85 שנים עברו מיום שהוקם למרגלות הגלבוע בית-אלפא - קיבוץ א' של השומר הצעיר * וגם הפעם יחגגו בהתלהבות, בחתירה לשלמות, ובציפייה שהצעירים יחזרו למשק * חג שמח
צהרי יום שישי, ובבית-אלפא אי-אפשר לשוחח טלפונית עם איש. אפילו לא עם פנסיונרים. כשאתם (או המנקה השכירה) מסדרים את הבית, או מתחחים את הגינה, או יוצאים לשופינג במרכולית, או סתם מתפנקים, סוניה נהוראי (83) גוזרת במתפרה, כי "מה יום מיומיים?"; ורני לב, עול ימים (71) ובכל זאת פנסיונר, עסוק בענייני המחצבה שהוא מנהל (בצד עבודתו בחברה הכלכלית של המועצה האזורית). אולי זה מתחייב מהאתוס - עמק-עמק-עבודה - אבל כנראה גם כורח המציאות: עשרות פנסיונרים נמרצים, חלקם באים בימים, חיים בבית-אלפא, ומעט מדי צעירים, כאלה שטרם חצו את העשור החמישי לחייהם. ומישהו הרי צריך לעשות את העבודה.
קיבוץ זקן, בית-אלפא. 85 שנה עברו מיום שהקימו אותו מייסדיו, חברי קיבוץ א' של "השומר הצעיר", יוצאי ביתניה-עילית ושומריה, וכבר מזמן אין בנמצא מי שיספר את סיפור ימיו הראשונים. קיבוץ זקן, אפוא, אבל עקשן, תאב חיים, שגם את חג ה-85 מתכוון לחגוג כמו שהוא יודע: בהתגייסות כללית, בהתלהבות, בחתירה לשלמות. המורשת התרבותית מחייבת, ועוד יותר, התקדים של חג ה-80 הזכור לטוב.
אם אין מייסדים לדבר אתם, נצלצל לסוניה, שכמו כל הסוניות גם היא, כך אומרים, אשת חיל. בן 14 היה הקיבוץ, ובת עשר הייתה היא, כשעלתה עם אמה מפולין והצטרפה אליו. "זה היה קיבוץ-עשר! גדול, חברתי, עם חגים יפים", היא זוכרת, "החברים היו עם מנטאליות של איכרים, קצת קשים, בעלי משמעת עבודה חזקה, וזהירות גדולה בהוצאות. כאן אף פעם לא בזבזו את הכסף". על פוליטיקה, היא אומרת, הסכימו בשתיקה, שלא מדברים. עדיין לא. "כנערים, בחברת ילדים משותפת עם חפציבה, היינו נפגשים עם בני גילנו מהאזור, חוגגים במשותף, יוצאים יחד להפגנות האחד במאי, אבל לא התעסקנו באידיאולוגיה ולא היינו חברים בתנועת נוער. עד שבא אברהם יופה, מחברי ניר-דוד, שגרו אצלנו זמנית, והתחיל לדבר על לבנו שנצטרף לתנועת 'השומר הצעיר'. שמחנו מאוד, כי בשבילנו זה היה שעשוע. אז עוד לא ידענו שזה חומר נפץ".
בשנת 1940, על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים, שרק ותיקי קיבוץ יבינום, התפוצץ חומר הנפץ, והוביל למה שבדברי ימי בית-אלפא נחשב ה"טרנספר מרצון" האמיתי: כשישים מפא"יניקים מחברי הקיבוץ עזבו באחת ועברו לרמת-יוחנן, ומספר כפול של אנשי השומר-הצעיר מרמת-יוחנן עשו את המסלול ההפוך, הצטרפו לבית-אלפא, וקלעו את הקיבוץ למצוקת דיור שתעיק עליו לאורך שנים.
