על מסלול הזיכרון

הילדות של יענקל'ה טרוסטלר, אשתו ואחותו, שמעו בפעם הראשונה בקיץ הזה את כל סיפור הלוחמה במעוז התעלה, כשישבו ערב אחד בקהיר ולוחמי הגדוד העלו זיכרונות. זה היה מסע עבור כל בני המשפחות של הגדוד שרבע מחייליו נהרגו ורבע ממנו נלקח בשבי. הם שבו למצרים במסע שמטרתו לדרוך על מסלול הזיכרון

יש סמליות כלשהי במספרים. נומרלוגים היו בוודאי יודעים לעשות עם זה משהו. לגדוד 68 שישב במלחמת יום הכיפורים במוצבים שעל גדות התעלה ולנספחיו, נהרגו 64 חיילים, 64 חיילים נפלו בשבי, ו-128 חיילים חזרו הביתה בשלום.

"לא שמנו לב למספרים המיוחדים האלה, עד שריכזנו נתונים לקראת אחד מימי הזיכרון שלנו", אומר יענקל'ה טרוסטלר, מי שהיה במלחמה מפקד מוצב מילנו. "אנחנו נפגשים כל שנה באנדרטה שנמצאת ביער השלום בירושלים לטקס זיכרון גדודי. קיבלנו מעיריית ירושלים חלקת אדמה, ובנינו שם אנדרטה בכוחות עצמנו ומכספנו".

גדוד 68 מהחטיבה הירושלמית ירד לתעלה קצת לפני המלחמה ואייש את 14 המוצבים שנבנו לאורכה. בנוסף לאנשי הגדוד היו במקום חיילים שישבו דרך קבע במעוזים, אנשי מודיעין, אנשי שריון שנקלעו לאזור במהלך הלחימה, אנשי הנדסה ואפילו אנשי נח"ל מישיבות ההסדר, שבאו להשלים מניין במקום חיילים שיצאו לחופשה ערב יום הכיפורים. האפשרות שתפרוץ מלחמה הייתה ידועה וההכנות בצה"ל היו בעיצומן, ובכל זאת חיילים יצאו לחופשה כרגיל, כולל סגני מפקדי מעוזים שהוחלפו במפקדים שכלל לא הכירו את השטח ואת האנשים.

טרוסטלר: "ב-2003, במלאות 30 שנה למלחמה, ערכנו טקס מאוד גדול ומאוד מרשים בבנייני האומה. היו בו כ-900 איש. בערך באותה תקופה התעוררה באופן מינורי ההצעה לנסוע לתעלה. חלקנו הקטן היה במעוזים לפני כן, במסגרת של חיפוש נעדרים או במסגרת מסע של משפחות שכולות שארגנו יחידות האם, אבל הרוב לא היה. זה הציק במיוחד למשפחות השכולות, לדעת איפה נפלו היקירים שלהם. אני קראתי לכך בטקס - לדרוך על מסלול הזיכרון, לגעת באדמה ששם זה קרה".

המעוזים המחוקים

ההצעה לנסוע לבקר בתעלה קרמה עור וגידים בשנה האחרונה. אחת האלמנות, עירית נהלוני, אלמנתו של ברוך דסברג שנפל במעוז אורקל, הובילה את המהלך מתוך רצון להגיע למקום בו נהרג בעלה. היא יצרה קשר עם קונסול ישראל במצרים שסידר שם את העניינים, כולל מציאת איש קשר מקומי שארגן את כל הדרוש לסיור בצד המצרי. בארץ הוקם צוות של ארבעה שהתחיל לארגן את המסע. השליש חנן גוראל עמד בראש הצוות עד שפרש מטעמים אישיים, ומי שנטל את שרביט ההובלה היה יענקל'ה טרוסטלר. הרביעי בצוות היה אהרון שמאע, אחד מאנשי השלישות.

טרוסטלר: "שלחנו אלף מכתבים לכל תפוצת הגדוד ונספחיו. המטרה הייתה לאפשר לכל מי שרוצה לדרוך במסלול הזיכרון. לחזור למעוזים אי אפשר, כי אין מעוזים. בשלב הראשון הם גולחו, ובשלב השני החול שעליהם נבנו נשאב ונזרק בסיני, לצורך הרחבת התעלה. אם משפחה אמרה שהיא רוצה לבקר במעוז שבו נפל בן המשפחה, התשובה שלנו הייתה שאין מעוז ואפילו קרוב למעוז אין. חלק מהמשפחות החליטו בשל כך לוותר על המסע וכיבדנו את החלטתן. בשלב הסופי נרשמו ויצאו 100 אנשים. בדיוק 100. כל אחד מה-100 הגיע מסיבותיו שלו, ולי אישית, כאחד ממארגני המסע, הייתה מטרה אחת - להוציא 100 אנשים, ולחזור הביתה עם 100 אחוז ולא עם 50 אחוז, כמו שחזרתי אז".

