היזמים, כפי שהשתקפה בכריתת הסכם עם העירייה, מרפא את אי החוקיות, ככל שקיימת, ביחס להסכם המתנה על תשלומים סטאטוטוריים.

 

נוסף על טענות אלו נטען על ידי העותרים כי הטלה מוסכמת של היטל ההשבחה על יזם שכרת הסכם פיתוח עם ממ"י, חלף הטלתו על ממ"י עצמו, מובילה לתוצאה רצויה מאחר ויזם הוא הנהנה העיקרי מהשבחת הקרקע והוא פטור מתשלום ההיטל רק בגלל שבאופן זמני הוא מחזיק בזכות חכירה מותנית בלבד.

 

העותרים הוסיפו וטענו כי האפשרות העומדת לעירייה להחליף היטל פיתוח בביצוע עצמי של עבודות תשתית ופיתוח על ידי היזם משקפת גמישות מינימאלית הנדרשת לפעילות העירייה במקרים בהם ביצוע עבודות הפיתוח על ידי העירייה יהיה פחות יעיל.

 

לסיכום טענו העותרים כי הוראות החוק המסמיכות את העירייה להיטל פיתוח והיטל השבחה הן הוראות דיספוזיטיביות, כלומר הוראות שניתן להתנות עליהן בניגוד לקביעת בית המשפט בפסק דינו, לפיה ההוראות הנ"ל הנן הוראות קוגנטיות ואינן ניתנות להתניה.

 

ההחלטה בעתירה לדיון נוסף סותמת את הגולל לעת עתה על השאלה שעלתה בערעור ביחס ליכולתן של רשויות מקומיות להתנות על מועד תשלום של היטל השבחה וכן להתנות על תשלום היטלי פיתוח הקבועים בחוק.

 

התוצאה, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט העליון בהחלטה בבקשה לדיון נוסף, הנה כי חוזה מנהלי עם הרשות, הנגוע באי חוקיות, יטופל בהתאם לדיני פסלות חוזה המקובלים ויוביל בסבירות גבוהה לבטלותו.