על גבי משקע של זיכרונות עצומים ותקוות לא פחות גדולות, מוקמת בימים אלה קבוצת נאמנים של בוגרי השומר הצעיר, "שומר תמיד", ארגון שמטרתו לשמר את התנועה ואת כל גופי הלוואי שלה. יריית הפתיחה תתרחש בכנס ענק במאי בשנה הבאה. רוביק רוזנטל, אחד מעמודי התווך שפועל בצוות ההיגוי: "אני תולה הרבה תקוות בכנס, ויודע שחרף הנראה לעין, נצליח, כי התנועה גדושה לאין-מספר"
"תנועת השומר הצעיר העניקה לי באופן אישי תרומה חשובה, בלעדיה הייתי היום בן אדם אחר לחלוטין. הורי היו קומוניסטים והם עברו למפ"ם. אבי נפטר כשהייתי בן חמש. גדלתי, למעשה, בלי אב. אולי ברחתי מעט ממועקת הבית, ולכן אפשר להעריך עד כמה משמעותית הייתה התנועה בעולמי". על הדברים האלה מתוודה לא אחר מאשר רוביק רוזנטל ומסביר מדוע הצטרף לצוות המכונן של הקמת הארגון "שומר תמיד". "זאת תהא אנרגיה גדולה של עשרות אלפי אנשים החשים עדיין חלק מתנועת השומר הצעיר, הם יתכנסו יחד ויכוונו את כל האנרגיה העצומה הזאת למעשים טובים", מתלהב רוזנטל, סופר, עיתונאי ולשונאי, בנימה נרגשת שאינה אופיינית לו בדרך כלל, ומסביר את היוזמה של חבורת בוגרי התנועה לערוך כנס של בוגרי התנועה לדורותיהם בל"ג בעומר שנה הבאה. עם בוגרי התנועה יזרמו וייאספו זיכרונות, סיפורים, מסמכים, תצלומים, אלבומים, דגלים, סמלים, חפצי מלאכת יד, שירים, חומרי אודיו ווידאו וסרטים, אוצרות פז שנוצרו בקנים, בקבוצות או בגדודים לאורך השנים, וכולם ימסרו למשמרת בארכיון "יד יערי" בגבעת חביבה.
המהלך הנרחב הזה ששמו הזמני "שומר תמיד" כבר החל לפני שנה, והוא מיועד לאתר ולחבר מחדש לתנועה את בוגריו. הוא הוקם ביוזמת תנועת הנוער ו"יד יערי", מרכז התיעוד והחקר של תנועת השומר הצעיר בגבעת חביבה. הכנס הנרחב יהווה אות פתיחה לשפע אירועים בתחום התרבות; ימי עיון, ימי מוזיקה. פעילויות הדרכה, חינוך, הסברה ברחבי הארץ. בקיבוצים, בשכונות, בפריפריה.
מי שעומד בראש הוא אייל רייז, מזכיר השומר הצעיר, והרכזים הם קרן שוויצר מההנהגה הראשית של השומר הצעיר וד"ר אלון פאוקר מ"יד יערי". צוות ההיגוי כבר קיים ומתכנס בזמנים קבועים.
מטרתו, בין השאר, להוביל את הארגון לפעילות עצמאית. בינתיים משתתפים במימון מהלכי הקמתו הקיבוץ הארצי וקרן "חבצלת". בראש צוות ההיגוי עומד דגי חבויניק מקיבוץ זיקים, וחברים בו פרופסור רוביק חורש, אלוף (מיל) זאב ליבנה, דובי ישראלי, לשעבר נספח צבאי בדרום אמריקה, נעמיקה ציון מ"מכון חזן לצדק חברתי", השחקנית תמי ספיבק, נחום בלס, מחנך, והח"כ לשעבר אמרי רון ממשמר העמק. מפיק את הכנס חמי סל מעין שמר.
יש גם שני צוותי חשיבה, שהאחד שוקד על גיוס משאבים לכינוס הנרחב. בזמן קצר נאספו כבר מעל אלף שמות. צוות חשיבה שני גיבש הצעות לטווח יותר רחוק - הקמת מוזיאון של התנועה, עריכת סרט על תולדותיה ומורשתה, פתיחת אפיקי מחקר חדשים, קידום מוסדות התרבות כמו צוותא וגבעת חביבה, העצמת הפעולה החינוכית של תנועת הנוער והקמת מאגר מידע ממוחשב של התנועה, חניכיה ובוגריה, כדי לשמר, לאצור, לתעד ולהנציח את פעילות התנועה במרכז התיעוד והחקר ב"יד יערי".
