מכתבים למערכת 'הזמן הירוק'
16.8.2012
daf@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

מכתבים למערכת "הזמן הירוק"

 

 

הבהרה

מערכת "הזמן הירוק"

 

בכתבה "גרעינים גרעינים נשאם לבבי" (הזמן הירוק, 2.8), על פיצוחי הגרעינים הדו-צדדיים שמארגנת נעם אדרי, נאמר שהפתיחה תתבצע ברמת יוחנן "וישתתפו בה אורחים משני כפרים פלסטיניים, ראסעלי וחוואלד". מדובר בשני כפרים ערבים ישראליים, ולא כפי שהיה ניתן להבין.

 

סופרים כותבים על קונפליקטים

יעל בלבן, דביר

 

בתגובה ל" ילדות יחפה ומאושרת", 9.8

 

אפתח בשיחה שאינה קשורה לחיי הקיבוץ כהוא זה. ידידי המוזיקאי הפנה את תשומת לבי לריבוי הסיפורים על הורים אכזריים, המכריחים את בניהם ללמוד נגינה. והלא במציאות, לעתים, ההפך הוא הנכון, והילד המוכשר אינו רוצה להניח מידו את הכלי האהוב! אלא שהסופרים אינם סוציולוגים, אותם מעניין דווקא הקונפליקט, שגם הוא קיים כמובן. הרי גם טולסטוי טען שהמשפחות המאושרות אינן מעניינות... ומכאן לחינוך הקיבוצי. כמו בכל מקום, גם בקיבוצים גדלו ילדים מאושרים יותר ופחות, שיחסיהם עם הוריהם טובים וחמים או קשים ומנוכרים. הסופרים ויוצרי הקולנוע בוחרים בצדק לכתוב על הקונפליקטים, על הבעיות. גם כשכותבים על ילדים בעיר או במושבה כותבים על קשיים ועל יחסים מעורערים - קראו את סיפוריו של יהושע קנז על ילדי המושבה, או את "הבית של אביה" של גילה אלמגור. רק שלאלמגור, בניגוד לדרור שאול, יוצר "אדמה משוגעת", אין קיבוץ שאפשר להאשים אותו - רק אם פגועת נפש וחברה אכזרית של "סתם" ילדים, לא קיבוצניקים. גם בעיר חולון שבה גדלתי היו בוודאי ילדים מאושרים יותר ופחות. חלקם אולי מאשימים את הוריהם בהאשמות שונות, אבל - הפלא ופלא - איש אינו מאשים את שיטת החינוך העירונית, ואפילו לא את המצב הנפוץ של "ילדי מפתח", שהוריהם עובדים ומגיעים הביתה רק בערב. כשהגעתי (כבר במסגרת הנח"ל) לקיבוץ עם "לינה משותפת", התרשמתי מכך שההורים מתפנים מכל עיסוק ל"בילוי" עם ילדיהם בכל יום בארבע אחר הצהריים. התא המשפחתי בקיבוץ נראה לי חשוב ומשמעותי בחיי הילדים לא פחות מאשר בעיר. אבל על זה כמובן לא יכתבו סיפורים, ובצדק. כשם שלא כל בנות האצולה הרוסית התאבדו תחת גלגלי הרכבת בשל אהבה נכזבת, ולא כל הסטודנטים הרוסים רצחו זקנות בגרזנים, כך גם ילדי "הלינה המשותפת" גדלו שונים מאוד זה מזה - ודומים, כמה מפליא, בעיקר להוריהם...

 

חסר שמה של הדסה ברגמן

מאיר אלביני, קיבוץ מגן

 

בתגובה ל"יותר מתמיד: נשים מתמודדות על תפקיד ראש מועצה", 9/8

 

ברשימה של נחמן גלבוע צוינו שמות של שמונה חברות, אשר היו עד היום בתפקיד ראש מועצה מאז קום המדינה. ברשימה חסר שמה של הדסה ברגמן, חברת קיבוץ נירים. עד למחצית השנייה של שנת 1951 היו מאורגנים כל יישובי הנגב במסגרת ועד גוש יישובי הנגב.