במלחמת יום הכיפורים חזר סרן טרוסטלר, מפקד מוצב מילנו, עם מחצית מאנשיו הביתה. 15 מהם נהרגו, ארבעה בלחימה עם המצרים במעוז ו-11 במהלך ניסיון ההיחלצות ממנו. שמונה נפלו בשבי בקנטרה, וחזרו אחר כך.

בסוף מארס השנה יצא המסע לדרך. את הלילה הראשון הם העבירו במלון באילת. למחרת עברו את הגבול בטאבה וחצו את חצי האי סיני עד לראש מפרץ סואץ. ביקרו במקום בו היו הנברונים, תותחי ה-155 של צה"ל, קיבלו הסבר על הדרך והמקום, חצו את התעלה במנהרה מתחת לתעלה, והתאכסנו במלון באיסמעליה.

טרוסטלר: "אחרי ארוחת הערב התכנסנו בחדר האוכל של בית המלון. אמרתי שם, שמטרת הערב הזה היא שכל מי שחפץ בכך, יציג את השאלה הכי מרכזית בחייו בקשר למלחמה, כדי שכל המאה יוכלו לשמוע, לתת תשובות ולסייע כמידת האפשר. לא ידעתי שבאחד האוטובוסים בדרך כבר התחילו לספר את הסיפורים האישיים של הלוחמים ושל המשפחות, כך שהערב היה כאילו המשך למה שהתרחש באופן טבעי קודם לכן. לאט לאט התחילו האנשים לדבר, והתפתח ערב מרתק בכנותו, בפתיחותו, בהקשרים שפתאום נוצרו. ילדה צעירה, שאביה היה בשבי, אמרה שפתאום, בפעם הראשונה, היא מבינה שאביה היה גיבור, ושכל השנים הוא לא דיבר על מה שקרה במלחמה.

עירית נהלוני, המארגנת, מצאה אנשים שהיו ברגעים האחרונים עם הבעל שלה לפני שנהרג, אנשים שלא הצליחה קודם לכן למצוא 34 שנה. הייתה אתנו אישה, שופטת במקצועה, שבזמן המלחמה סופחה אלינו כדי לתעד את ההיסטוריה של הגדוד ומאז לא הייתה בקשר אתנו, למרות שהוזמנה כל שנה. למסע היא הגיעה עם שתי בנותיה הצעירות ואחרי הערב הזה היא אמרה שהיא לא מבינה למה עד היום היא נמנעה מקשר אתנו. בן של חיל שנפל סיפר על חסך גדול שהיה לו בשל מות אביו ושפתאום פה הוא גילה משפחה תומכת ואוהבת. אמו האלמנה נשארה בבית לשמור על אחיו הקטן, והוא החליט לצאת לבדו. זה היה ערב מצמרר".

בבוקר למחרת הם נסעו מאיסמעליה צפונה, חצו את התעלה מדרום לקנטרה על גשר ענק שבנו היפנים, נכנסו לפאתי קנטרה עד היכן שהמצרים הניחו להם להגיע, עשו אחורה פנה, וירדו לאורך התעלה דרומה, במרחק די ניכר מהתעלה עצמה. הם עצרו במעוז לקקן, המעוז היחיד שנשאר שלם, ושם ערכו טקס זיכרון בו נשאו דברים נציגי המשפחות השכולות, נציגי השבויים ונציג הלוחמים.

"הטקס נגמר בשירת התקווה, כאשר אנחנו על אדמה מצרית ומסביבנו אבטחה מצרית. סוריאליסטי מאוד' אבל מאוד חזק", אומר טרוסטלר.

