בשלב מסוים גבר אצל גפני חיידק הצילום והטיסה, על כל אתגרי ומנעמי ההיי-טק. יום אחד הוא הודיע לחבריו לעבודה שהוא חייב להוציא לאור ספר של תצלומי האוויר שלו. "אני רואה את ארץ ישראל בזוויות הכי טובות שלה", הוא סיפר להם "אני רואה איך אנשים מגיבים לתמונות שלי, אני רואה את התדהמה בפניהם, כשהם מגלים מקומות שלא הכירו מעולם, ואני חייב להוציא ספר שיהיה נגיש לעוד הרבה אנשים". כבר אז הוא זיהה את הצורך העסקי בספר שיודפס במתכונת צנועה, ויוכל לשמש כמתנה וכמזכרת לתיירים במחיר סמלי. היעד הראשון שהוא סימן היה "ספר קטן וקומפקטי, שיכיל מקבץ של תצלומים איכותיים, ושלמי שירכוש אותו יישאר מקום במזוודה ובארנק".
התפטרת מהחברה כדי להגשים את היעד הזה?
"בשלב הראשון ביקשתי לצאת לחופשה של שנה ללא תשלום, וכבר אז הבוס שלי אמר לי שלהקים עסק זה תהליך ארוך ולא עניין של שנה או כמה חודשים. מדהים עד כמה הוא צדק".
הארץ הכי מגוונת שיש
ב-2008 יצא גפני לחופשה מחברת ההיי-טק, והתחיל להקים את העסק, עם אשתו דבורה שהתפטרה מעבודתה בתמיכת לקוחות בחברה אחרת בתחום המחשוב. את כל הביצים הם שמו בסל אחד, ברעיון אחד. "יצאנו למים הכי עמוקים שיש", הוא אומר, "בתנאי פתיחה הכי קשים שיש: בלי עומק כלכלי, בלי הבנה של השוק, בלי ניסיון עסקי. למרות שהייתי שותף בעבודה הקודמת בתהליכי פיתוח, לא היה לי ניסיון בייזום מוצרים, בהפקה, בתמחור, בשיווק ובהפצה שלהם. זה תהליך מאוד ארוך, שבדרך כלל מתחלק בין כמה אנשים. גם כשהמוצר יושב על המדף אתה לא יכול לנוח על זרי הדפנה, כי מה שחשוב זה שיקנו אותו ושיישאר לך רווח. את כל זה לומדים רק כשמלכלכים את הידיים, אבל מה שהיה חשוב לי זה ליצור משהו שיהיה בדיוק לפי הטעם שלי".
המוצר הראשון שלהם היה ספר תצלומי אוויר של ישראל, בכריכה רכה ובמחיר מאוד סמלי. משם העסק הלך והתפתח. מהדורות נוספות המשיכו לצאת, ותוך כדי תנועה הם למדו להכניס שיפורים וללכת בכיוונים נוספים. אחד הכיוונים העיקריים היה הגדלת תמונות למשרדים ולבתים פרטיים, וכבר יש להם מאגר לקוחות גדול ומכובד, הכולל משרדי ממשלה וחברות פרטיות.
אתה בטח לא היחיד בתחום הזה.
"אני לא היחיד אבל בכל זאת אין הרבה צלמי אוויר בארץ, ואני בין הבודדים שעושים את כל התהליך. אני גם מצלם מהאוויר, גם טס על הרבה סוגים של כלי טיס וגם מפיק, מוציא לאור ומשווק של עצמי. מי שבא אליי מקבל פתרון שלם. למשל, רשות התעופה האזרחית רצתה תצלומים של נופים ושל כלי טיס לשתי קומות משרדים, ואני נתתי להם את הפתרון - הבאת התכנים הנכונים, עיצוב והפקת התמונות עצמן".
אתה משתמש במאגר התמונות שצברת גם כשאתה מוציא ספר חדש, או שאתה מצלם במיוחד על פי תכנון הספר?
"מאגרי התמונות שלי מתחדשים כל הזמן. אני מוציא תמונות מעודכנות כי הארץ משתנה, ויש בניות חדשות עם ארכיטקטורה יפה. גם המוצרים משתנים. יש ביקוש לספרים שלי בשפות שונות, למשל ברוסית ובגדלים נוספים, ואני גם מפיק ספרים במהדורה פרטית לגופים שרוצים כריכה עם הלוגו שלהם, או להוסיף פרק שמחבר את תמונות הארץ לפעילות שלהם".
