תביעתה של בחורה שעבדה בחוות רכיבה טיפולית בגבעת חיים איחוד, לפצות אותה על מות כלבתה מאכילת תרדמון, נדחתה בשל אי אמינות בעדויות
מלי שהתה עם כלבתה האהובה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, במסגרת שנת שירות שעשתה בחוות רכיבה טיפולית במקום. יפתח וגיא עבדו בחווה, באותה מסגרת של שנת שירות, גיא התגורר עם מלי במגורים שיועדו לכך ונקראו "קומונה", ואיתם התגורר בחור נוסף, שחף, שהיה בן זוגה של מלי. לטענת מלי פיזר גיא רעל מסוג "תרדמון" בשטח החווה ובשטח הקומונה וזאת על פי הוראתו של יפתח. הכלבה אכלה מהתרדמון, ובהמשך אותו יום הופיעו אצלה תסמינים, כגון קוצר נשימה, אובדן שיווי משקל ותסמינים נוספים שמקורם בהרעלת תרדמון, עד כי בסופו של דבר לא נותרה ברירה אלא להמיתה המתת חסד. לטענת מלי, גרם לה המקרה לצער עמוק והשפיע קשות על מצבה הנפשי. היא דרשה פיצוי בגין עלות כלב מסוג פקינז, פיצוי בגין עלות הטיפול הרפואי שניתן לכלבה, ועל כל אלה פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בסה"כ סכום של 15,949 שקל
יפתח הכחיש את כל הטענות נגדו. הוא טען כי החזקת חיות מחמד בשטח החווה הייתה אסורה, וכי מלכתחילה הובהר הדבר למלי, אך חרף זאת היא הביאה את הכלבה והתירה לה להסתובב באופן חופשי בקיבוץ ובשטח החווה. יפתח טען כי לא נתן הוראה לפיזור רעל כלשהו וכי מקורה של התביעה ברצונה של מלי לנקום בו, על כך שהפסיק את עבודתה בחווה עקב חילוקי דעות שהיו לגבי התנהלותה. עדותו של יפתח נסתרה, משהוברר כי למלי קדמה עובדת אחרת, שגם היא באה עם כלבתה לחווה, עובדה שאינה מתיישבת עם עדותו של יפתח בעניין זה.
גיא הודה כי פיזר חומר שיפתח הורה לו לפזר במקום, ואשר על פי הדברים שמסר לו יפתח היה אכן "תרדמון". עם זאת, טען כי בן זוגה של מלי, שחף, פיזר את החומר יחד איתו, בידיעתה המלאה של מלי. גיא טען כי למרות שמלי ושחף ידעו על פיזור התרדמון, הם לא עשו דבר כדי למנוע מהכלבה להסתובב באופן חופשי. עוד טען, כי לא הוכח כי יש קשר בין פיזור התרדמון לבין מותה של הכלבה, וכי לאחר מות הכלבה לא באה אליו מלי בטענות כלשהן, וכל השלושה, מלי שחף והוא עצמו, המשיכו להתגורר יחד בקומונה, תוך שהם ממשיכים בשגרת החיים, שכללה בילויים בפאב של הקיבוץ, ארוחות שחיתות וכיוצא באלו, המעידים על כך שטענותיה של מלי, באשר למצבה הנפשי הקשה, אין בהן אמת.
"לאחר ששמעתי את העדויות אני מחליטה לדחות את התביעה", כתבה השופטת הדסה אסיף מבית משפט השלום בחדרה. ראשית היא שוכנעה ששחף, חברה של מלי, היה אכן שותף לפיזור הרעל. "לשחף אינטרס ברור להכחיש כל מעורבות בפיזורו של החומר, בפרט כאשר מתברר כי מלי סבורה שפיזורו של החומר הביא למות כלבתה האהובה". הימנעותו של שחף מלנסוע עם מלי והכלבה לבית החולים הווטרינרי לאחר שהורעלה, בעוד שגיא ליווה אותה בנסיעה, "מעוררת לכן תמיהה ויש בה משום תמיכה נוספת לטענותיו של גיא". לשחף גם "אינטרס ברור בתוצאות ההליך, ולקבלת הפיצוי, אם תתקבל התביעה".
לגבי מלי קבעה השופטת אסיף, כי "בעדותה נמצאו סתירות המערערות באופן ממשי את מהימנות גרסתה". מלי טענה כי הכלבה הייתה צמודה אליה 24 שעות ביממה, אך לעומת זה בבית החולים הווטרינארי מסרה לרופאים שהכלבה "חיה בדירה אך רוב הזמן מטיילת ללא רצועה, בדרך כלל צמודה לבעלים, אוכלת דיאט ואוכלת זבל בחוץ, כולל חרא סוסים". עוד התברר מהנתונים בדו"ח אישפוזה של הכלבה, כי התסמינים שבעטיים אושפזה, לא הופיעו רק בערבו של היום בו פוזר התרדמון, והכלבה סבלה מתסמינים כאלה ואחרים מזה זמן. מלי הסתירה גם שהכלבה לא הייתה מסוג פקינז אלא מסוג מעורב, ולמרות זאת דרשה פיצוי שמבוסס על עלות רכישת כלב מסוג פקינז.
"הטענה כי מלי ידעה כי מפזרים תרדמון במקום, מתיישבת גם טענתה בפני הווטרינרים בבית החולים כי יש "חשד שמפזרים תרדמון בכל לילה בקיבוץ", "בנסיבות אלה, אני קובעת כי אחריותה של מלי לפגיעה שנפגעה הכלבה, אם נפגעה מתרדמון, עולה לכדי 100%, בכך שלא מנעה מהכלבה מלהסתובב בשטח, חרף העובדה שידעה היטב על פיזורו של החומר והייתה מודעת היטב למסוכנותו של התרדמון כפי שהיא עצמה העידה בפני בבית המשפט... אין אפוא כל ראיה לכך שמותה של הכלבה, או הצורך להמיתה המתת חסד, מקורם בתרדמון, אף אם אניח כי פוזר תרדמון".
מלי תישא בהוצאות, ותשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 2,500 שקל.
