שתי אסכולות בלטו בכנס לדיון בנושא פתרונות דיור לצעירים בקיבוצים, שנערך ברמות מנשה. האסכולה הממסדית שקראה להמשיך לפעול בצינורות המקובלים, והאסכולה הלוחמנית, שהציעה להפסיק להיות מנומסים ולצאת למאבק מיליטנטי
ברוח המחאה החברתית ששטפה את הארץ, שהפתיל שהצית אותה היה מצוקת הדיור, עולה גם מתוך התנועה הקיבוצית מחאת צעירים, בני קיבוץ, שאינם יכולים לבנות את ביתם בקהילות שבהן נולדו. זאת, בעיקר בשל מגבלות התכנון והבנייה, שהן תולדת היסטוריה ארוכה של יחסים עכורים בין הרשויות הממונות לבין התנועה הקיבוצית. לפי ההערכות הזהירות, כמה אלפי בני קיבוצים ברחבי הארץ מבקשים לחזור להתגורר בהם, או שהם גרים כבר ביישוביהם בשכירות ובהסדרים זמניים כלשהם, ואינם יכולים לקבל קרקע ואישורים לבניית קבע.
כמאה איש נענו לקריאה שבאה ביוזמת חברים צעירים וותיקים ברמות מנשה, והתכנסו בבוקר יום שישי האחרון לדון במצב הקיים ובאפשרויות לקדם פתרונות. שתי אסכולות מרכזיות בלטו בדברי המתדיינים - זו הממסדית שקראה להמתין למסקנות הוועדות שהוקמו ולהמשיך לפעול בדרכים המקובלות, גם אם הן סיזיפיות ומתסכלות, וזו שקראה תיגר על ההתנהלות המנומסת של הנהגת התנועה והציעה לצאת במחאה מיליטנטית ואפילו אלימה כדי להיראות, להישמע ולהשיג הישגים. בין לבין היו אלה שאמרו, כי אין סתירה בין שתי הדרכים ואפשר להתנהל במקביל – המוסדות מול הממסד והשטח מול דעת הקהל, הציבור והתקשורת.
הסכמה כללית שררה בקשר לתוכנית התכנון הארצית תמ"א 35, המהווה מחסום ומכשול לקיבוצים, והיה אף מי שכינה אותה "הספר הלבן של ההתיישבות".
בדברי פתיחה קצרים מטעם הקיבוץ המארח, הבעתי את דעתי כי אל לה למחאה הקיבוצית להצטייר כמגזרית וצרה, אלא צריך לבנות אותה בתוך ההקשר הכללי ולהשתמש בשפה הכלל-ארצית, כמו - התרחבות לצורך גידול טבעי, חיזוק יישובים קיימים במקום הקמת חדשים שיפגעו בסביבה, חיזוק הפריפריה, פיזור אוכלוסין וסולידריות גם בין הקיבוצים לבין עצמם וגם עם מגזרי אוכלוסייה אחרים; הידברות עם אנשי הקשת המזרחית ועם נציגי יישובים ערביים, וכמובן פעולה מתואמת ומשותפת עם המושבים - כל אלה ועוד הם צעדים שיכולים להקנות למחאה הקיבוצית לגיטימיות ציבורית רחבה.
זאב (ולוולה) שור אמר בהתרגשות, כי אנחנו נמצאים במאבק על הבית ועל הקיום. הוא סקר בפני הנאספים בהרחבה את הפעולות של הנהגת התנועה הקיבוצית מול מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) ורשויות התכנון, וקבל כי האווירה שבה אנו פועלים מאופיינת בחשדנות ובחוסר אמון.
"הצהרנו כי אנחנו רוצים להוון את הקרקע, כפי שעושים שאר אזרחי ישראל החפצים בכך, אך כזכור, המינהל דורש מן הקיבוצים לשלם 33% מערכה לעומת 3.75% הנדרשים במגזר העירוני". לדבריו, אם כל הקיבוצים יהוונו את שטחי המחנה שלהם נצטרך לשלם 1.9 מיליארד שקל, אך לפי הדרישה המוגזמת של ממ"י הסכום יגיע ל-12 מיליארד ויותר, ובזאת כמובן איננו יכולים לעמוד. "גם בנושא השכרת הדירות בקיבוצים הגענו כבר להסכמה עם הנהלת ממ"י, אך כאשר הגיע הסיכום למועצת המינהל, קם נציג האוצר ואמר שהקיבוצים צריכים לתת ערבויות כי אכן ישלמו חמישה אחוזים מדמי ההשכרה, והעניין שוב נתקע".