בעצם, אותם מקומות נראים שונים בכל חלק מהיממה ובכל עונת שנה.
"נכון. אנחנו גם חיים בארץ הכי מגוונת שיש. בשעת טיסה אחת אתה מגיע מהכחול של ים המלח, עם הצהוב של מדבר יהודה, לכרך העירוני של גוש דן כשבדרך עברת את הרי ירושלים. כשאתה טס לאורך החלק המזרחי של הארץ, אתה יכול לראות את המדינות השכנות, וכשאתה נמצא בצפון אתה רואה את הלובן של החרמון ואת הירוק של הגליל עד מישור החוף. אתה מרגיש אפילו את הקדושה של הארץ. כשאתה טס מעל ירושלים אתה רואה את המקומות הקדושים לשלוש הדתות. זו הרגשה מיוחדת שאין במדינות אחרות".
העסק כבר התבסס מבחינה כלכלית?
"כן. היום המים כבר הרבה יותר רדודים, והגרפים נראים בסדר. הרבה גופים, שפעם רדפנו אחריהם, כבר מכירים אותנו ומבצעים הזמנות חוזרות. לדוגמה, כשאגן מכתשים נמכרה לסינים, השי בטקס היה ספר הצילום שלנו במארז מתנה".
את צילומיו מבצע גפני כשהוא טס במגוון רחב של כלי טיס, ובהם מטוסים קלים, מסוקים, ג'יירוקופטרים, אולטרא-לייטים, כדורים פורחים, מצנחים ממונעים, טרקטורונים ממונעים ואפילו מטוס אווירובטי. את הטיסות הוא כבר לא מבצע בעצמו אלא באמצעות טייס, כדי שיוכל להתרכז בצילום. כשהוא מספר על התחושות בטיסה האווירובטית עם הטייס מיקי גולן, ומראה את התמונות שצולמו מזוויות בלתי שגרתיות לחלוטין, אני חושש לרגע לחטוף בחילה כאילו אני זה שיושב שם בתא הטייס. "אני טס איתו במופעים עם מצלמה שמשקלה שני קילוגרמים", הוא מספר, "וזה דורש תיאום ועבודת צוות ברמה הכי גבוהה שיש. אנחנו נמצאים שם בכוחות ג'י מאוד גבוהים ומאוד נמוכים, בלי חליפות מיוחדות, ואני צריך כל הזמן לדעת מה הוא עושה, לדאוג שהמצלמה לא תיתקע בטעות ליד הסטיק ותגרום לתאונה, ובתנאים האלה להצליח לצלם. זה אקסטרים מטורף. אחת התמונות המיוחדות שלי צולמה כשאנחנו טסים בגובה נמוך מעל המסלול, אבל עם המטוס הפוך. במצב הזה כל נגיעה קלה עם המצלמה בסטיק, עלולה להביא לסוף שלנו".
מנגד, הוא טס בכדור פורח, כלי שקט ופסטורלי שאפשר לרחף בו בשלווה ולצלם בכיף. "הכדור הפורח הוא גן עדן לצלמים", מספר גפני. "הוא כלי מאוד יציב, שקט, מעורר השראה, וכשמצלמים אותו הוא צובע את הפריים בצבעוניות מיוחדת. במשך הרבה שנים העסק של הכדורים הפורחים היה רדום בארץ, ורק לפני כארבע שנים, בערך כשאנחנו פתחנו את העסק, הקים חבר טוב שלי, טל שטיגליץ, את חברת 'רייז אפ', בהתחלה עם שני כדורים וכיום עם ארבעה. בעצם, אנחנו שני עסקים שמנסים לקדם את התעופה בארץ, ואנחנו עוזרים האחד לשני מבחינה עסקית ומשתפים פעולה באופן מלא".
אתה עושה עסקים עם חברים?
"כן. גם את זה אני עושה בניגוד למוסכמות. אחד הדברים המהנים בעסק הוא שאני מתווה את המדיניות לפי השקפתי ולפי רצוני, ואני גם לוקח אחריות על התוצאות לטוב ולרע. המדיניות שלי היא דווקא לעשות עסקים עם חברים, שבהם אני הכי בוטח ונותן אמון. עד עכשיו אף אחד מהם לא אכזב אותי".
כשאתה מרחף לך למעלה עם המצלמה, אתה מתנתק מטרדות היום יום?