בתאריך 1.11.1951 הוכרז על הקמת "המועצה האזורית חבל מעון", אשר מבחינה גיאוגרפית הייתה המועצה הכי גדולה בארץ 480,000 דונם ובה עשרה יישובים ומנתה כ-1,400 תושבים.

משרדי המועצה היו בתחילה בקיבוץ נירים, ואחר כך הועברו לקיבוץ מגן, וכאמור, לתפקיד ראש המועצה נבחרה הדסה ברגמן. בחודש יולי 1969 הוחלט על שינוי שמה של המועצה ל"מועצה אזורית אשכול", לזכר לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל שנפטר זמן מה קודם לכך.

 

החיו את מסלול הנח"ל

רם ברנדס, משמר הנגב, איש הנוער העובד והלומד

 

בתגובה למכתבו של רועי יסוד, 26.7

 

רציתי לנצל את ההזדמנות, שבה מעשיו של יואל נדונים ברבים בפי בעל תפקיד בכיר בתנועת הנוער שבה אני חבר, כדי להודות לו על מעשיו אלה - שלא רק החיו את מסלול הנח"ל, אלא גם החזירו את החלוציות לנוער הלוחם. אמנם הייתי רוצה מאוד, כנער חדור אידיאולוגיה, לצאת לאפיק הגשמה של התיישבות - אך גם אני יודע שזה לא צלח (ואולי עוד יצלח?), ורק השינוי הציל את הנח"ל ואת הנוע"ל. וזאת בזכות יואל ושותפיו למהלך.

אני שואל את עצמי, היכן נמצא פסח? היכן נמצא האדם שנלחם למען "להוביל שנית"? האם שלח הוא את רועי "נערו" למערכה? האם הנוע"ל, מעבר לכל דמיון פרוע, הפך למופע בובות? תנו לי לגלות לכם סוד, כמישהו שנמצא "בפנים" - הנוער בתנועת הנוער חש מרמור, חש שתנועת הבוגרים שולטת ביד חזקה על תנועת הנוער - רועי יסוד, גם אם הוא מחזיק בתפקיד כזה או אחר בתנועה, איננו מייצג את חברי התנועה, בני הנוער.

בנוסף, רציתי להביע את הסכמתי לדבריו של יואל, שמזכיר התק"ם לא צריך להיות יו"ר מחוז מפלגתי - יש בדבר פגם, ומזכיר שכזה משדר רמזים מסוימים לגבי עתידו (כפי שקורה עם המזכיר המכהן) שפוגעים במעשיו כמזכיר.

יצחק רבין ז"ל, "גיבור" הדיון בין יואל לבין מר יסוד, אמר פעם:

"אין לנו מכרות זהב, אין לנו נפט ולא יהלומים. ישראל ענייה במשאבי טבע, אבל יש לה ובה פוטנציאל אנושי אדיר". יואל, במעשיו, מממש את אותו פוטנציאל אנושי אדיר לשם שינוי (תרתי משמע)

"עלה והגשם"

 

קיבוץ חייב לפעול גם כחברה עסקית

משה, קיבוצניק לשעבר

 

בתגובה ל"קיבוץ אינו חברה עסקית", 9.8

 

1.      עצם הכותרת בעייתית, והאמירה שהקיבוץ אינו חברה עסקית היה אחד מהגורמים לקשיים הגדולים של הקיבוץ. קיבוץ - שאינו פועל גם כחברה עסקית-כלכלית המקיימת את עצמה, מרוויחה את לחמה ומעבירה מרווחיה לחברים - אינו יכול להתקיים.

2.      הקיבוץ הוא בשאיפה חברה דמוקרטית, שבה התמודדות עם דפוסי חשיבה שונים, עם התנגדויות על רקע אישי/ציבורי ועם הצורך לשכנע. כל אלה משמעותיים לקיום הדמוקרטיה ומקבלים ביטוי באסיפה.
האסיפה היא אכן הביטוי הדמוקרטי במיטבו, אולם היא אינה יכולה לעסוק בניהול השוטף. לשם כך קיימים המוסדות: הנהלה עסקית/כלכלית, הנהלה קהילתית/חברתית והנהלת קיבוץ.

