החקלאים הפכו לקורבנות של הקרבתם התמימה למען המדינה, והם נידונים לראות איך מעשי ידם טובעים בים של ציניות ושל הסתה מתמשכת; זאת משום שאנשי ההתיישבות העובדת חונכו לתרום את כל אשר להם, כולל חייהם, לטובת המדינה היהודית הריבונית שומרת החוק, שהוריהם וסביהם הקימו בדמם ובזיעת יומם. עו"ד ארז לבנון קורא לאליטות לשנות גישה לפני שיהיה מאוחר מדי
נראה כי בעשר השנים האחרונות אין דבר טרנדי יותר, מאשר להכות במתיישבים החקלאיים, בעיקר קיבוצים ומושבים, אשר פזורים בעיקר בפריפריה המוכה ממילא.
אילו היה שותף לכך רק ציבור של חסרי ידע ושל מוסתים, ייתכן שניתן היה להתנחם נחמת טיפשים, אלא שכשל נורא זה הפך זה מכבר נחלתן של האליטות במדינה: שרים, חברי כנסת, פוליטיקאים, אישי ציבור, יועצים משפטיים לממשלה ולגופי סמך שלה, שופטים, עיתונאים ומי לא. גם כל אלה אינם חפים מהלכי רוח הנובעים מהסתה מתמשכת, מחוסר ידיעת העובדות ומחוסר הבנת הכשל הנורא; חלקם אף מונעים על ידי ציניות חריפה הנובעת משיקולים פוליטיים צרי אופקים.
צילום: יהודה לחיאני
מאותן אליטות יש לצפות להתנהלות אחרת, שכן מהן יש לדרוש גם את הבנת התוצאות הקשות, המסוכנות והרות הגורל, לעתידה של המדינה היהודית.
האמת ההיסטורית
יקשה להיכנס כאן לניתוח מעמיק ומקיף של העובדות ההיסטוריות, הכרוכות בקרקעות הנמצאות בחכירת הקיבוצים והמושבים. אולם פטור בלא כלום - אי אפשר.
הנחת המוצא של היועץ המשפטי לממשלה דאז ושל הרכב בג"ץ שדן בפרשה, הידועה כ"בג"ץ הקשת המזרחית" או "בג"ץ הקרקעות החקלאיות", כאילו מדובר רק או בעיקר בקרקעות שהחקלאים קיבלו מהמדינה לעיבוד ולשמירה - אינה נכונה, ובודאי שאינה מדויקת.
האמת ההיסטורית היא, שמרבית המושבים והקיבוצים, המונים מאות התיישבויות, עלו על הקרקע שנים רבות לפני הקמת המדינה, על קרקע שנגאלה ונרכשה בכספי המתיישבים עצמם; בכספי תרומות של העם היהודי; בכספי נדבנים יהודים (הברון רוטשילד, הברון הירש ודומיהם); בכספי קהילות ספציפיות בחו"ל, שתרמו כספים לקבוצות חלוצים ששלחו להתיישבות ציונית בארץ, ועוד.
אילולא הדריכה אז את המתיישבים גם תודעה סוציאליסטית ואנטי-רכושנית עמוקה, ולא רק ציונות, הרי שכל הקרקעות אז היו נרשמות על שמם, כפי שנרשמו על שם כל משפחות הסוחרים, הפרדסנים והחקלאים האחרים דאז, שהפכו לאילי הנדל"ן או אילי ההון של היום, ואין פוצה פה ומצפצף.
לבנון. להעריך את תרומת החקלאים
מדוע צריך קיבוץ, אשר עלה על הקרקע והתיישב בה בשנות העשרים של המאה הקודמת, להוכיח זאת, כקביעת בג"ץ, במשפט קרקעות יקר ומסובך, כאשר מרבית המייסדים העדים לכך כבר הלכו לעולמם, וכאשר מרבית המסמכולוגיה המשפטית לא נשמרה כלל, ואם נשמרה - היא מצויה בארכיוני המינהל והקק"ל הסגורים במכוון בפני המתיישבים?
באיזו שיטת משפט, באיזו מדינה המתיימרת לכבד את עצמה ואת ראשוניה - חלוציה, בוניה, מיישביה, מקימיה, היו מתייחסות האליטות בעצמן במשטמה כזו, באיבה כזו, בציניות כזו, בחוסר התחשבות כזה, לאלה אשר חירפו את נפשם במשך עשרות שנים, כדי לקבוע בגופם את גבולותיה, כדי להשקות בזיעתם ובדמם את ראשוני שדותיה, מטעיה, פרדסיה וגני הירק שבה?