רני לב, אז ילד, היה בין המצטרפים עם הוריו (עסקה גרועה? רני: "כלכלית אולי כן, אבל רק כלכלית"), וכשהוא מספר על הקריעה הגדולה, על הורים שנטשו כאן את ילדיהם, ושנים רבות מאוחר יותר, גם כשנולדו נכדיהם, עדיין סירבו לבקר בבית-אלפא - נדמה כאילו היה הסיפור חזרה כללית לקראת הפילוג הגדול, זה שיזעזע את התנועה הקיבוצית עשור מאוחר יותר. ממרחק השנים, רואה רני את מה שקרה בחיוב דווקא: "כמה שהיום זה לא נתפש, בלי הלהט האידיאולוגי של אז, לא הייתה קמה המדינה". גם על ימי נעוריו בקיבוץ יש לו רק מילים טובות. אז נכון, כמנהג הימים ההם, חיו הוא וחבריו ולמדו (כבר מכיתה ה'!) במוסד, ורק בשבת אחת לשבועיים זכו הוריו לראות את בנם היחיד לכמה דקות - "אבל לא צריך לרחם עלינו, היה נהדר. אני לא מה שנקרא היום 'פליטי הלינה המשותפת', כי אהבתי כל רגע".
השינוי הרך, קשה
זיכרונות הילדות של מיכאל פאר (66) אינם שמחים פחות מאלה של רני, למרות תנאי הפתיחה הגרועים: בגיל 17 הגיע לכאן כילד חוץ, לא עלינו, ונשלח היישר אל המוסד החינוכי. להפתעתו, זכה לקבלת פנים חמה באופן יוצא מהכלל, "אולי בגלל ששיחקתי כדורסל". כמי שמופקד כיום על דברור הקיבוץ, אומר מיכאל כי הדברים הכי חשובים לחברי בית-אלפא הם תרבות - שמשקיעים בה המון, והיא סוג של גאוות יחידה; חינוך, ובריאות. זה מה שחשוב. והבעיות של בית-אלפא? ובכן, הבעיה העיקרית אינה בתחום הכלכלי דווקא. בזכות התנהלות זהירה לאורך כל השנים, מעולם לא נקלע הקיבוץ למשבר כלכלי, גם לא במשבר הקיבוצים של שנות השמונים. אז אפילו היה בין הקיבוצים התורמים. "יש לנו כמה מפעלים בינוניים - המחצבות, שפעם היו העוגן, 'בית-אלפא טכנולוגיות', יצרן החצציות, שעוד כמה הפגנות בחו"ל היו משפרות את מצבו, ו'רהיטי בית-אלפא', שלראשונה התחיל להרוויח - כל אלה נתונים לתנודות, וכשהם מצליחים, אז יש לנו, וכשלא, יש פחות. חסר לנו מפעל מרכזי חזק, שאפשר לחיות ממנו ברווחה ולהיתלות בו. החקלאות שלנו - גד"ש, מדגה, לול מטילות, רפת - טובה למדי, וגם ענף התיירות בסדר, בעיקר מאז שנפתח לקבוצות דתיות. כל זה מותיר לנו מדי שנה רווח קטן, ולפעמים קצת יותר". רני לב, אגב, רואה תמונה ורודה יותר: "המצב הכלכלי בסדר גמור, אנחנו עומדים בכבוד בהחזר החובות לבנקים, ותוך שש שנים יתפנה לנו כסף רב".
הבעיה של בית-אלפא היא בעיקר דמוגרפית: רק 270 חברים חיים כיום בקיבוץ, שיעור ניכר מהם, כבר נאמר, פנסיונרים, וצעירים ממש - אין ("אם אני בגילי צריך לנהל את המחצבה", אומר רני, "זה אומר דרשני"). לפני כחמש שנים נמצא פתרון חלקי ומבטיח לבעיה: לראשונה בתנועה הקיבוצית הוזמנו בנים עוזבים, על משפחותיהם, לחזור ולבנות את בתיהם בתוך חצר הקיבוץ. לאחר שסולקו כל המכשולים הביורוקרטים, הגיעו 13 משפחות בנים והשתכנו בדירות זמניות בקיבוץ, כשאחת מהן כבר נמצאת בתהליך הבנייה של ביתה החדש, והשאר יתחילו לבנות בקרוב. המצטרפים החדשים לא יהיו חברי קיבוץ, ולא יהיו קשורים בו כלכלית, אבל ילדיהם כבר ממלאים את הפעוטונים והגנים, וקול מצהלותיהם מתגלגל במדרכות, ובאופק מתארגנת עוד קבוצת בנים - בהחלט בשורות טובות לקיבוץ בגיל הזהב.
