"וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ." [ויקרא, א', 7]
צבא ההגנה לישראל מאבטח תפילת יהודים בקבר יוסף שבשכם. אוטובוסים מלאי מתפללים מגיעים למתחם. לאורך הרחוב מפקיעים כוחותינו המאבטחים חדרים אסטרטגיים. המשפחה הענפה והמפוחדת מתרכזת בסלון, גברים נשים וטף, בעוד שאנחנו רוכנים עם כלי נשקנו מן החרכים הנשקפים אל הרחוב, תרים בעין חדה אחר מפגעים. תפילות יהודיות עתיקות מאוושות מעלינו, עושות את דרכן אל מי שעושה שלום במרומיו.
ארבעה מי יודע, שאלו היוונים העתיקים, ארבעה אבות לעולם: מים, אדמה, אש ואוויר. אצלנו, היהודים העתיקים, מתחיל העולם, כאילו, אחרת - כידוע, האש נעדרת - אך אם אנחנו מערבבים את אותיות המילה הראשונה של התורה, אנחנו מגלים שבעצם, היא מסתתרת, וכבר כאן, ב"בראשית", נחבאת ה"אש" בתוך ה"ברית".
יש בה, באש, משום ריצוד דק של דמותו הבלתי נתפסת של אלוהי התורה: בעל תיאבון, בעל שררה, אל קנא, מחוז כיסופים, אל ריבוא פרצופים. עוד רגע יניחו בני אהרון את הקורבן על המזבח, ריח השומן השרוף, האיברים הפנימיים, הקרב והכרעיים יעלה באפו המרחרח של הריבון הנעלם, ובתוך הלהבה המבעבעת, בין עור חרוך לגידים נמסים, יתפצפץ קולנו ויישמע רינוננו ותבוא שוועתנו לפניו, כי הוא רחום יכפר עוון ולא ישחית.
מתי מופיעה האש, סוף סוף, בגלוי ובלי כיסוי? במעמד כריתת הברית בין אבינו אברם לאבינו שבשמים: "ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (בראשית, ט"ו, 17). "להט" (ג', 24) ו"שריפה" (י"א, 3) אמנם הוזכרו לפני כן, אבל אין מה להשוות, כאן הופעת הבכורה. עם זאת, התורה נזהרת מן האש כמו מאש, מקפידה שלא להציגה כסוג של אלוהות, מדגישה את היותה ייצוג פיזי של האל האחד הבלתי מוחש. לכן, נדחתה הופעתה עד שיימצא לה תפקיד, עד עלייתו על הבמה של בעל הברית, אבינו אברם. רק עכשיו, בסיום שיחות הקירבה, בתוך מעמד החתימה, היא עוברת כשליח, כלפיד, ומאז היא אש תמיד: בה בוער הסנה והיא ההולכת לפני המחנה.
כשבני אהרון נותנים אש, עורכים עצים, הם ממשיכים לרתך את הקשר עם ריבונם, לצרוף את מה שנכרת באש ברית: אנחנו נכיר בו, נשמור את חוקיו ונקיים את מצוותיו, הוא יהיה לנו לאב, ויבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם. יחסים מדליקים. בסך הכול, הסתדרנו לא רע עד שהנורא מכול קרה: האש אשר על המזבח יצאה מכלל שליטה, ובמקום לווסת אותה ליבינו שלהבת, הבערנו לפידים, קשרנו שלוש מאות שועלים זנב אל זנב, שילחנו אש זרה בשדות פלשתים.
כך, בזרועות ארגמן, עולה התפילה, עולה הקורבן: והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, יושיע ויחוס ויגן. חילול השם גדול עושה שלום במרומיו, עלינו ועל כל ישראל, ואנחנו אומרים אמן.