חברה מן המוכן
רוזנטל היושב בצוות ההיגוי של "שומר תמיד" מספר כי כילד, ההליכה לתנועה הייתה עבורו מובנת מאליה. בית חינוך בצפון תל-אביב, שם למד, עודד הצטרפות לתנועות נוער. "כולם הלכו אז עם חולצות כחולות. אך רוב הילדים הלכו לנוער העובד. אני, בגלל הבית, הלכתי להשומר הצעיר. הייתה בנו אז גאוות יחידה. חשנו, אני ואושרת רובין, בתו של ח"כ לשעבר חנן רובין, שאנחנו מיוחדים. נבחרים. הייתי ילד צנום, מכונס, ילד בית מטבעי, אבל שלוש פעמים בשבוע יוצאים מהבית אל הקן ברחוב מצדה 25. 'קן נחשון צפון'. והחברות בתנועה היה בה התגברות על ההתבודדות. על חרדה ועצב. ואז קיבלת סביבה חברתית מן המוכן. סביבה אינטנסיבית, משובחת.
אמנם המבנה של הקן היה 'אורווה', חצר, כמה חדרים, ביניהם קירות הרוסים; אך הכל התרחש שם. כל החוויות. עולם עם שפע ניסיונות.
"אלה הם שנות הפיפטיז, תרבות שלמה שמעוגנת בתנועות הנוער, ברחבי הארץ, כשעדיין התנועות הצליחו לסכל הסתננות של קבוצות שנחשבו דחויות אז, הסאלוניות. המדריך היה מכין פעולות לפי תוכנית עבודה מאוד מסודרת, מדוקדקת, משנה רעיונית סדורה, מעין ספר של התנועה, לפי מודל סובייטי. מרקסיסטי בדרגה מסויימת. ותמיד יוחדה חצי שעה לשירה. לא שירי מצעד פזמונים או שירי מולדת אלא שירים רוסיים ושירי תנועה שהיו מבוססים על שירים רוסיים. היינו קבוצה גדולה, שמנתה 60 ילדים. קבוצה מאוד מגובשת, דעתנית, עם ילדים מוכשרים בעלי כושר מנהיגות. חשתי שייך לתנועה אליטיסטית. מולנו היה דמות של מדריך, מעצב. בשנתיים המעצבות, כיתה ט' ו-י', המדריך שלנו היה נחום בלס. לא נפגשנו שנים ארוכות, ולפתע, להפתעתי, פגשתי אותו במסגרת 'שומר תמיד'. היה בו שילוב של מדריך היודע מה הוא רוצה, עם הרבה סמכות, ומצד שני עם אינטואיציה חינוכית, אני חושב אפילו גאונית. מחנך בעל רגישות גבוהה, שחונן בכוח להאזין. והוא יצר קבוצה לתפארת. עם נורמות התנהגות גבוהות".
איך זה הסתדר עם יסוד אנרכיסטי המצוי בך?
"זו לא הייתה תנועה טוטליטארית. היו יערי וחזן ואלמנטים סובייטים, אבל היה סוג של אנרכיזם. הכל ידעו שיש סדרים, אך הכל גם ידעו שזה לא הכי חשוב. שיש לאפשר לצעירים יכולת ביטוי אישי. לא הייתה נוקשות לשמה, אם היו סדרים הם לא נועדו לשבור אותך. הייתה גם תסיסה רעיונית ורומנטיקה והטלת ספק. לא הייתה עקשנות עיוורת. 'אידיאות פיקס'. אבל היה כבוד למסגרת. הקיבוץ הארצי נחשב פחות ריכוזי מהקיבוץ המאוחד ותנועת הנוער שלו הנוער העובד.
בהשומר הצעיר היו גורמים רבים מאזנים. לא היו תכתיבים. לא הייתה הקצנה רעיונית. והביחד לא היה שליט כל יכול. לא גרנו ביחד ולא למדנו ביחד. לחברי קיבוץ אתה צריך 'להוציא' את הקבוצה מהראש. כאילו חבריה מביטים בהם כל הזמן".