גבולות מדינת ישראל לא נקבעו בעזרת פטרולים צבאיים או קרבות מפוארים, ככל שהיו רבים והירואיים במלחמת השחרור והקוממיות. גבולות מדינת ישראל נקבעו, במידה מכרעת, 20-30 שנים קודם לכן, במקומות שבהם התיישבו החלוצים, נאחזו בציפורניים באדמה הצחיחה שגאלו, חרשו בה תלמים, והרוו בזיעתם את חריצי האכזב שחרצו בה בציפורניהם.
מאז ועד היום משמשים אותם יישובי ספר חומת מגן. אין חולק על כך, כי חלק לא מבוטל מההתקפות בשנים האחרונות סופגות גם ערים ועיירות בספר, כגון: קרית שמונה, שלומי, נהריה, שדרות, ולאחרונה גם נתיבות ואשקלון.
ואולם, מרבית אזורי הספר והגבול מוחזקים בידי מתיישבים חקלאיים במושבים ובקיבוצים למאותיהם. אותם קיבוצים ומושבים, הפזורים לאורך גבולות המדינה, הם הם החיץ האנושי, "שכבת הפיצוץ" הסופגת את תוצאות ההתקפות הבאות מעבר לגבול, כבר עשרות רבות של שנים.
מי מאתנו זוכר להכיר תודה על כך ולחזק את אותם יישובי ספר, למען ישרדו עבור כולנו?
איזו כפיות טובה יכולה להיות חמורה יותר מההתנכרות הגסה והמכאיבה של העידן האחרון, אותו מובילות כל אותן אליטות, בחדוות ניצחון ובשמחה לאיד?
החקלאים שומרי קרקעות הלאום
אבל הקו העיקרי של מאמר זה לא התכוון להוביל את הקורא במסדרון תמיהות, אשר ידגישו את העוול ההיסטורי, המשפטי והמוסרי שעשתה ועושה המדינה לחקלאיה, ואם לשפוט לפי חדוות היצירה הנסוכה על פניהם של העוסקים בהרס – עוד תוסיף ותעשה.
ברצוני להדגיש בעיקר את התוצאות הקשות המצפות לכולנו מתהליך מתמשך ועקבי זה, שבו אותם אליטות ופקידים בכירים אסרו מלחמה על חקלאיה.
לפני שאמשיך, אניח הנחת מוצא פשוטה, ולפיה אין העם היהודי יכול לשמור על קיומו של "בית לאומי בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", בלא אחיזה ריבונית איתנה, בלתי מעורערת, בטריטוריה קרקעית מוגדרת.
בהנחה, שאין ריבונות יהודית-לאומית בלא טריטוריה קרקעית, יהא זה נכון לשוב ולקבוע, גם כיום, כי חוליית הקשר - בין העם היהודי לבין הטריטוריה שעליה הוא מבקש לממש ולקיים את ריבונותו, בין עבור היושבים במדינה ובין עבור יתר חלקי העם היהודי באשר הם כיום - היא החקלאים.
אין אני מתכוון לגרוע מתרומתם של אנשי התעשיה, הרוח, האמנות, האקדמיה, המסחר, החינוך, התרבות וכיוצא באלה לחברה ולמדינה.
ואולם, איש ההיי-טק אינו קשור בהכרח לאדמה זו או אחרת, וכך גם איש התעשייה, איש הרוח, איש האמנות, איש האקדמיה, או איש המשפט. הם חוזרים ומוכיחים זאת בניידותם כי רבה.
אבל המגזר החקלאי הקטן, הנאחז בשביל כולנו בציפורניו ברגבי האדמה, ואינו יכול, אינו רוצה ואינו מוכן להחליפה באחרת - הוא חוליית הקשר האמיצה ביותר בין העם לארצו!
האם טרם השכלנו להבין זאת? מדוע אנו מרשים לעצמנו להחריש, כאשר שליחינו, מקבלי המשכורות מאיתנו, במינהל מקרקעי ישראל, בפרקליטות המדינה, במשרדי היועמ"ש לממשלה, בבתי המשפט, בכנסת ובממשלה ממשיכים להכות בפטישי זדון על אותן אצבעות מיובלות מעבודת כפיים וציפורניים מחורצות, הנאחזות עבור כולנו באדמת הלאום? האם איננו מבינים שהאצבעות המוכות והמוחלשות הללו יאבדו לבסוף את האחיזה?
