החלטת המינהל מעמידה בספק את הכדאיות הכלכלית של הפעלת בריכה מסחרית בקיבוצים
הנהלת מינהל מקרקעי ישראל החליטה באחת מישיבותיה האחרונות, כי בניית בריכה בקיבוץ או במושב היא תוספת זכויות, שלא הוקנתה בחוזה הבסיסי לנחלה, ולכן דינה כדין תוספת בנייה, שעליה יש להחיל תשלום דמי היתר. נקבע כי חישוב דמי ההיתר ייגזר מערך הקרקע, וזה ייקבע על ידי שומה פרטנית של שמאי המינהל או מי מטעמו. הנחות אזור יינתנו על פי מפת אזורי עדיפות לאומית.
עוד נקבע, כי הבריכה לא תיכלל במניין השטח המותר לפעילות לא חקלאית, גם אם היא הועמדה לשימוש דיירי הצימרים במושבים. ההסדר החדש יוחל גם על בריכות שחייה המשמשות לצורך מסחרי בקיבוצים, גם אם נבנו בעבר. בהוראות המעבר של הנהלת המנהל נקבע, כי בקשות לבניית בריכות שחייה פרטיות, שהוגשו עד לתאריך 6.11 השנה, יטופלו על פי הכללים שהיו נהוגים במינהל עד למועד זה. לגבי בקשות חדשות שיוגשו מתאריך זה והלאה ייגבו דמי היתר.
עו"ד איתן מימוני סבור, כי ההחלטה תקשה מאוד על קיבוצים שמפעילים בריכת שחייה מסחרית, בשל גובה התשלום שיושת, ומשום האפשרות ששטח הבריכה בקיבוצים הללו ייגרע מהשטח המותר לפעילות לא חקלאית.
לדעת מדמוני, לגבי קיבוצים או מושבים, שהבריכה בהם היא בעיקר לשימוש פנימי, כולל יישובים שבהם קיימים צימרים או בתי הארחה, צריך לחול מבחן העיקר והטפל. כפי שנקבע, שחבר מושב הבונה בנחלתו שלושה צימרים, הם יהיו טפלים לעומת בית המגורים, גם את בניית הבריכה צריך לפרש באותו האופן.