משפט ציבורי לסטלין
רוזנטל נזכר כי בשנת 1958 ערכו בגדוד שלו משפט ציבורי לחבר יוסף סטלין. המדריך הביא כתב אישום והוא התנדב בסערת רוחו לייצג את הקטגוריה. המשפט נמשך חודשים. הוא היה מייחד. מלכד. הם קראו ספרים. חקרו עשרות עדים.
רוזנטל: "זה היה אירוע כביר: ילדים בני 13 עורכים משפט כזה. כל התנועה דיברה על כך. אמנם סטלין כבר הוקע קודם למשפט שלנו על ידי חרושצ'וב, אבל חשתי גאווה שהייתה לי אינטואיציה לחוש מתוך כתב האישום, עד כמה חמורים המעשים שסטלין עשה, ולהתנדב להתייצב בראש הקטגוריה בצורה כה חריפה.
"אבל בסופו של דבר, הייתי ילד מאוד עצוב. ילד יתום על כל המשתמע מכך. לא אשכח את המדריך עמוס צור, פסיכולוג במקצועו, שהעניק לי יחס אישי, מיוחד. עם כל הביחד הזה נזקקתי לתמיכה אישית. והוא היה שם, מזדהה עמי. מלא אהדה. כל מעייניו מופנים אלי. נמצא תמיד במקום שבו אני זקוק לו. מתייחס אלי באופן אישי מעבר ליחסו לשאר חברי הקבוצה.
"כתבתי בנעורי שירים ופרסמתי ב'על החומה' שהיה אז עיתון נוער ברמה שקשה היום להעלותה על הדעת. כמה בנות צחקו עלי, ואחרים אולי העריכו שאני חכם. אך אני זוכר את אוזלת ידי להשפיע על החיים בקבוצה. וזה זיכרון צורב. כולם ידעו שאני כותב, אך מעולם לא נבחרתי לוועדת עלון, למשל, או לוועדת מערכת. לוועדות בחרו ילדים בעלי השפעה. בעלי כוח פוליטי. היה לי קשה מאוד עם זה. התייסרתי שאינני מסוגל לשכנע, לעודד, לקבל אותי. היו אז איזה 15 וועדות, כמו שיש בקיבוץ. הבחירות היו אירוע משמעותי ביותר בחיי התנועה, וערב לפניהן הייתי מחבר במשך שעות רשימות של מועמדים לכל הוועדות, ואז, למחרת, מצפה שמישהו יציע אותי וזה לא קרה. מפח הנפש היה גדול. בקביעות הייתי נכזב מצפייתי האדירה.
"בגיל 14, בתנועה, התאהבתי. גם זה זיכרון ילדות. האהבה הראשונה. היו לה עיניים ירוקות. כולם ידעו את זה וקצת צחקו עלי. הייתי אומלל לפרק זמן. היו כאבי ילדות ונעורים. הייתה לי ילדות עצובה. בעיקר הייתה האבלות על אב שאיננו. אבל שרדתי אותה בזכות בית ספר, התנועה והמשפחה הרחבה. היסודות התומכים האלה, לא הפכו אותי לילד שמח, אך עיצבו לי ילדות מלאה וגדושה. אני יודע שאלמלא החיים בתנועה הייתי אומלל מאוד. אומלל ללא שאת. גם לא הייתה לי אופציה פנימית אחרת. לא עלה על הדעת שלא אהיה חבר בתנועה. במשפחתי, כמעט כולם היו חברי קיבוצים, ובחופשים הייתי שוהה שם בקביעות. הייתה בי תחושת שייכות. ההגשמה בקיבוץ הייתה מובנת מאליה. איש לא חשב שהוא לא ילך לקיבוץ. התנועה העירונית, למרות שהייתה נבדלת, הייתה לב לבם של הקיבוצים הצעירים".
החברות בקבוצה לא חנקה אותך?
"הקבוצה הייתה חזקה. יציבה. היה במרקם החברתי שלה משהו בריא. משהו שלא היה לו תחליף. זהות מגובשת. יחסי קרבה, נוחות וטבעיות משותפים, שנרקמו בגילאים כה משמעותיים. וערכים חינוכיים וחברתיים שעבורי היו המשך לחינוך המפ"מניקי שקיבלתי בבית. השומר הצעיר היה המשך טבעי של החינוך הזה. בתנועה התחזקה והתבססה השקפת העולם שלי. ובכך השלימה את חינוכי בבית ובבית-הספר. הדור שלי גדל עם הקריסות של האידיאולוגיות הגדולות. זה קצת גם קרה עם הקריסה של הקיבוצים, אם כי זו לקחה יותר זמן. אבל בתקופה שלנו ליווינו את הפחתת האמונה בקומוניזם העולמי. לא עברנו זעזוע. ידענו שאפשר להאמין בסוציאליזם גם אם סטלין אינו 'שמש העמים'.
