ארנונה על אדמה חקלאית
בועז מקלר, רו"ח 22/9/04


כללי
אדמה חקלאית היא אחד מסוגי הנכסים החייבים בארנונה. בעקבות השינויים שחלו בענפי החקלאות, בין היתר בשל הקיצוץ במכסות המים והשינויים בתמיכות הממשלה, נוצר מצב בו הופסק השימוש באדמות שייעודן התכנוני הוא לשימוש חקלאי או לחילופין נעשה בהן שימוש שאינו תואם את ייעודן התכנוני .

השאלה המתעוררת היא כיצד יש לחייב, אם בכלל, את האדמות החקלאיות?
ההגדרה החוקית ופירושה
סעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כי הגדרתה של אדמה חקלאית לצורך חיוב בארנונה הוא:

"אדמה חקלאית" - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה בנין, המשמשת מטע או משתלה או משק בעלי חיים או לגידול תוצרת חקלאית או לגידול יער או פרחים; אלא שקרקע כזאת, אם היא נמצאת באזור מגורים או באזור מסחרי ואינה עולה בשטחה על חמישה דונם, רשאית המועצה לראותה שלא כאדמה חקלאית, בשים לב לדרגת התפתחותו של אותו אזור; (ההדגשה שלנו - ב.מ.).

כלומר, לצורך חיוב בארנונה, אין כל חשיבות לייעודה התכנוני של הקרקע. ההתייחסות תהיה לפי השימוש בפועל, קרי קרקע שייעודה התכנוני הוא חקלאי יכולה לצורך ארנונה להיחשב כאדמה לא חקלאית וקרקע שייעודה התכנוני אינו חקלאי יכולה לצורך ארנונה להיחשב כאדמה חקלאית.

פירוש זה להגדרה של אדמה חקלאית קיבל לאחרונה חיזוק בפסק דינה של כבוד השופטת גילאור בעניין חברת מטע בע"מ נ' מנהל הארנונה מועצה מקומית זיכרון יעקב (עמ"נ (חי') 323/03). בפסק דינה קובעת השופטת:

"אני סבורה שיש לפרש את סעיף 269 לפקודת העיריות כך שהקרקע תסווג כאדמה חקלאית אם היא משמשת בפועל לאחד מהשימושים המפורטים בחוק, ולא אם היא בעלת פוטנציאל לשמש כקרקע חקלאית" (ההדגשות שלנו - ב.מ.).
כיצד יש לחייב?
כאשר נעשה שימוש שאינו חקלאי

משנמצא כי אין המדובר ב"אדמה חקלאית" לצורך ארנונה יש להתאים את החיוב לשימוש בפועל.

סעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר "בנין" ו"קרקע תפוסה" כדלקמן:

"בנין" - כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו";

"קרקע תפוסה" - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בנין"; (ההדגשה שלנו - ב.מ.).

כלומר קיימות שתי אפשרויות לחיוב:

· אם הוקם מבנה על הקרקע, יש לחייב את המבנה לפי סוג השימוש.

· אם לא הוקם מבנה על הקרקע אך נעשה בה שימוש, יש לחייב את הקרקע לפי הסיווגים השונים של "קרקע תפוסה".


כאשר לא נעשה שימוש כלשהו

סעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר כהגדרה שיורית מהי אדמת בניין:

"אדמת בנין" - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה לא בנין ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה"; (ההדגשה שלנו - ב.מ.).

חשוב לשים לב כי הכוונה בהגדרה "אדמת בנין" אינה אדמה עליה מתוכננת בניה אלא אדמה כלשהי שאינה נכנסת בהגדרות האחרות המופיעות בסעיף 269.

סעיף 8 (א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 קובע:

"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין;..."
(ההדגשה שלנו - ב.מ.).

כלומר קרקע שייעודה התכנוני הוא לשימוש חקלאי אך בפועל לא נעשה בה שימוש היא "אדמת בניין" ואין לחייבה בארנונה.

לתשומת לבכם, חוק זה אינו חל על שטחי יהודה שומרון וחבל עזה, ועל כן באזורים אלו יש לחייב גם על אדמת בניין.
סיכום ומסקנות
רשות מקומית, בבואה לחייב בארנונה קרקע, חייבת להתעלם מייעודה התכנוני של הקרקע ולקבוע את שיעורה אך ורק לפי השימוש בפועל.

לכן, רצוי להשוות בין מס' הדונמים עליהם אתם מחויבים בארנונה לפי סיווג של "אדמה חקלאית" לבין מס' הדונמים בהם אתם עושים שימוש בפועל. במידה וקיים הפרש, יש לבדוק מהו השימוש שנעשה בפועל באותן קרקעות.


מסמכים אחרונים של בועז מקלר