ויש בעיה נוספת, הקשורה בתהליך השינוי שבוצע כאן לפני כשנתיים וחצי: מתוך חשש להרחיק לכת עד כדי הפרטה מלאה, אומץ בבית-אלפא מודל ייחודי - "שינוי רך". ה"רכות" מתבטאת בסבסוד של חלק ניכר מהשירותים, במיסוי גבוה מאוד על המשכורות, ובקביעת פער נמוך ביותר ביניהן. "חשבנו שמצאנו את דרך המלך, אבל התברר שהמודל הזה פשוט לא מעודד אנשים להתאמץ ולחפש פרנסה מעבר למינימום מסוים", אומר מיכאל.
רני לב מעודן פחות. נכון, הוא צידד בשינוי הרך, אבל לא מתוך שחשב שדי בו, אלא כטקטיקה: היה צריך להתחיל מאיפה שהוא, ושינוי דרסטי יותר פשוט לא היה עובר. היום הוא רוצה "מקצה שיפורים", כדי להגביר את המוטיבציה להגדיל משכורות, ואומר: "אני חושב שהיום גם יותר ויותר ותיקים מבינים את זה. אחרי הכול, כמעט כולם מסכימים שמאז השינוי מצבם נעשה טוב יותר".
לא יכול בלי הגלבוע
עד שהקימה את המתפרה, שבה היא עובדת גם כיום, אפילו ביום שישי, עשתה סוניה כמעט כל עבודה ומילאה כמעט כל תפקיד בקיבוץ, ובכולם נהנתה. גם כשגרה באוהל עם בעלה ועם תינוק ברחמה, לא חשבה שקשה מדי, כי כזאת היא: אוהבת את מה שעושה, חיה בטוב עם בן זוגה, כשלצדם הבן והמון נכדים, ואופטימית תמיד. כן, היא התנגדה לשינוי, אבל השלימה אתו בעצב, מתוך הבנה שהוא בלתי-נמנע. "מעולם לא הרהרתי בכיוון של הפרטי והאישי. גם כשהוריי עוד חיו במצב טוב בחיפה, לא העליתי לרגע בדעתי לעזוב את הקיבוץ", היא אומרת. טרוניה אחת אין לה על בית-אלפא, שהוא "קיבוץ מלוכד חברתית, שאכפת לו, וגם הפנסיה מסודרת", אבל יש לה, וכמוה לוותיקים נוספים, עצב ואכזבה למול שקיעתה של התנועה הקיבוצית. "פעם, לפני שנים, שמעתי ממישהו שאף קומונה בעולם לא שרדה יותר ממאה שנים. אני, ואחרים, חשבנו שנצליח להפריך את ההנחה הזאת, שלנו זה לא יקרה. עכשיו יש תחושה קשה, אולי גם קצת של בזבוז, שגם לנו זה קרה. וכואב גם שאיש לא קם ואומר: הקיבוץ וההתיישבות תרמו המון למדינה, וגם אם בשנים האחרונות הם פחות נחוצים, צריך להודות להם ולהתגאות בהם. ההרגשה היא שלהיפך - לא מעריכים, לא מודים, ואפילו מצרים את צעדינו. אין הכרת תודה והערכה לכל המפעל הזה, שמבצעיו, רובם כבר אינם בחיים".
"בגדול", גם רני לב מרוצה מחייו. רק פעם אחת שקל לעזוב את הקיבוץ. זה היה בגיל 23, כשהחליטה שיחת הקיבוץ, בניגוד לדעתו, לשלוח אותו להדריך בקן השומר-הצעיר בנתניה. בסופו של דבר, כמו תמיד, הכריע דין התנועה. מאז כבר הספיק למלא שורה של תפקידים מרכזיים בקיבוץ, ולהרגיז את החברים, פעם אחר פעם, בנטייתו להישיר מבט לעתיד ולצטט: "צריך להירתם ליצול ולמשוך קדימה, ולא להיגרר מאחור". "בסופו של התהליך", הוא מתנבא, "נהפוך ליישוב קהילתי עם רמת שיתוף גבוהה". הוא, בכל מקרה, נשאר כאן: "זה הבית, זה המקום. פה החברים שלי, ובלי לראות את הגלבוע כל בוקר, כשאני יוצא לצעדה היומית בין בריכות הדגים, אני פשוט לא יכול לחיות".
השבוע (7.12), בחגיגה הגדולה, ישירו חברי בית-אלפא שוב כאז, מול סער זה ותכול, עד ימוש גם הגלבוע, ויצא אתם במחול.