ללא קשר לעמדתי הפוליטית, הרי אישית, מאוד הזדהיתי עם אסונם של חקלאי גוש קטיף. לחקלאים בגוש קטיף לא נמצא מקום בלב הקונסנזוס היהודי בארץ. אך האם גם לחקלאים הוותיקים - בנחל עוז, בניר עם, בנירים, במפלסים, בדן, בדפנה, במשגב עם, במנרה, באילון, באדמית, במצר, בבחן - לא יימצא מקום בלב הקוסנזוס, באופן שיצדיק הפסקה מיידית של התעללות האליטות והציבור בהם ובכל מה שהם מייצגים?
תרומת החקלאים
למעשה, לא יהיה זה מופרז לומר כי החקלאים מאכילים אותנו, מנשימים אותנו, צובעים בירוק את הארץ בשבילנו, צורכים ומפנים את מי הביוב שאני מייצרים, מייפים את נופינו ומפריחים את מדברנו.
האם חשבנו פעם מה יהא עלינו, כצרכני מזון טרי בלתי מתפשרים כמעט, אילו יצליחו המדינה ופקידיה "לשבור" את הציבור ההולך וקטן של החקלאים, והם יפסיקו לעבד את השדות ולייצר עבורנו חלב, ביצים, בשר, עופות, דגים, תבואה, ירקות, פירות וכדומה?
ב"מוסד נאמן", בטכניון, נערך מחקר מקיף על תרומתם העקיפה של החקלאים ושל החקלאות למדינה, בשורה ארוכה של תחומים. השטחים הירוקים והמעובדים ברחבי הארץ הם ה"מפרקים" העיקריים של גז ה-CO2 שאנו פולטים, והם "יצרני" החמצן העיקריים לאוויר שכולנו חייבים לנשום.
השטחים הירוקים, שהחקלאים מגדלים ומעבדים, משנים את תמונת הנוף המדברי של ארץ ישראל, ואילולא כן, הייתה מרבית הארץ נראית כמעט כמו מדבר יהודה.
החקלאים מפריחים שממה, משביחים ומעבדים שטחי בור נרחבים, תוך שימוש בכמויות עצומות של מי ביוב מושבים, המגיעים מהביוב הרב שאנו מייצרים. ספק אם היה שימוש ואפשרות הסלקה לאותם מי ביוב מצטברים, אילולא הוזרמו להשקיה.
בנוסף לתרומתם היומיומית של היישובים החקלאיים לביטחון המדינה, הנובעת מעצם נוכחותם בספר ומנכונותם להסתכן ולספוג את ההתקפות האינסופיות, הרי גם בניה של ההתיישבות העובדת נחלצו תמיד לפני המחנה, כאשר עמדו לפני שירותם הצבאי.
מאז קום המדינה ועד ימינו אלה היוו בניה של ההתיישבות העובדת, את שלד המתנדבים לכל היחידות הקרביות בצה"ל, ומספרם בהן עלה במאות אחוזים על מספרם באוכלוסייה.
זאת ועוד, כפועל יוצא מכך, גם מספרם היחסי של הנופלים במערכה, מבין בניה של ההתיישבות העובדת, היה במשך עשרות שנים גבוה בעשרות אחוזים ממספרם של אלה באוכלוסייה.
חקלאות ויהדות
לאחרונה עולה שוב ושוב שאלת היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית ומדינת כל אזרחיה, או ראשית לכל מדינה יהודית ודמוקרטית.
התומכים בעמדה, שמדינת ישראל צריכה להיות, ראשית לכול, מדינה יהודית, מוכרחים להכיר בחשיבותה של ההתיישבות העובדת להשגת מטרה ציונית, לאומית ויהודית ראשונה במעלה זו, שאם לא כן, תיהפך מדינת ישראל במהרה, עוד בימינו, למדינה דו-לאומית ולבסוף למדינה פלסטינית.
צריך רק להעיף מבט ב"מפת כתמים", שבה מסומנים בכתמי צבע האזורים שבהם קיים רוב יהודי של מתיישבים, מול אזורים בהם קיים רוב לא יהודי, כדי להבין ולהפנים את הסכנה שבפניה ניצבת "יהדותה" של מדינה ישראל. כל מרכז הגליל כבר אינו "יהודי" בעיקרו, שכן ההתיישבות היהודית מחזיקה ב"רוב" רק בגליל העליון המזרחי ובגליל המערבי. עמקי הצפון מאוכלסים גם הם ביישובים רבים וגדולים שאינם יהודיים. כל אזור ואדי ערה, בלבה של המדינה, וכל אזור השומרון – מאוכלסים בצפיפות ובמסיביות בלא יהודים. כל אזור יהודה אינו "יהודי" גם הוא. בנגב - אזורים נרחבים מאוכלסים בלא יהודים, בעיקר בדואים.