כבר בימים הראשונים של המחאה הצהירה הנהגת התנועה הקיבוצית, כי היא מוכנה להתחיל מיידית בבניית כ-5,000 יחידות דיור קטנות ברחבי הארץ להשכרה לסטודנטים ולזוגות צעירים, אך בפגישה שנערכה השבוע עם השר אטיאס, טענה שולה בן צבי, כי למעשה מדובר בעסק כלכלי, ויש לבדוק כל קיבוץ וקיבוץ בנפרד לפני שמאשרים זאת. "צעקתי עליה", אמר וולוולה, "אתם לא רוצים לפתור את הבעיות, לא רוצים לבנות! זוהי האווירה שבה אנו פועלים. השאיפה שלנו היא להגיע לעצמאות בתכנון בתוך הקו הכחול ולהשתחרר מממ"י, אנחנו מסוגלים לעשות זאת ואז נוכל לבנות ולקלוט בנים כחברים באגודה השיתופית. ועדיין מצפים בתקווה למסקנות ועדת רוטקופף".
גם מיכי דרורי, היועץ המשפטי של התנועה, תומך בחום ב"סילוק המינהל מתוך שטח המחנה". לדבריו, התפיסה שהובילה את תמ"א 35 לפני כעשור קרסה בעקבות בג"ץ הקשת המזרחית, וייתכן שניאלץ לחכות עוד עשר שנים כדי שתתוקן. תמ"א 35 רואה בכפר ובפריפריה "אויבי האומה", כולה מכוונת עירוניות ומרכז, עד שהגענו למצב שהערים אינן עומדות בנטל, והמחירים ממריאים. הוא הציע לפעול בשני מסלולים מקבילים - מאמץ להשיג מענה פרטני לבעיות בקיבוצים מסוימים וניסיון להגיע לפתרון מערכתי של כלל היישובים. ייתכן שתמורת סכום גלובלי כלשהו נוותר על הבעלות המלאה על הבתים, וייחתם הסכם בין החבר לקיבוץ שיאפשר לקיחת משכנתא למשל, אבל לא בעלות בטאבו.
דווקא חנן ארז, ראש המועצה האזורית מגידו, קרא לא לצאת באופן גורף נגד תמ"א 35 שהגדירה 85% משטח המדינה כשטחים פתוחים וכמרחב כפרי, שעל התושבים החיים בו לשמור על אופיו המיוחד לטובת כלל תושבי המדינה.
"יישובים כפריים אינם צריכים להפוך למעין פרוורים עירוניים עם וילות גדולות שיהיו 'יישובי שינה', אלא לבנות בצניעות ולדאוג לתעסוקה בקרבתם, תוך שמירת אופיים הכפרי. המאבק לא צריך להתנהל בצורה פופוליסטית אלא עלינו לנסות ולשכנע שאנחנו נותנים מענה לאינטרסים של המדינה".
יעקב בכר והנרי אלקסלסי קראו להסיר את הכפפות ולהיאבק בכל דרך אפשרית באנומליה שנוצרה. בכר הביא דוגמה עכשווית ממאבק החלב, והציע ללמוד ממנו בשלושה פרמטרים: הרחבת השותפויות הפוליטיות; שימוש מושכל בתקשורת באופן קבוע ולא רק בעת משבר; פיתוח כושר הרתעה. לתחושתו, הקיבוצניק הממוצע לא יודע "לתת קרב". "מועכים אותנו, דורכים עלינו ואנחנו ממשיכים להתנהל בנימוס ומקדשים את הוועדות והפקידים". הוא קרא לצעירים לצאת למאבק ולא להסדר, לא להמשיך להסתגר בתוך התנועה הקיבוצית, אלא לצרף אנשים ממגזרים אחרים וליצור שותפויות פוליטיות. בצבעוניות אופיינית הוא תאר כיצד מושבניקים מרמת הגולן הפעילו לחץ על ליברמן בנושא החלב, וכיצד שרים מהליכוד הצביעו נגד ראש הממשלה ושר האוצר בעניין דוח ועדת קדמי בגלל המאבק הקולני והכוחני של חברי המושבים מצביעי הליכוד. "אפילו שרי ש"ס נרתמו למען יצרני החלב בגלל אינטרסים פוליטיים. צריך להיות מוכנים לשלם מחיר אישי, שכן במציאות הפוליטית של ישראל היום אי אפשר להשיג מה שאנחנו רוצים רק על ידי שכנוע מנומס".
