"אימא שלי", מספר רון, "הייתה צריכה פתאום לקבל החלטה שהיא נפרדת שוב מבעלה, לאחר שהייתה מרוחקת ממנו במשך שנה ושלושה חודשים. היא החליטה שהפעם היא נשארת איתו, ושלחה אותי עם חברתה, ציפורה ביליג, למנזר רטיסבון בירושלים שאליו התפנו חברות הקיבוץ וילדיהן. כנראה, אימי הייתה אישה ללא פחד, עם חוש טבעי לכלי נשק. סיפרו לי שהיא הייתה מגיעה למקומות הכי מסוכנים בקיבוץ, ושומרת לבדה בעמדות למרות שהבנות שמרו בזוגות. היא גם הייתה מאוד דעתנית ואסרטיבית. בשלב מסוים אישרו מוסדות היישוב העברי לאנשי כפר עציון להתפנות מהקיבוץ בגלל הקושי להגן עליו, ובוויכוח הפנימי שהתנהל שם במשך שלושה ימים היא התנגדה בתקיפות לכל רעיון של פינוי. אני חושב שכניצולת שואה היא לא הייתה מוכנה לוותר על הזכות להילחם בנשק נגד מי שקם עליהם".
על אביו ידע רון פחות פרטים מאשר על אמו. הוא לא ידע מה הייתה עמדתו בוויכוח על הפינוי, אם הביע אותה לאחר ששהה פחות מחצי שנה בקיבוץ ואם היה דמות משמעותית בכפר עציון. דברים ברוח זו הוא סיפר לחוקרת, פרופסור עמיה ליבליך, ששיחותיה עם 51 ילדי קיבוץ כפר עציון ההיסטורי, על הוריהם ועל זיכרונותיהם, התפרסמו לפני כארבע שנים בספר בשם "ילדי כפר עציון". "בעקבות פרסום הספר", הוא אומר, "צלצל אליי אחד החניכים של אבי מבני עקיבא, ואמר לי: 'אתה שופט לא נכון את אבא שלך. הוא היה מדריך נערץ ואדם מאוד רציני ושקול. הוא היה מושלם'. אמרתי לו שאני שמח לשמוע את זה, כי למעשה לא ידעתי הרבה על אבא שלי. על אמי דיברו יותר בכפר עציון. היא הייתה ותיקה יותר, בולטת יותר, האישה היחידה שנשארה להילחם לצד הגברים".
מהמכתבים בין ציפורה ביליג, שטיפלה בו במנזר, לאימו, ציפורה (פלה) רוזנפלד, למד רון, שבשלב מסוים שקלה אימו להתחבר אליו למנזר רטיסבון. זה היה כשביליג כתבה לה, שיוסי הקטן מתחיל לקרוא לה אימא. פלה פנתה למפקד כפר עציון, יעקב אלטמן, וביקשה את רשותו לצאת לירושלים. היה ברור שאם תצא, היא לא תוכל לשוב לקיבוץ הנצור. אלטמן אמר לה שלא יוכל לעצור בעדה לצאת, אך הוסיף כי תהיה בכך פגיעה במורל הנשארים. "היא נקלעה למצב של בגידת האם מול בגידת הלוחמת", מציין רון. "מצד אחד, היה ברור לה שאם היא תצטרף אליי, חלק מהאנשים ישפטו אותה כמי שהפסיקה להאמין במערכה וברחה מהקרב. מצד שני, הציקה לה תחושת הנטישה אותי. כך, היא הגיעה למצב בלתי אפשרי, שבו שום החלטה אינה טובה. מכיוון שלא קיבלה החלטה, היא פשוט נשארה במקום עד יום הקרב האחרון על כפר עציון".
ביום חמישי, ד' באייר תש"ח (13 במאי 1948), יום לפני הכרזת העצמאות, נכנעו לוחמי כפר עציון לאחר שהותקפו במשך ימים רבים. יום לפני כן הועברו 60 פצועים ומלוויהם לקיבוץ משואות יצחק הסמוך, ובכפר עציון נותרו 133 לוחמים, חברי הקיבוץ, אנשי פלמ"ח ואנשי חי"ש. רק שלושה חברי קיבוץ שרדו את הקרב ואת הטבח שבא בעקבותיו לאחר הכניעה. "הכניעה נקבעה לשעה אחת בצהריים", מספר רון. "כל המגנים התכנסו במרכז הכפר. הניצולים סיפרו לי שאימא שלי עמדה וצעקה: 'למה נכנענו?' היא הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות, והם זכרו אותה צועקת ובוכה. אנשי הלגיון צילמו את הכניעה, ואחר כך פתחו באש על האנשים. המגנים ניסו לברוח, אבל רדפו אחריהם והרגו אותם. במשך שנה וחצי שכבו גופות ההרוגים על ההר, ורק בנובמבר 1949 עלו, לשם בתיאום עם הירדנים, הרב שלמה גורן ואחד הניצולים, דוד בן דוד, ואספו את עצמות לוחמי הכפר ולוחמים אחרים ובהם הל"ה שחשו לעזרתם. הם נקברו בקבר אחים בהר הרצל, שבו יש 157 גופות של חללים שלא זוהו. בסך הכול נפלו במערכה על גוש עציון 240 לוחמים".
הקיבוץ החליט להחליף אימא
הקרבות על כפר עציון הותיר 47 יתומים מאב מתוך 71 ילדי הקיבוץ, ובהם יוסי רון שהתייתם משני הוריו. בהפוגה הראשונה, ביוני 1948, הועברו חברות הקיבוץ וילדיהן מירושלים המופגזת לבית ספר בפתח תקווה, ובתום החופש הגדול עברו שוב לבתים בגבעת עלייה (ג'בליה) שתושביהם הערבים ברחו. הם גרו שתי משפחות בכל בית, והמשיכו לקיים חיי קיבוץ בעיר במשך כחמש שנים. "זה היה גם פתרון כלכלי", מסביר רון. "היו הרבה נשים אלמנות ו-17 גברים בלבד, ולרובם לא הייתה עבודה שממנה יכלו להתפרנס בעיר. את התקופה הזו ניצלו הנשים לרכישת מקצוע שמתאים לעיר, ולאחר מכן הקיבוץ התפרק וכל משפחה התחילה לחיות את חייה".
בתקופת גבעת עלייה התחלפה אמו המאמצת של יוסי הפעוט, ובגיל שנתיים וחצי הוא עבר מציפורה ביליג לחזקתה של חביבה ונדר.
"לפני שמונה שנים, כשציפורה הייתה בת 80, היא קראה לי לשיחה", מתאר רון, "ושאלה אותי אם אני כועס עליה. אמרתי לה שלא, ואז היא סיפרה לי את נסיבות העברתי לחביבה. היא אמרה לי: 'כשאימא שלך מסרה אותך לאחריותי, היא ביקשה ממני לגדל אותך אם יקרה לה משהו. נדרתי לה נדר שכך אעשה. כשהיינו בגבעת עלייה הקיבוץ החליט שאני צריכה להעביר אותך לחביבה ונדר, כי בעלה נהרג בכפר עציון והיא הייתה עקרה וחשוכת ילדים. ניסיתי להתנגד אבל הקיבוץ כפה את זה עליי. לי היו בעל וילדה קטנה, ולכן החליטו שאני צריכה לוותר עליך'". כשבגר סיפרו לרון, כי בתחילה המשיך לקרוא לציפורה ביליג אימא, והיה סופג בשל כך מכות מהמטפלות כדי לחנכו להפנים את השינוי בחייו.
זה נשמע נורא.
"לי זה לא זכור כטראומה. עמיה ליבליך, שהיא פרופסור לפסיכולוגיה, אמרה לי כששמעה את הסיפור שלי, שנשארתי נורמלי, בין השאר, כי לא היו מספיק פסיכולוגים באותה תקופה, ולא הייתה לי ברירה אלא להתמודד בעצמי עם הדברים. מעבר לזה, חביבה הייתה אישה נפלאה, והיא גידלה אותי עם הרבה אהבה. היא נפטרה לפני 29 שנים".
חביבה ויוסי עברו לגור בשיכון הפועל מזרחי בתל אביב, ועד שמלאו לו שלוש-עשרה שנה, היא לא אימצה אותו באופן רשמי. רק כשהגיע לגיל מצוות ונתן את הסכמתו, הוא אומץ רשמית על ידיה ושניהם שינו את שם משפחתם לרון, היא מונדר והוא מרוזנפלד. "הסיבה העיקרית להחלפת השם", מציין רון, "הייתה להימנע משאלות על שם המשפחה השונה שלנו, שבתגובה להן היינו צריכים לספר את כל הסיפור. החלטנו על השם רון, כי הוא מורכב מאותיות שהיו בשמות המשפחה של שנינו. כעבור שנתיים חביבה התחתנה והוסיפה לשמה את שם משפחתו של בעלה, קרפה-רון. בעלה הביא איתו שני ילדים מנישואים קודמים, וככה היו לי שני אחים חורגים מהאימא המאמצת שלי. עד היום אני שומר על קשר איתם".
עד גיל 32 היה רון בטוח שהוא נצר אחרון למשפחות הוריו שכולן נספו בשואה. ב-1979, לאחר שכבר נישא והתיישב באלקנה, הגיעה לפתע אישה בלונדינית לבקרו, וסיפרה לו שהיא דודתו, אחותה הבוגרת של אמו. הסתבר לו שהאחות, רניה (רובינשטיין) מרקוביץ, הייתה עם אמו במחנה העבודה סקרז'יסקו בכל שנות המלחמה, אלא שבניגוד לפלה שהפכה ציונית בזכות הקשר עם חילק רוזנפלד, רניה החליטה להישאר בפולין לאחר המלחמה. פלה כעסה עליה ובתקופה מסוימת ניתקה את הקשר איתה, ורק אחר כך הן שבו להתכתב. ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים, החליטה הממשלה הפולנית לגרש את אזרחיה היהודים, ורניה ומשפחתה היגרו לארצות הברית. ב-1978 הם יצאו לעבוד באיראן תחת שלטון השאה הפרסי, ושהתהפך המשטר נמלטו במטוס אל על לישראל. כאן פנו דרך מכרים לשעבר לברר מה עלה בגורלו של האחיין היתום, והגיעו לכתובתו באמצעות מזכירות כפר עציון המחודש.
"לא הצלחתי להבין למה היא לא חיפשה אותי קודם", אומר רון, "אבל מהשיחות איתם הבנתי שהם והוריי היו חבורה מאוד מגובשת במחנה העבודה. בעלה סיפר לי שאמי ניסתה לנתק את הקשר בינו לבין אחותה, כי היא חשבה שהוא רק מתכוון להתעסק איתה ואין לו כוונות רציניות. אחר כך, בכל פגישה שהייתה לנו, הוא היה אומר לי: 'עכשיו הייתי רוצה שאימא שלך תראה שאנחנו עדיין ביחד'. הדודה שלי עוד חיה בארצות הברית, בעלה נפטר לפני שנה".
חינכו אותנו שלא בוכים
פגשתי את רון במשרדי חברת tnn בכפר נטר, שבה הוא משמש כסמנכ"ל שיווק בכיר. הוא למד הנדסת אלקטרוניקה במסגרת העתודה האקדמית, ושירת במערך הטכני של חיל האוויר במשך 21 שנים עד שהשתחרר בדרגת אל"מ. אחר כך החל לעבוד בחברת תדיראן, וממנה עבר לחברה הנוכחית הקשורה לתדיראן. הוא נישא לאסתר פליישמן, מירושלים, ודרכה זכה להצטרף למשפחה גדולה ומסועפת. "נפגשנו גם בזכות כפר עציון", הוא מספר. "אביה היה מנהל מחלקת השיקום של עיריית ירושלים, ושלחו אותי אליו הביתה להביא את הכרטיסים של יתומי כפר עציון למפגן צה"ל, שנערך באצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם ערב מלחמת ששת הימים. היא הייתה באותה תקופה בשירות לאומי בניר עציון, אבל באותו יום הייתה בבית ההורים". לאחר שנישאו נולדו להם שישה ילדים.
הוא בן 64, חובש כיפה, מספר את סיפורו באופן קולח. דיבורו ענייני, החלטי, היי-טקי, אך משולב בו רוך מסוים, כשהוא שוקע בנוסטלגיה.
קשה לי להבין איך הילדות שלך לא השפיעה על המשך חייך. על פי כל נתוני הפתיחה, היית צריך להפוך לאדם שמחפש את זהותו, את הוריו, את דרכו בחיים.
"אני לא כל כך חיפשתי, תמיד מצאתי את דרכי. עמיה ליבליך אומרת בספרה, שנשארנו נורמלים כקבוצה בגלל שלוש סיבות: קיבוציות, דתיות ופטריוטיות. העובדה, שגדלתי עד גיל שבע עם בני הקבוצה שלי כקבוצת ילדים קיבוצית, הביאה לכך שהייתה לנו ילדות מאושרת, על אף העובדה שרובנו היינו יתומים ולחלקנו היו אימהות דיכאוניות. היינו חבורה מאוד מגובשת. אף אחד בבית הספר ביפו לא העז להתעסק איתנו, כי הוא ידע שאם הוא מתעסק עם אחד יהיו עוד 50 ילדים שיבואו לעזרתו. עזרה גם העובדה, שכמעט כולנו היינו יתומים. מי שהיו לו שני הורים היה החריג ולא הנורמה.
"הסיבה השנייה הייתה הדתיות. כאדם דתי אתה לומד מגיל צעיר לא לקטר ולא לשאול למה, כי ממילא אין לזה תשובות, אלא לשאול איך אתה ממשיך מהמצב שבו אתה נמצא למצב טוב יותר. הסיבה השלישית הייתה הפטריוטיות. גידלו אותנו, ולדעתי בצדק, על זה שההורים שלנו היו גיבורים, שחיו, לחמו ונהרגו למען מטרה צודקת של בניית המדינה. תמיד הרגשנו כגמדים על כיסא של ענקים. המורשת הזו, שהזרימו לנו לוורידים, בהחלט דחפה אותנו קדימה. תמיד הרגשתי נושא דגל, הרגשתי נעלה במידה מסוימת, בשל העובדה שהקרבתי קורבן למען מטרה ראויה ונכונה. במשך שנים כולם בסביבה שהייתי בה ידעו את הסיפור שלי, אבל אני לא כל כך דיברתי על זה. התחלתי לדבר רק לאחר שיצא הספר ילדי כפר עציון לפני כארבע שנים, ומאז אני מספר די באינטנסיביות את הסיפור שלי ששזור בהיסטוריה של כפר עציון".
הכאב האישי, שהוא נשא בקרבו במשך שנים, הפך חמור שבעתיים לפני 14 שנים כשבתו, ציפי, שנקראה על שם אמו, נהרגה בתאונת דרכים בערב פסח בדרך לאלקנה. היא הייתה בת 20 במותה, בדיוק בגיל שבו אימו-סבתה נפלה בקרב. "זה היה ממש הלם בשבילי. הייתי בתחושה שאני כבר הקרבתי מספיק, ויש לי מעין תעודת ביטוח לעצמי ולבני משפחתי. היום אני יודע שהכול יכול לקרות. מותה של הבת שלי גרם לי להיפתח יותר ולהרשות לעצמי להיות קצת יותר רגיש. כילדים בכפר עציון חינכו אותנו שלא בוכים וזו המורשת שעליה גדלתי, אבל במורשת שאני אשאיר מותר לבכות לפעמים".
הוא מגדיר את עצמו "ימני מהצד השמאלי של המפה". לא בטוח שבמחנה השמאל יסכימו עם ההגדרה הזו. "אם הערבים היו מתנהגים כמו בני אדם, מה שכנראה קשה להם, אני מאמין שגם הימניים ביותר היו מסכימים שהגירוש מגוש קטיף היה דבר טוב", הוא אומר כדוגמה לצורת החשיבה שלו. "הבעיה שלנו היא לא השטחים, אלא העובדה שאין לנו פרטנר להסכם שלום".
אתה שונא את הערבים שהרגו את ההורים שלך?
"אני לא שונא ערבים, למרות שאני חושב שיש לחלק מהם נטיות רצחניות, שאני לא מסוגל להבין אותן, כמו במקרה של איתמר שבו הם באו לשחוט ילדים. זה לא רק שניים בודדים. יש באומה הערבית ככלל אנשים כאלה, אך יחד עם זה, אני לא שונא ערבים, ואני מקיים קשרים מסחריים עם פלסטינים וגם נמצא ביחסי ידידות עם חלקם. אגב, לפני שהתחילו הסגרים היה לנו עוזר בית ערבי, שהיה מאוד מיודד איתנו. עד היום בערב פסח, ביום הזיכרון של ציפי, הוא מרים אליי טלפון. אני יותר נוטה לצד הימני של המפה הפוליטית במובן הזה, שאני לא מוכן שייתנו לצד השני דברים שהוא לא ביקש; שאני רוצה שינהלו משא ומתן כמו שצריך, ושיהיו ערים לזה שמי שעומד מולנו זה לא בדיוק שווייץ או צרפת. אנחנו במלחמה מתמדת, וצריך להיות חזקים. לכן גם מפריע לי לראות חיילים בוכים בהלוויות. הם יכולים לבכות בבית, אבל בהיבט הציבורי הם צריכים להפגין קשיחות".
כמי שנפגע גם מהסכסוך היהודי-ערבי וגם מתאונות הדרכים, יש לך הסבר למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה משאבים ואמוציות בתחום הביטחון, וכל כך אדישים לנושא התאונות למרות שמספר ההרוגים מהן גדול יותר?
"התחושה שלי היא, שהמלחמה בתאונות הדרכים לא ניתנת להשפעה על ידי הפרט אלא בעיקר על ידי המדינה. לעומת זאת, בנושאי המדיניות הביטחונית ויחסי השלום עם השכנים לאזרח ולדעת הקהל יש בהחלט יש השפעה דרך המערכת הפוליטית. תאונת דרכים זה כמו גזירה משמים, ולכן ההתייחסות אליה היא לא רגשית. אחרי התאונה אשתי ניסתה לעבור בבתי ספר ולהעביר מסר של נהיגה זהירה. אני חשבתי שזה פתטי, וגם היא הפסיקה עם זה אחרי תקופה קצרה".
למה לא חזרת לגור בכפר עציון ובכך לסגור מעגל?
"כשעלו לכפר עציון מיד לאחר ששת הימים, התנדבתי לעזור לבנות את המקום, אבל היה ברור לי שלא אגור שם. קודם כול, היה ברור לי שאני לא רוצה לחיות בקיבוץ, למרות שאשתי דווקא הייתה שמחה לגור בקיבוץ. שנינו היינו מחוברים רגשית למקום, אבל לא הייתי מוכן לחזור לאורח החיים השיתופי. שנית, בתנאי התחבורה שהיו אז, זה לא היה מעשי שאשרת בבסיסים שונים ואצליח לגור בכפר עציון. במצב הזה הייתי רואה את אשתי ואת ילדיי רק בסופי שבוע, ומבחינתי, כמי שהקים משפחה כנצר אחרון, זה לא בא בחשבון. זו גם הייתה הסיבה שלא עברנו לגור באלון שבות, שקם בהמשך בגוש כיישוב קהילתי".