בנסיבות עובדתיות אלה מתרחשת בעצם מלחמת אדמות, מי יתפוס ויאכלס יותר ויותר קרקעות; האם הציבור היהודי, או שמא האוכלוסייה הלא יהודית. אריק שרון היה המנהיג האחרון שהבין זאת, ונראה שהמנהיגות הנוכחית רדודה וחסרה את האחריות הלאומית העמוקה הדרושה לכך. הדברים אמורים גם ביחס למפלגות הימין והימין הקיצוני המתרכזות בטפל, במאחזים קיקיוניים, ומתעלמות מכך שאנו מאבדים את העיקר.
הציבור היהודי, המשתתף במערכה על אחיזה בקרקעות הלאום, אינו נמצא בגוש דן, אלא פרוש ברובו במרחב, בקיבוצים ובמושבים, במצפים, בהתיישבויות בודדים, ומורכב מאנשים קשי יום, יגעי כפיים ושומרי חוק המסורים למדינה ומצייתים לחוקיה.
המינהל והפרקליטות מכים בהתיישבות בשיטתיות
בעוד שהכפרים הערביים בארץ גדלים, מתעצמים, מתרחבים ומתפשטים קרקעית, בקצב מדהים, מנהלת המדינה, באמצעות פרקליטות המדינה ומינהל מקרקעי ישראל (שרק אויבי ישראל היהודית יכולים לברך באמת על המדיניות שהם נוקטים), מלחמת חורמה מתמשכת בהתיישבות היהודית בפריפריה, המתגוררת ושורדת בעיקר בקיבוצים ובמושבים. והכול רואים את האיוולת, ומוחאים כף בשמחה לאיד.
ניקח כדוגמה אחת בלבד את סוגיית ההרחבות הקהילתיות בקיבוצים ובמושבים, שעליה הכריז המינהל מלחמה עוד בימיו של היועמ"ש אליקים רובינשטיין, שופט ביהמ"ש העליון דהיום.
לתומי הייתי סבור, כי מדינה ישראל הייתה צריכה להכריז על "מענק מקום" של 10,000 דולר לפחות בגין כל משפחה חדשה, לכל קיבוץ ספר קשה יום, אשר ייאות, יצליח, יסכים, להפוך חלקת שדה שלו לשכונת מגורים, וליישב בה משפחות נוספות שיסכימו להיאחז ולהתיישב בספר הפריפריאלי.
במקום זאת, מנהל המינהל, חדשות לבקרים, בעזרת פרקליטות המדינה וגורמים משפטיים נוספים, מערכת מרדפים ומעקבים, מלווה בהחלטות ובגזירות, שחלקן גובלות באי-חוקיות, כדי למנוע מקיבוץ כלשהו לגבות תשלום כלשהו, ולו הזעום ביותר, מכל יחידה שישווק למשפחה חדשה שיביא לפריפריה. אגב זאת, הם גם ששים לפגוע, בחדווה וללא היסוס, גם ביסודות חברתיים חיוניים ועתיקי יומין, כמו קריטריונים לקבלה ולקליטה ביישוב הקטן, ובכל מרכיב אחר שהם מצליחים לאתר.
הואיל ובדרך כלל לא מדובר כלל באזורי ביקוש נדל"ן, הרי התמורות בגין היחידות הן ממילא נמוכות ביותר, ובכל מקרה, לא צפויים תקבולים כספיים משמעותיים, אם בכלל. מה גם, שלכל הקיבוצים שכבות פנסיונרים וסיעודיים, קופות פנסיה ריקות וחובות כבדים לבנקים, ואלה דורשים תשלומים כספיים תמורת שחרור המגרשים משעבודי הבנקים.
ודוגמאות נוספות לאותה מערכה הרסנית ניתן להציג לרוב.
כעת הרשו לי לצטט את כותרת מדור "כלכלה" של "ידיעות אחרונות" מיום 9.1.2008 (עופר פטרסבורג): "נוטשים את הגליל. נתוני משרד השיכון ל-2007 חושפים: רק 40 יחידות דיור שווקו בגליל למגזר היהודי, לעומת 550 יחידות לציבור הערבי. מספר הזוגות הצעירים בגליל ובנגב, שלא מימשו את זכאותם למשכנתה, זינק ל-25,000, עוד צעד בדרך למדינת תל אביב".