גם אלקסלסי תקף את ההנהגה ואמר ש"נרדמה בשמירה ולא דאגה לצעירים", והתאהבה בישיבות ובוועדות במקום להילחם עבורם. הוא הציע את עזרתו לצעירי הקיבוצים בתמיכה בהקמת מטה מאבק מיליטנטי, לצרף את המושבים וגם את הערבים ולצאת לרחוב, כי היום רק זה יכול להועיל. "משרדי המינהל שוכנים בסמטה צרה בירושלים", אמר הנרי, "ובקלות רבה אפשר לחסום אותה על ידי פרות, תרנגולות ושאר אמצעים 'חקלאיים' וכך לעורר מודעות למצוקה הקיימת להגיע לפתרונות".
נציגי הצעירים ברמות מנשה, עמית כץ וזיו עופר, הציגו את סיפורם האישי והמשפחתי כבני קיבוץ, שאינם יכולים להיקלט בו כחברים ולבנות בו את ביתם בשל המגבלות התכנון, שאינן מאפשרות לבנות בו יותר מ-400 בתי אב. שניהם הדגישו, כי אינם רוצים וגם אינם יכולים לבנות בית בעלויות של יותר ממיליון שקל כפי שנדרש היום, אלא שואפים לדיור צנוע בתוך המחנה. הם הציעו לקחת את הרעיונות שעלו בכנס ולהפוך אותם לתוכנית אופרטיבית. "אם נחליט שאנחנו באמת רוצים לפתור את הבעיה - נמצא את הפתרונות", אמר עמית, השותף גם למאבק הרופאים המתמחים.
עוד דיברו איתן ברושי, שהעלה הצעה לקבל את הבנים ל"חברות מדורגת", כדי לאפשר להם לעבוד, להשתכר ולהרוויח סכום מספיק לבניית בית, ובינתיים לאפשר מגורים בדירות קטנות להשכרה. יישוב שלא גדל מתנוון אמר, ורק על הקיבוצים חלה המגבלה החונקת הזאת. דב אביטל ממצר סיפר על המאבק נגד העיר החרדית חריש בשטח המועצה האזורית מנשה, ואמר כי קיבל יותר מרמז מן השר אטיאס, כי אם הקיבוצים באזור ישתקו בעניין חריש - יאשרו להם מגרשים נוספים לבנייה. הוא גם יצא נגד הקולות הנוגדים העולים לעתים מתוך התנועה הקיבוצית עצמה ואמר, בלי לנקוב בשמות, שיש כאלה הדואגים לטרפד יוזמות של הנהגת התנועה על ידי פנייה ישירה לשרים ולחברי כנסת. "כיום אין לנו למי להרים טלפון", אמר, "אף אחד לא ישכב על הגדר בשביל התנועה הקיבוצית". גברי ברגיל וויקטור בליט התייחסו לסיבות שהביאו את רמות מנשה וקיבוצים אחרים לבנות הרחבות. "בעבר זו הייתה החלטה שהצילה את הקיבוץ מהפיכה לבית אבות, הצעירה ורעננה את היישוב ואיננו מצטערים עליה. כיום המצב השתנה ויש לקלוט בנים כחברים באגודה השיתופית ולא רק כתושבים".
הכנס לא הסתיים בהחלטות מעשיות, אלא בהצהרת כוונות כי זו הייתה נקודת פתיחה למאבק נרחב יותר. הומלץ להקים מטה של צעירים, שייקחו את המושכות וייאבקו למען עתידם בקיבוצים.
