האם האנשים המובילים בתנועה הקיבוצית, בקיבוצים המתחדשים או במטה השיתופי יכולים לצאת כנגד רצונם של עובדים בישראל להתארגן
פעם, כשהייתי נער, הסיעו אותנו לכבוד האחד במאי לאפעל, כדי שנבין מדוע חג הפועלים הוא החג שלנו. אני זוכר בעיקר ששניאור משפיים בא עם המקטרת וסיפר לנו שהוא רפתן, אבל אינו פועל, כי לא רק שכל הפרות ומכון החליבה בבעלותו אלא גם המפעל של הקיבוץ. אבל, אמר (ואז עצר כדי לפמפם במקטרתו), למרות שהוא אינו פועל שכיר, הרי שחג הפועלים הוא חגנו, מאבקם הוא מאבקנו והביטוי המלא לסולידריות בקיבוצים הוא האחווה העולמית בין הפועלים, וכן הלאה.
אחר כך היו הופעה וריקודים לתוך הלילה, ואני יצאתי לחיפושים (כושלים) אחרי ביטויים יותר קונקרטיים של אותה אחווה שעליה כולם דיברו. בבוקר קבוצת הבנות, אחרי שינה קצרה מדי, יצאה עם איזה טיעון נגד הפגנות בכלל והפגנת אחד במאי בפרט, או ההפך, והחליטה שהיא מדלגת על הצעדה. אני החלטתי לצעוד איתן לתחנת האוטובוס בחיפושיי המתמשכים אחרי אחווה, אלא שהביטוי היחיד לאחווה שזכיתי לו היה הזכות לסחוב כמה מהתיקים שלהן.
מאז נראה שהסוגיה של אחוות הפועלים ירדה מהפרק בחברה הישראלית כולה וגם בקיבוצים. עבודה מאורגנת הפכה למוקצית מחמת מיאוס ופורקה בכמה מהלכים ממוקדים ומכוונים, עד שהגענו לתחתית הרשימה בשיעור העובדים המאורגנים מבין המדינות המתועשות - רק כ-30% מהעובדים מאורגנים מתוך כוח העבודה.
מאמצע שנות השמונים גם הקיבוצים עמדו תחת אותה מתקפה. אולי בגלל זה ואולי בגלל סיבות אחרות, ברוב המקרים לא הטרידו את עצמם הקיבוצניקים והקיבוצים בשאלות של סולידריות בין עובדים, שעמן ניסו לאתגר אותנו בשנים שקדמו לתהליכים אלה.
בשנתיים האחרונות השתנה המצב בשוק העבודה, ואחרי כמה ניסיונות התארגנות חלוציים, שפורקו בכוח הזרוע וההון (חיפה כימיקלים דרום, מטרו דן בבאר שבע ועוד), קם ארגון ששינה את כללי המשחק שהיו נהוגים בעשורים האחרונים.
'כוח לעובדים - ארגון עובדים דמוקרטי' שם לעצמו מטרה לארגן את כל סוגי העובדים בישראל באופן דמוקרטי, המחזיר את הכוח לעובדים עצמם.
בשנתיים אלה התארגן במסגרת כוח לעובדים מגוון רחב של עובדים - מטפלות המשפחתונים, מורי האוניברסיטה הפתוחה, מורי מכון שכטר, עובדות הניקיון באוניברסיטה, עובדי חברת פילת ועוד רבים אחרים. הארגון שהתחיל לפעול בקרב עובדים, שההסתדרות לא ספרה קודם לכן, שינה ומשנה את שוק העבודה בישראל, ובכלל זה גם את ההסתדרות, שחזרה להתמודד עם ארגוני עובדים חדשים ועם מגזרי עבודה חדשים.
יותר מכך - התברר שגם אלה שעובדים במקומות יוקרתיים, כמו חברת ההשמה פילת ואחרים, רואים בהתארגנות את הדרך הנכונה להשיג את זכויותיהם. עובדי פילת הם ברובם משכילים ועובדים בעבודה מורכבת - מיון עובדים והשמתם במקומות עבודה - ובכל זאת הם סובלים מתנאי עבודה קשים: שעות עבודה שעליהן הם לא מקבלים תשלום, תשלום נמוך לשעה בחלק מהמקרים והתעלמות מחלק מזכויותיהם כעובדים. למרות היותם עובדים חזקים יחסית, ההנהלה סירבה להכיר בארגון המייצג אותם, ואף איימה בפיטורין על חלק מהפעילים בוועד. הנהלה זו מתעקשת לא לחתום על הסכם קיבוצי. מתברר, שאותם ניסיונות להתעלם מכוחם של העובדים נעשים, בין כשמדובר על מנקות של האוניברסיטה ובין שעל יועצות ארגוניות בעלות תואר שני. הטקטיקה של המעסיקים אינה משתנה.
כוח לעובדים, שכמעט כל העבודה שבו נעשית בהתנדבות, הצליח בשנתיים האחרונות לחולל מהפכה ביחסי העבודה בישראל, להציב חלופה ריאלית בפני כל ציבור עובדים ולאפשר לו לזכות בתמיכה ובליווי בהתארגנות ובמו"מ עם המעסיק. המעסיקים מצדם מנסה לעתים להילחם בעובדים ובכוחם המאורגן ולהכחיש זכות זו.
מאבק זה, שחוזר על עצמו בגרסאות שונות, מציב מחדש מול הקיבוצניקים את שאלת האחווה והסולידריות. כיום, רובם שכירים בעצמם ואינם יכולים להסתתר מאחורי ענני העשן כי אינם פועלים. האם מאבקי עובדים הם עניינם של חברי הקיבוצים, או שהסולידריות (אם בדמות רשת ביטחון עם חורים קטנים או גדולים ואם בדמות קיבוץ שיתופי) נעצרת בשער המשק?
האם לתנועה הקיבוצית יש איזה מסר סולידרי לחברה הישראלית? האם היא יכולה להיות גוף משמעותי במאבקים המעצבים עכשיו את החברה הישראלית מחדש?
ומעבר לכך - האם האנשים המובילים בתנועה הקיבוצית, בקיבוצים המתחדשים או במטה השיתופי יכולים לצאת כנגד התארגנות עובדים?
את התשובות אין לחפש בכתבים או בתקנונים, אלא בלבם של חברי הקיבוצים.
את השאלות יש להפנות כלפי עצמנו וגם כלפי בעלי התפקידים בתנועה. גם להם כמו לנו אין את זכות היתר להסתתר; עלינו להוביל בצורה ברורה את התנועה הקיבוצית למקומה כמובילה של הסולידריות בחברה הישראלית על כל פניה.
הכותב חבר בארגון כוח לעובדים ארגון עובדים דמוקרטי