"כילד בן 11 נרעשתי מפרשת כפר קאסם, ואחר-כך אף כתבתי על הפרשה ספר. מתוך זרעים שנטמנו בבית ובבית הספר ובתנועה. זה היה משולש הומוגני. לא היו לי קונפליקטים. אני שמח שלא נשביתי באידיאולוגיה שהיא דת בלי יסודות עממיים של הדת, אלא רכשתי השקפת עולם, ערכי יסוד, דרכם אני בוחן את העולם ובונה את חיי".
הילד העצוב מת
"כשהגעתי לקיבוץ, הייתי עוד אותו ילד עצוב, אם כי העצבות לא מתה, אך הילד העצוב מת והתחלתי לנהל את החיים שלי במו ידי מבלי לחכות שינהלו אותם עבורי. זו הייתה אמנציפציה. גם היא פרי החינוך בתנועה. יזמתי הוצאה לאור של עיתון של הקיבוץ וכעבור שלוש שנים ערכתי שבועון של הקיבוץ הארצי, השבוע בקיבוץ הארצי. עיתון תוסס, שנסוב על חיי התרבות, הפוליטיקה והחברה של התנועה. עיתון דעתני, אינטלקטואלי, שהיה עבורי חגיגה.
ואחר-כך התגלגלו הדברים: מהילד החלוש, לא בדיוק דחוי, אך לא מוצא את עצמו, הפכתי למנהיג, למדריך. התחתנתי עם אחת החניכות. נולדו לנו שלושה בנים, והתגרשנו ב-1980. תקופה מסויימת הייתי מזכיר הקיבוץ. את יכולת ניהול הקהילה קיבלתי מאמי שהייתה עובדת סוציאלית. אהבתי את הקשר האנושי עם האנשים".
איך אתה מתייחס היום להיחלשות של התנועה הקיבוצית?
"אני יודע שהרבה חולשות הביאו לחורבנו של הקיבוץ, אך מצד שני אסור לקחת ממנו את היכולת ליצור מקהילה של מאות ריבונים, עושר של חיים משותפים. ליכולת לחיות יחד, להחליט ולקבל החלטות משותפות, אין אח ורע. מדובר על יחד במובן העמוק ביותר, כזה שהיה בשנות הזוהר של הקיבוצים. יחיד מסוגו בעולם. לא שיתוף פורמלי, אלא הגשמה של רעיון היחד.
"בסוף שנות ה-70 כבר הבנתי שמשהו לא בסדר. חשבתי שצריך לשנות את המבנה כי השיטה טוטלית. ויש בה אלמנטים לא רצויים כמו צריכה משותפת. או לינה משותפת, שהוא רעיון עיוועים. כתבתי אז שהדברים עליהם הקיבוץ צריך להתמקד הם התרבות המשותפת, ניתוק הקשר בין תרומה לתמורה. חשבתי שיש לשמר את רוח הקהילה, כי זה מה שנשאר באמת לקיבוץ, והיא יותר חזקה משיטת החיים. בישוב קטן היא יכולה לעבור מדור לדור גם בלי להיות קיבוץ במובן הקלאסי. השיטה נגמרה, עם כל הכבוד לזרם השיתופי. מה שלא נגמר זה הצורך בקהילה. זה שיש חברים לצד בנים חוזרים, ליד תושבים, זו קהילה שיש לה מקום ונוף וזיכרונות משותפים, עליה להוציא את המכסימום מזה. על חלק מהדברים כתבתי בספר 'הקיבוץ בעידן הספק', שיצא ב-1980, שם הצגתי את הסדקים בשיטה, וזכיתי לקיתונות של רותחין".
אם הקיבוץ נגמר, במה כוחה של תנועת השומר הצעיר יפה היום?