מלחמת אוקטובר

המשך המסע היה בקהיר. הם ביקרו במוזיאון שמנציח את מלחמת אוקטובר מנקודת המבט המצרית. מבנה עגול שנבנה על ידי קוריאנים, כאשר הצופים יושבים על במה מסתובבת במרכז וחולפים על פני המוצגים שלאורך הקיר, בעיקר תמונות מהמלחמה. לטעמו של טרוסטלר מדובר במוזיאון מרשים ביותר. בערב הם לנו במלון בקהיר, ושם נערך ערב נוסף שהיה בתכנו המשכו של הערב הקודם. "הקו העיקרי שהנחה אותנו הוא שימור הזיכרון, ושימור הזיכרון צריך להיעשות על ידי דור ההמשך". לערב הזה הוזמן הקונסול הישראלי אלי ענתבי, שנטל חלק בארגון המסע. ביום האחרון הם ביקרו בפירמידות ובבית הכנסת העתיק אבן עזרא שבו הייתה הגניזה הגדולה, וחזרו ארצה. ב-27 במאי הם מתכננים מפגש מסכם בלטרון, אליו תוזמן כל תפוצת גדוד 68 ובו הם רוצים לזרוע את זרע המסע הבא.

סיפרת על הבת של אחד השבויים, שבמסע התגלה לה שאביה היה בעצם גיבור. השבויים לא סיפרו על תקופת השבי שלהם אפילו לבני משפחתם?

"מתוך היכרות שלי - אנשים לא מדברים על השבי. זה מחזיר אותם למקומות שהם רוצים לשכוח. היה שבוי שנרשם לנסיעה ושבוע לפני היציאה ביטל את השתתפותו. הוא הסביר לי שהוא לא יכול לנסוע כי הוא חושש שלא יוכל לעמוד בזה. הילדות שלי ואשתי ואחותי, שמעו בפעם הראשונה בכנס את כל הסיפור. ביומיום אנחנו לא מדברים על זה. חלק מאתנו מתבייש. השבויים מספרים שאחרי שחזרו ושיכנו אותם בבית ההבראה בזכרון יעקב, נטעו בהם שם את ההרגשה שעדיף שהיו נהרגים מאשר שנפלו בשבי. אז איזה מן שמחה יש בהם לספר על השבי? מה אתה חושב, שאני חי בשמחה עם 11 אנשים שהשארתי מאחורי? זה כבוד כל כך גדול?"

אני מתרשם שאתה נושא אתך כל השנים הללו מועקה גדולה.

"בוודאי. איזו שאלה. אני לא חי את המועקה, אני חי עם המועקה. אני חושב על המלחמה הרבה. הפקידו בידי אנשים, וחזרתי עם כמעט 50 אחוז מהם. עם 24 חזרתי, 23 השארתי מאחורי. נכון ששמונה חזרו מהשבי, אבל לגבי, חמישים אחוז מהכוח שלי נשארו מאחור. זה פשוט כל כך? לא. אבל חיים עם זה. לעמוד על קבר של אחד החיילים שלי, כשהמשפחה דוחפת אותך לתוך הקבר ואומרת - אתה צריך להיות פה ולא הוא, זה קל?"

בראשית הדברים שלך הבלעת ביקורת לא פשוטה על הדרך בה נוהלה מלחמת יום הכיפורים. אמרת שלמרות שצה"ל ידע שמשהו רציני הולך לקרות, הכל המשיך להתנהל כאילו כלום.

"הביקורת היא על כך שישב בקו כוח שלא היה אמור לשבת בו בעתות מתח. נכון שהגענו בתקופת רגיעה. הכוח אותו החלפנו אמר לנו - בגד ים, חכה וספר, אין מה לעשות פה. למחרת היום בו נכנסנו, הצבא המצרי התחיל להתעצם. בדוקטרינה של צה"ל כתוב שבמקרה כזה מציבים בקו כוח לוחם סדיר, ולא כוח מילואים. למרות שאני מעריך שתוצאות הלחימה לא היו שונות. הטענה היא הרבה יותר גדולה - איפה הייתה התפיסה לעשות עם הקו הראשון משהו יעיל? ואני לא מדבר על כך שהיה צריך לסגת מהתעלה ולהשאיר אותה בלי נוכחות שלנו, כי בין כה לא מנענו מהם את הפלישה לסיני ואפילו לא עיכבנו אותם. ואחר כך לעשות משהו יזום מצדנו. ערב המלחמה הרגיעו אותי שמה שהמצרים עושים זה תרגיל וזה שום דבר. זה בסדר, אנחנו יודעים. ולא יודעים כלום. וביום שישי מחליפים אנשים בכל הקו. מחליפים לך את הסגן ושמים לך מישהו אחר שלא מכיר את מה שקורה במעוז. מה זה משדר לך כלוחם?"