כל זאת, כאשר המינהל והפרקליטות מנהלים מלחמת חורמה אגרסיבית, צינית והרסנית בשכונות ההרחבה של הקיבוצים ושל המושבים בנגב ובגליל, אשר היו יכולות להביא עשרות רבות של זוגות צעירים חדשים לכל יישוב פריפריה יהודי כזה, בעלויות פיתוח ובנייה (למשפחה), שאינן עולות על דירת שלושה-ארבעה חדרים שימכרו במרכז הארץ. היש איוולת גדולה מזו?
לפי נתוני משרד השיכון, הרי שכל המכים בה מבפנים, מכיוון גבה החשוף, הצליחו לנצח את ההתיישבות העובדת היהודית בפריפריה, מקום שנכשלו בכך במשך שנים החיזבאללה בצפון והחמאס בדרום!
מדוע החקלאים אינם משיבים מלחמה?
בהתנהלותה של ההתיישבות העובדת ניתן לזהות מאפיין בולט נוסף - ההתיישבות העובדת אינה מתגוננת כמעט בכלל, אינה צוברת ואינה אוגמת כוח פוליטי, אינה מפגינה, אינה שובתת, אינה מכה חיילים ושוטרים, אינה מחנכת לסרבנות שירות, אינה חוסמת עורקי תחבורה חיוניים, אינה משליכה אבנים בניידות משטרה ואינה מנקבת חורים בצמיגי ג'יפים צבאיים; מנגד, היא גם אינה יוזמת שום פעולה של מרי אזרחי, פסיבי או אקטיבי, וגם אינה חדלה מהתגייסות למשימות חברתיות כלל ארציות ולאומיות; ההפך הוא הנכון: בתמימות של חולמים, מגישים החקלאים את הלחי השנייה.
בניה/"חייליה" של ההתיישבות העובדת מצוידים בכל היכולות, האמצעים והעזרים הדרושים לפעולות מחאה והתנגדות המבוצעות בחלקים אחרים של הארץ הזו.
מדוע הם כה פסיביים ומרכיני ראש?
כי מרבית בניהחונכו לתרום את כל אשר להם, כולל חייהם, לטובת המדינה היהודית הריבונית ושומרת החוק והמשפט, שהוריהם וסביהם הקימו בדמם ובזיעת יומם!בלי להתמרד; בלי לדרוס את שלטון החוק במדינה; בלי להחליט שהדינים הפנימיים שלהם גוברים על חוקי המדינה; בלי להחליט שהמדינה, שפוגעת בהם ובמעט אשר להם, אינה עוד המדינה שלהם; בלי להחליט שמצוות (פסק ההלכה) המנהיגים הפנימיים שלהם חשובה וחזקה ממצוות נציגי המדינה, שפוגעת בקודשיהם יום יום ושעה שעה; בלי להחליט שפקח המינהל העושה שמות בחצר המשק שלהם אינו עוד הפקח הלגיטימי של המדינה שלהם ואפשר לחסום דרכו, לחבל ברכבו ולהכותו.
אסיים בקריאה לכל אותן אליטות ולכל נושאי המשרה ובעלי התפקידים ברשויות המדינה ולעיתונאים במדיה הכתובה והמשודרת: אנא, לימדו סוגיה זו והתעמקו בה, ואל תיתפשו להלכי רוח שטחיים שהם תוצאה של הסתה ושל פופוליזם מסוכנים!
חידלו מרדיפת ההתיישבות העובדת והחקלאים באשר הם, גם אם הדבר מחייב להרפות מרדיפת הקיבוצים והמושבים, שהפכה זה כבר לספורט לאומי ופוליטי.
זיכרו - ניצחונכם על ההתיישבות העובדת הוא גם ניצחונם של המרים והמסוכנים באויבי ישראל היהודית על אחיזתם של היהודים באדמות הלאום. חזקו את ההתיישבות העובדת ועימדו לימינה בטרם יהיה מאוחר - כי בנפשנו הדבר!
אם לא תהפכו עוד היום את הדברים הכתובים כאן למיותרים, הם יתבררו לכם מחר כצודקים, ואז יהיה כבר מאוחר!
אתם האחראים לכך, אין אחרים!
עו"ד ארז לבנון הוא מייסד ושותף במשרד לבנון, אקוניס, דורון ושות', עוסק כ-28 שנים בתחום המשפט האזרחי והמסחרי, ומתמחה גם בליווי קיבוצים ומושבים בחלקי הארץ השונים