"השומר הצעיר היא תנועה רחבה, הנמשכת מעבר למסגרת הקיבוץ. היא קודם כל השקפת עולם. משמעותה רגישות לצדק חברתי, והבנה שהחברה אחראית לחלשים ושלמבנה החברתי יש השפעה רבה על תפיסה של שיתוף ויחד במובן העמוק. ספגנו את ערך אחוות עמים, יכולת להרגיש ולקבל את הערבים והפלשתינים, עם כל האכזבות מהפלשתינים מאז הסכם אוסלו והיחס לשלום כערך עליון, ושנאת המלחמה. ויכולת לאיזשהו אנרכיזם. לא טוטלי, אך כזה הקיים בתוך המבנים, כי בסופו של דבר הרצון החופשי והכשרון והיכולת צריכים לבוא לידי ביטוי מלא. כל אלה יחד זו התנועה. והיא הרבה יותר חשובה מהקיבוץ.
"יש קודים בהשומר הצעיר. אני יכול לזהות איש שהיה בתנועה, או לאחר תקופה מסויימת לנחש שהוא היה שם, ולהבין מדוע נוצר בינינו קשר ראשוני, אמיץ הרבה יותר מאשר עם אנשים אחרים. הוא מגדיר את עצמו דרך זה. הוא לא מרים את האף. יש בו חוסר פורמליות. והוא בעל השקפת עולם. לכן אני תולה כל כך הרבה תקוות בכנס. ואני יודע שחרף הנראה לעין, נצליח, כי התנועה גדושה לאין-מספר".
לא היססתי לרגע
זאב ליבנה (מיל), לשעבר מפקד פיקוד העורף:
"שכנו שש נפשות בחדר וחצי בגבעת שמואל, וזה גרם לי לרצות לצאת החוצה. ושם הייתה תנועת השומר הצעיר והיא זו שהשפיעה הכי הרבה על חיי. מבחינת האישיות, הערכים, ההתנהגות, מנעורי ועד הגיוס לצבא ועד היום. מה שנחשב היום לסיסמאות: ציונות, אהבת מולדת, עזרה לזולת, להתחלק עם הזולת, הפכו לחלק מהותי של תפיסת עולמי ולאורח חיי. כשהתגייסתי לצבא, ערכי התנועה הביאו אותי לעשות את המכסימום לטובת הצבא. וכשהעמידו בפני שלושה מסלולי גיוס אפשריים, בחרתי במסלול הקצר ביותר לקצונה. זה היה ברור לי כשמש, לא היה רגע של היסוס.
אני מביט בעצב רב על הידלדלות תנועות הנוער ועמה על הירידה במוטיבציה להתגייס לצבא, ואם כבר מתגייסים אז מבקשים להתחמק משירות בעל ערך. בלי תנועות הנוער הפכנו לחברה הישגית, אנוכית, החותרת לג'וב טוב, להסתדר בחיים. איכות האנשים, הערכים, כל אלה נדחקים לשוליים. נכון שהקיבוצים נמצאים בשלבי שינוי, אך אין זה אומר שצריך להזניח את תנועות הנוער.
"תנועות הנוער יכולות לשאת דגל בעניין גיבוש ועיצוב האישיות של בני הנוער. מי שמסתכל על הנוער של היום רואה סמים ואלכוהול ואלימות ונהנתנות. מועדונים, פאבים, אלה תפסו את הוואקום שנוצר. דקירות סכינים בארבע לפנות בוקר. קטטות. שיכרות. תאונות דרכים.
"אני מסייע ל'שומר תמיד' בנושא של גיוס כספים. לא היססתי לרגע. התרומה של התנועה הייתה כה גדולה בחיי, עד שאני רוצה להתנדב ולהחזיר טובה ולו המעט שאני יכול. אני אוצר בקרבי חוויות ילדות ונעורים רבות. הדומיננטית שבהן היא המסע מים אל ים, מכברי לגינוסר. איך אשכח את הפעולות והמחנות, את לילות הירח, אופקי כוכבים, ריח ניחוח של המדורות, המרחבים הרחוקים, והשירים הרוסיים. עד היום אני אוהב שירים רוסיים. כשהייתי נספח בוושינגטון ערכנו מדי פעם ערב שירה בביתנו, וזה בא משם. ללא ספק התנועה עיצבה את אישיותי; תנועה מעט סגפנית לעומת תנועות אחרות; ששמה על עצמה יותר מגבלות, קשיים, אך מתוך אהבה. היינו הולכים מגבעת שמואל לקן ברמת-גן ברגל, הלוך וחזור. היה בה משהו תובעני, עם הסתפקות במועט, ובעיקר עמידה באתגרים. ממנה שאבתי את ניסיוני, את הידע שלי, ממנה למדתי להתייצב מול האמת".