"כן. אני כל כך אוהב את זה, שמצד אחד, זה מנקה לי את הראש, ומצד שני, מרתק אותי לראות כל פעם את אותם מקומות מזווית שונה וחדשה. עם זאת, הראש כל הזמן עובד, והמטרה שלי היא לא להחמיץ שום רגע מתאים לצילום. זה שילוב של עבודה עם ריגוש. אני יורד מטיסה סחוט לגמרי, אבל מלא אדרנלין ותחושת סיפוק. הדברים בטיסה עוברים מאוד מהר וזה מתאים לקצב שלי. כל רגע מתגלה משהו חדש. המון פעמים קרה לי שהגענו ליעד וצילמתי את מה שרציתי, ודווקא בדרך חזרה, שאמורה להיות שגרתית ומשעממת, גיליתי את הדבר הכי מעניין שהפך להיות האייטם של הטיסה. יש לי כיום בערך 150,000 תמונות, וכולן צרובות אצלי, כל אחת מהן מיוחדת בדרך שלה".
לב בים המלח
את ים המלח מכיר גפני מהאוויר מאז שהתחיל לצלם, ובכל פעם הוא מתפעל ממנו מחדש אבל גם מודאג. "זה אחד המקומות היפים שיש בארץ וגם בעולם. הצבעוניות שם היא אינסופית, הצורות משתנות בכל פעם בהתאם לכיוון הטיסה, ומה שעצוב הוא שהיופי שלו נובע בחלקו כתוצאה מההתייבשות שלו. נסיגת הים יוצרת בולענים, כל אחד בצבע אחר. זה מראה מאוד יפה, אבל חבל שזה קורה. כשטסים לאורך חופי ים המלח ורואים את מתקני הרחצה, שהים התרחק מהם, זה מראה מאוד כואב. כשהתחיל הקמפיין לבחירת ים המלח כאחד משבעת פלאי עולם, שיבצתי במהדורה האחרונה של הספר שלי תמונה של לב שצילמתי מעל ים המוות, בתקווה שזה יעורר אנשים לחפש את המקום הזה ולתמוך בקמפיין. עשיתי גם כמה פניות לגורמים שמעורבים בקמפיין כדי שישתמשו בתמונה, אבל לא בצורה אינטנסיבית מספיק".
כנראה, אתה לא יכול להתחרות בצילומי העירום של ספנסר טוניק.
"מה לעשות. כל אחד והטעם שלו. כנראה, הרבה אנשים אוהבים את זה, אבל אני הייתי בוחר לפרסם משהו אחר".
אתה לא מאלה שטסו מעל המצטלמים העירומים בטרקטורון מעופף?
"לא. הייתי בים המלח יום קודם, ידעתי שהוא הולך לצלם שם. פרגנתי לו כמי שהצליח לגרום לאלף ישראלים להתפשט, אבל זה לא הסגנון שלי".
לדברי גפני, הייחוד של ים המלח הוא בכך שהוא מכיל בתוכו את כל מרכיבי הטבע והנוף שצלם יכול לבקש. "הוא מתנה לצלמים, לא רק מהאוויר אלא גם מהקרקע. מגוון הצבעים בצד הדרומי עם המינרלים, וגם בצד הצפוני, אדיר ונותן אינספור הזדמנויות לצילום מרתק. זה לא ים טיפוסי שמכיל רק גוונים של כחול. יש בו כחול, ויש בו אדום, ירוק, צהוב ושחור, כשכל הצבעים מתערבבים ומשתוללים יחד ולחוד. גם מזג האוויר שם שונה מהסביבה. כשבירושלים מתחוללת סערה עם גשם, שם יכול להיות יום שקט ורגוע שאפשר לטוס בו ולצלם. יש שעות מסוימות של זריחה ושקיעה, שבהן הצבעים המיוחדים של הים הזה יוצאים החוצה. לשעות הללו אני קורא שעות הזהב".
אמנם, ים המלח לא זכה להיכלל בשבעת פלאי תבל, אבל לגפני זה ממש לא משנה. את הלב שהוא גילה בלב ים המוות אף אחד לא ייקח ממנו, והוא תמיד ישוב לחוג מעליו ולצלם אותו בשעות הקסומות, שעות הזהב.
להיכרות עם ספרי המתנה והתמונות של רון גפני וליצירת קשר ניתן להיכנס לאתר: http://www.skypics.co.il