מה שאתה מתאר מביא למסקנה שיש קווי דמיון מאוד ברורים ומאוד לא בריאים, בין מה שקרה במלחמת יום הכיפורים ב-1973 ומה שקרה במלחמת לבנון השנייה, 33 שנים אחריה.

"אחד האנשים ששכל את אחיו בתעלה, חזר מהמסע ואמר לי כך: התלבטתי אם לצאת. בדיעבד אני שמח שיצאתי, ואני מאוד מאוד מצטער שיצאתי. זה החזיר לי את מלחמת לבנון וזיהה בה את אותם כשלים של מלחמת יום הכיפורים. יש לי שלושה בנים, כולם היו בלבנון השנייה. יותר משלושים שנה עברו, עם ישראל לא למד כלום, לא הפנים כלום, לא שיפר כלום. אני לא בטוח שאני רוצה להישאר במדינה כזו".

מעוז מילנו

מעוז מילנו, ממזרח לעיר קנטרה, שלט על הכביש הצפוני המוליך אל בלוזה ואל-עריש.

בצוהרי יום-הכיפורים צלח כוח קומנדו מצרי גדול את התעלה, תפס את העיר קנטרה. התוקפים הצליחו לכתר את המעוז וניסה לכובשו בהתקפת חי"ר שהסתייע בארטילריה.

בהתקפות אלו נפלו שלושה מן הלוחמים וחמישה נפצעו. בין הפצועים היה מפקד המעוז, סרן יעקב טרוסטלר. בשעות הלילה ניסה כוח שיריון ישראלי לחדור בין הכוחות המצריים ולהגיע אל המעוז.

טנקים אחדים הצליחו להסתנן, אך נפגעו בקרבת המעוז. רק בבוקר יום א' נוצר קשר בין השריונאים שנפגעו ובין לוחמי המעוז. בהמשך יום א' עלה בידי כוחות האויב לחדור אל המעוז ולהיאחז בפאתיו. אולם בקרב פנים אל פנים, בעזרת הטנקים הפגועים ובסיוע ארטילריה, נהדפו הכוחות המצריים והניחו אחריהם אבדות רבות.

בלילה השני, משנתחוור כי כוחות אויב גדולים שולטים באזור ומונעים כל אפשרות של חבירה למעוז, ניתנה פקודה לפנות את המעוז ברגל. הלוחמים התארגנו והחלו לנוע מזרחה, בין מערכי-אויב צפופים, לעבר נקודת המפגש עם כוחותינו. אולם בדרכם נתקלו במארב של אויב שבו נפגעו אחדים מהם, והם נאלצו לשנות את כיוונם ולחזור אל קנטרה. בשלב זה ניתק חלק מן הכוח מראש הטור ונשאר בקנטרה, מתבצר באחד הבתים. ראש הטור המשיך לנוע, והאויב בעקבותיו, והגיע למחרת היום אל כוחותינו.

הלוחמים שנשארו בקנטרה הותקפו בידי האויב, שהצליח לחדור בצוהרי יום ב' לבית שבו התבצרו. בקרב זה נפלו לוחמים נוספים, והנותרים הלכו בשבי.

מתוך אתר האינטנרט של אבי יפה, המוקדש לגדוד 68

כל אחד סוחב את האובססיה שלו

בין משתתפי המסע היה יוסף קיש מקיבוץ נחשון, בוגר מעוז פורקן. הוא צירף אליו את חברתו לחיים, את בנו וכלתו. קיש, יוצא גדוד 51, השתייך לחטיבת הצנחנים עד שעלה על מוקש בבקעה, נפצע ברגלו ולאחר זמן שוחרר מהחטיבה וצורף לגדוד 68. אלה היו המילואים הראשונים שלו בגדוד, ולמוצב פורקן הגיע לאחר שמפקד המוצב, מאירקה ויזל מנתיב הל"ה, סיפח אותו אליו. "מאירקה אמר - אתה קיבוצניק? קיבוצניק בא אתי". אלמלא כך קרה, ייתכן שמסלול חייו של קיש היה שונה לחלוטין.

