גיורא רם

הדיון הוא נשמתה של הדמוקרטיה, ולכן נזקי אי קיומו קשים לא פחות מנזקי קיומו

בסוגיית איראן מתנהל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באג'נדה חד-ממדית, כמו גם התקשורת המשתקפת מתוך מסכי הטלוויזיה, שעמה צמח וסביבה הוא פועל. בתוך כך עולות שוב ושוב פניות לדיון ציבורי רחב על אפשרות של תקיפה ישראלית.

נשק השמדה המוני הוא ממד חדש ושונה בחשיבה הפוליטית-צבאית, וכבר עם הופעתו, לפני 65 שנים, נראו הגנרלים בעלי הניסיון כבלתי מתאימים להערכות בתחום הזה. היה זמן, שמי שהובילו את הדיון הגרעיני היו אוניברסיטאות ומכוני מחקר. בתחום הגרעין אין יתרון לניסיון צבאי מהעבר, כמו שגם אין יתרון לאנשי השמאל הציוני האחראי מהעבר.

מי שתרם רבות לנושא הדיון הציבורי בתחום הזה היה פרופסור יהושפט הרכבי, שלפני הקריירה האקדמית שלו היה ראש אמ"ן. אחריו לא רבו הערכות פומביות לעניין הזה. לדעת מעצבי המדיניות הישראלית לדורותיהם, העמימות הוכיחה את עצמה. הייתה בה "הרתעה בלי מירוץ חימוש", עם יכולת לפסוח על המכשולים המדיניים בעולם משתנה. אבנר כוהן, מחבר הספר על ישראל והפצצה, הוא הבולט אך לא היחיד, שמנסה לעורר דיון ציבורי ונכשל.

יצחק רבין הגדיר בכהונתו השנייה כראש ממשלה "חלון הזדמנויות היסטורי לאפשרות השגת הסדרים בין ישראל לפלסטינים ולמדינות השכנות, שעדיין אין עמן הסדרים מתאימים". רבין טען, כי אחת האפשרויות להיסגרות החלון תהיה כאשר יימצא נשק גרעיני בידי מדינה ערבית. מאחר שבתחילת שנות התשעים הידיעות על כוונת ההתגרענות של איראן כבר נדונו בישראל שבממשל רבין, הוא צפה, ובצדק, כי מאזן גרעיני במזרח התיכון יקטין את היכולות לפתרונות צבאיים ויגביל את יכולת ההכרעה. המאזן הגרעיני מאפשר לשמור על קונפליקטים לזמן ארוך ללא פתרון, עם פעילות טרור מתמדת, כשהמלחמה בפעילות זו מוגבלת. מדינת ישראל תתקשה מאוד להתמיד במצב כזה. נשק גרעיני באיראן הוא מצב ביניים, שימשוך אחריו נשק כזה גם בטורקיה, בסעודיה או במצרים ובמדינות נוספות. אם תשלים איראן את ההתגרענות שלה, תיווצר תקופת ביניים, שבה לאיראן יהיה נשק גרעיני, אך לא במדינות הערביות האחרות, ויש להניח, כי בזמן הזה המדינות הללו יגלו מוטיבציה להתקרבות לישראל ולפתרונות הסכסוך. דוגמה לכך היא התוכנית הסעודית מלפני שבע שנים, שקרמה עור וגידים אף על פי שאיראן רק בדרך אל נשק זה. זאת הסיבה שהתגרענות איראן מזמנת סכנות גדולות, ועמן גם הזדמנויות שלא יחזרו.

התקיפה בעיראק

עד עתה ניהלה ישראל מדיניות, שמנסה לדחות נשק גרעיני במזרח התיכון. המדיניות הזאת הובילה לתקיפה הצבאית על מתקני גרעין בעיראק, בשנת 1981.