3.      נראה לי שהכותב מזהה את יו"ר הקיבוץ עם מנהל הקהילה כמו במבנה הישן של הקיבוץ, שבו המזכיר החברתי עמד מעל למרכז המשק והגזבר, ואינו מפנים שקיום מוסדות אלה הוא הוא הפרדת הרשויות, שאותה הוא מבקש בסוף המאמר.

4.      קיבוץ או חברה שלא יתפתחו מבחינה דמוגרפית, סופם להתנוון ולהיעלם, ועל כן יש חשיבות עליונה לפיתוח דמוגרפי, לצמיחה ולשילוב כל שכבות החברה ליצירת קהילה רב-גילית.

5.      אינני בקיא בתורת האילוצים, אולם אם קיימת דרך לחזק את הקיבוץ מבחינה כלכלית-חברתית, חובה לבדוק אותה ברצינות.

אני מאמין שהקיבוץ הוא אפשרות טובה, ושיהיו קיבוצים שימצאו את הדרך לממש אפשרות זו.

 

שישים שניות על "תורת האילוצים"

ד"ר לימור וינטר, חברת מצפן.

 

בתגובה ל"קיבוץ אינו חברה עסקית", 9.8

 

הופתעתי לקרוא בעיתונכם על הנאמר בשם תורת האילוצים. אני עוסקת ביישומי עקרונות תורת האילוצים בעשרים השנים האחרונות ואשמח לשתף:

תורת האילוצים היא מתודת חשיבה, העוסקת במערכות מורכבות שפותחה על ידי הפיזיקאי הישראלי, ד"ר משה אליהו גולדרט ז"ל. תהליכי החשיבה של תורת האילוצים נלמדים באוניברסיטאות רבות ברחבי העולם, ומיושמים בתחומים רבים ומגוונים כגון: רפואה ובריאות, חינוך, פסיכולוגיה, חשיבה יצירתית, עולם המודיעין, גישור ופתרון סכסוכים, וכמובן: עולם הניהול, השיווק, הכספים, העצמת מנהלים, אימון אישי ועוד.

תהליכי החשיבה של תורת האילוצים - האישית, החברתית והניהולית-עסקית - מתמקדים בדרכים הייחודיות שבהן יחידים, ארגונים וקהילות פורחים ומשגשגים, ומטרתם לסייע להתנהלות חיובית ולאיכות החיים.

תורת האילוצים מראה כי התכונות יושר פנימי, אחריות אישית, תקווה, אופטימיות וגמישות צריכות להיות התכונות העיקריות, שיש להצמיח כחלק מגישת התנהגות ארגונית, מערכתית חיובית.

הנחות היסוד של תורת האילוצים:

1.      פוטנציאל מובנה - באדם, בקהילה ובארגון קיים פוטנציאל התפתחות, ותהליכי החשיבה של תורת האילוצים מסייעים לזהות ולהגדיר אותו, ובכך הוא משמש אבן יסוד בתהליך של העצמה ושל שגשוג.

2.      פשטות מובנית - מספר מצומצם של גורמים משפיעים ויוצרים מגוון של רחב של תופעות, ותהליכי החשיבה של תורת האילוצים מסייעים לזהות ולהגדיר את אותה הפשטות, ובכך לסייע בהתנהלות ברורה שקופה ומשתפת.

3.      Win-Win" " מובנה - הדדיות ושיתוף פעולה אמיתי הם תנאים הכרחיים להתנהלות יעילה ולאיכות חיים. השיח מתמקד בשאלה: "מה היא המטרה המשותפת של כולנו, מתנגדים ותומכים כאחד?"

4.      "ואהבת לרעך כמוך" - קריאה לאחריות אישית ועל פי הרמב"ם – "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח). לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא".

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

 
 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים