 | | הלוויה |
ג'וליאנו מר-ח'מיס היה שחקן גדול על במת הטרגדיה המזרח-תיכונית האינסופית, והיה חלק ממנה. מותו מכדורי מרצח פלסטיני, כשבנו התינוק בחיקו, כאילו נכתב בידי מחבר טרגדיות יווני מן העולם העתיק. מי שהגדיר את עצמו יהודי במאה אחוז וערבי במאה אחוז חי כל ימיו בין ובתוך שני העולמות המסוכסכים הללו ונאבק בשניהם, הפליא לנוע בין שתי התרבויות והשפות וחי על ציר תל אביב-חיפה-ג'נין. כמה סמלי שלבסוף נקבר במחצית הדרך, ברמות מנשה, ליד אימו ארנה שרק אבן פשוטה מוצבת על קברה ושמה הפרטי חקוק עליה בעברית ובערבית ושיח צבר גדול משתרע מעליה.
אחד המספידים דימה אותו לצ'ה גווארה - שניכם עזבתם את החיים תוך כדי לחימה למען החופש וחירות האדם. אחרת אמרה שהיה מלח הארץ בשני הצדדים, איש חופשי באמת, והמנחה העיר כי אנחנו בעצם חוגגים כאן את חייו העשירים והמלאים, חיים שהלוואי על כולנו לחוות ולו רק רבע מהם. זכריה זבידי סיפר באמצעות הטלפון הנייד, עד כמה אהב את ג'וליאנו ואת אימו, וביקש ממנו למסור ד"ש לילדי המחנה הנמצאים למעלה. למה השארת אותי לבד? שאל והבטיח כי הם ימשיכו את דרכו. אף אחד לא הזכיר את הרצח ולא תהה מי הרוצחים; כולם עקפו בזהירות את הנושא ולא ביקשו נקם. הזכירו את הערכים שנשא והפיץ - חופש, חירות מחשבה ומעשה, התנגדות דרך האמנות והניסיון הנואש ליצור אופק ועתיד לאנשים, שחיים במקום הכי עלוב ועני וזנוח - מחנה פליטים.
התערובת הנדירה והחד-פעמית הזאת של מלווים ודוברים, של דמעות ומחיאות כפיים, של מוזיקה ופרחים ותיאטרון, של דגל פלסטין בתוך שדה חרציות של קיבוץ ישראלי, של הבוהמה התל אביבית ואזרחים ערבים מהצפון ונערים ונערות מג'נין ואישה אחת מפינלנד הנושאת ברחמה את תאומיו; התערובת השקטה והנדהמת הזאת הייתה אפשרית, כך נראה, רק בגלל אישיותו המיוחדת והחד-פעמית של המת. בסוף השבוע מלאו העיתונים פרטים על חייו הבלתי אפשריים של מי שבמקום אחר ובזמן אחר היה אולי מסמל דווקא את האפשרות האמיתית היחידה של "אחוות עמים" ושל "דו-קיום" בין יריבים: נישואים חוצי גבולות, המולידים ילדים חסרי גבולות. אך המקום אינו בשל והזמן אף פעם לא מתאים, והמוות הוא הפתרון הבנאלי במחזה האבסורד שאנו חיים בו.
|