כשדובר במחצית שנות השבעים על העברת כמות מוגבלת של אורניום מועשר מצרפת לעיראק, ניתן היה לסיים את התאמתו של אורניום זה ליצירת נשק בכור אוסיראק שמדרום לבגדד. הכמות הזו הייתה מאפשרת ייצור פצצה אחת עם עודף אורניום. בימים ההם הבעתי את דעתי, שתקיפה שלנו את הכור אפשרית בסיכון סביר אך אין בה היגיון. חשבתי שהלחץ צריך להיות מופעל דווקא על צרפת, ספקית האוראניום, ושתקיפה שלנו יכולה, מצד אחד, לדחות יצירת נשק כזה, ומצד שני, להגביר את המוטיבציה של המשטר העיראקי לפיתוחו בדרכים, שבעתיד יקשה עלינו למונעו בדרך הצבאית. לדעתי זו היו שותפים נוספים במערכת הביטחון, אלא שהרמטכ"ל רפול, סגנו קותי אדם, סגן ראש המוסד, נחום אדמוני, מפקד חיל האוויר, עברי, ואנשי המחקר של אמ"ן חשבו אחרת, והם שכנעו את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, והתקיפה בוצעה.

התקיפה המוצלחת נכנסה כאירוע מכונן לאתוס הלאומי ולמורשת חיל האוויר, עם התבטאויות בסגנון, "הצלה משואה". במרחק השנים, הוויכוח של אז נראה כתיקו יותר מניצחון של השקפה מסוימת. אף על פי שהטלתי ספק בצורך במבצע התקיפה, הייתי גאה בהצלחתה. כמי ששאל שאלות בפורומים הביטחוניים שדנו בנושא, הנני משוכנע שהתשובות להן לא נבחנו בגלל מלחמות המפרץ ובגלל שהאוראניום סופק לעיראק מצרפת במגבלות חמורות, שהיו אולי הופכות את התקיפה למיותרת. העולם של היום שונה בתכלית. גם איראן ומתקניה בתעשיית הגרעין שונים. אבל היום עולות הרבה שאלות דומות. אם ישראל תתקוף את איראן, במקרה הקל היא תגרום בכך לדחייה של הפיתוח הגרעיני באיראן; במקרה היותר מסובך יוביל הדבר להסתבכות של לחימה, שתגרור אחריה גם את ארצות הברית ואת אירופה בתנאים שיסבכו את מדינת ישראל. מעבר לכך, אם נתקוף ואם לא נתקוף, יהיה צורך להמשיך ולשמור על העמימות סביב ההחלטה הזאת, ולכן דיון ציבורי הוא בעייתי.

הדיון הוא נשמתה של הדמוקרטיה, ולכן נזקי אי קיומו קשים לא פחות מנזקי קיומו. גם הסיכונים וגם ההזדמנויות עומדים על כף המאזניים, והמשכיל בעת הזו יידום. אם כך למה ביבי לא מבין, שהפיכת הנושא לסלע קיומו כראש ממשלה הוא הנזק הגדול ביותר שאפשר לגרום למדינה בעת הזו? הזעקה שלו יכולה להביאו להתחייבויות, שיובילו להחלטות שגויות ולהפרת מדיניות העמימות. הממשלה שבחר נתניהו, כביכול, כדי להבטיח שלא להחמיץ הזדמנויות היסטוריות, תוביל אותנו בראשותו לסגירתו של חלון ההזדמנויות. מירון בנבנישתי כבר סגר את החלון הזה, גם פרופסור ארנון סופר, ולאחרונה, גם אבישי גרוסמן שלנו מנסה לחזור לפתרונות, שאצל מאיר יערי הועלו על תנאי, (מדינה דו-לאומית עד שיהיה רוב יהודי, אפילו ב-1947). ההחמצה היא של כולנו. והמשכיל בעת הזו אינו יכול להיות משכיל.

הכותב, חבר מעברות, ממקימי המועצה לשלום ולביטחון, היה סגן מפקד חיל האוויר

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

סרטוני קיבוצים

 הרשמו לקבלת עידכונים של אתר הקיבוצים

 ישירות באימייל