סגן אלוף מאירקה ויזל, בשנים האחרונות ראש המועצה האזורית מטה יהודה, זכה בצל"ש על תפקודו כמפקד פורקן במלחמה ועל חילוץ לוחמי המעוז בשלום. "בערב שלפני הנטישה מאירקה כינס את הלוחמים לדבר על האפשרות שנפנה את המעוז", מספר קיש. "מאירקה אמר - 'אני עושה שיחת קיבוץ, אתם תדברו, אבל אני אקבל את ההחלטות'. אני חושב שהיה רוב בעד לצאת, אבל אני לא בטוח. מאירקה החליט שבגלל שהיה אז ירח מלא, היציאה תהיה אחרי חצות, כשהירח ישקע. יכול להיות שזה מה שהציל אותנו, לך תדע".

ביום הרביעי למלחמה, לאחר שחולץ מהמעוז, הגיע קיש הביתה וביום שישי התכנסו חברי נחשון במועדון לשמוע את סיפורו. את הקלטת שהייתה לו מאז לקח ביום שישי לפני שבוע אל אבי יפה, חייל נוסף מאותו מעוז, בעל אולפן הקלטות ומי שהקליט במלחמה את מה שהתרחש במעוזים. במיוחד מפורסמת ההקלטה שלו, בה נשמע הקשר מקס ממן ממוצב חיזיון, זועק בקשר לעזרה ולא נענה. 12 מחיילי חיזיון נהרגו, ביניהם ממן עצמו, והשאר נפלו בשבי. אל אבי יפה פנה קיש כדי שיעביר לו את הקלטת של אז לקלטת דיגיטלית חדשה.

קיש: "הסתבר לי שכל אחד סוחב את האובססיה שלו מהמלחמה בצורה אחרת. האובססיה שלי היא בהשמעתה של הקלטת שוב ושוב לכל מי שרצה ובקריאה אובססיבית כל מה שנכתב על המלחמה בהקשר שלנו. אחרי שחזרתי מהמסע יצרתי קשר עם יפה בנוגע לקלטת ומתברר שגם הוא אובססיבי לגמרי בנוגע לזיכרונות המלחמה. יש לו אתר אינטרנט המוקדש לגדוד 68, ועכשיו, אחרי שלושים שנה, המשימה שהוא לקחת על עצמו היא לבצע הפרדה בין ההקלטות השונות - הקלטות של מה שנאמר ברשתות הקשר לחוד, של שיחות בתוך החמ"ל לחוד, שיחות במעוזים לחוד, של רעשים מבחוץ לחוד, וכן הלאה. "אנחנו חולצנו מהמעוז על ידי חיילים מגדוד 189.

החטיבה שלהם הוציאה במלאות 30 שנה למלחמה ספר עב כרס על חלקה במלחמת יום הכיפורים. בדברי הפתיחה שלו נאמר פחות או יותר, שהחטיבה רשמה לזכותה הרבה מעשי גבורה במלחמה ולא סופר עליהם מספיק. מהספר הזה נודע לי לא מזמן, שבפעולת החילוץ שלנו נהרגו 6 חיילים. ארבעה מהם קיבוצניקים".

גם קיש מגדיר את הערב באיסמעליה כמצמרר. "אלו אנשים שלא היכרתי. מכיוון שאלו היו מילואים ראשונים שלי בגדוד הזה, לא שמרתי אתם על קשר לאורך השנים. בערב הזה שמעתי פעם ראשונה את הסיפורים שלהם, וזה היה מצמרר. הייתה שם תיקי, הקשרית מהחמ"ל שעבדה מול יענקל'ה טרוסטלר, והיא זו שנתנה להם את האישור לנטוש את מילנו. תאר לך, סמלת בסדיר, ילדה בת 19, נתנה אישור לנטוש מוצב, כי הגנרלים היו עסוקים. אחרי 30 שנה היא הוציאה ספר על חוויותיה במלחמה ובערב הזה היא סיפרה חלק מהדברים. בעקבות הסיפור שלה קניתי את הספר. אמרתי שאני אובססיבי. כשהבחורה הצעירה, הבת של אחד השבויים, אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא יודעת מה עבר על האבא שלה, זה היה מרגש עד דמעות. גם עכשיו כשאני מספר על זה, אני מתרגש. היה קטע שחיילים של יענקלה אמרו לו שהוא לא צריך לקחת משא אשמה כל כך כבד על עצמו, כי הוא עשה אז כמיטב יכולתו. יענקלה התרגש עד בכי".