ציפיותיי להספיק לסיים את משימתי בקיבוצי עמק הירדן עד בוא החום הגדול, נתקלה בשרב מרסי כבד ומהביל. "לא יכולנו לנסוע לאיזה קיבוץ ברמת הגולן?" רטן רן הצלם בשעה שיצאנו מהמכונית סמוך לחדר האוכל של שער הגולן. "נתקענו בשער", מלמלתי בתגובה, ומחיתי אגלי זיעה סוררים ממצחי, "האוכל יצטרך להיות טוב באופן קיצוני, כדי שנסלח להם על הכבשן הזה".
מה חדש? למרות ניסיונות של חלק מהחברים להעביר את הקיבוץ למודל הדיפרנציאלי, נכון להיום, למעט האוכל שהופרט, שער הגולן הוא עדיין קיבוץ שיתופי לחלוטין, וזה בא לביטוי גם בלוח המודעות: חוג ציור לילדים, הרשמה לסדר פסח, טבלת משקעים, מכתב שנמענו לא ברור ומגוון מודעות קיבוציות מפעם, שנתלו לכבוד חג הקיבוץ הבא עלינו לטובה, מבהירות שמדובר בקיבוץ מסורתי ובעל תרבות תוססת.
קבלת פנים - התיאוריה שלי ממשיכה להתפורר, כשבלי שום סיבה שבטית נראית לעין נקטו החברים במודל המתעלם.
קוד לבוש - כיאה לקיבוץ של השמו"צ, מפגין הכחול נוכחות. עם זאת, מרבית הסועדים מעדיפים דווקא חולצות משבצות עם נטייה לא ברורה לצבעי האפור והבז'.
דברים שרואים מכאן - כאמור, חג הקיבוץ ה-73 עומד בשער, וחדר האוכל מקושט בהתאם: במה גדולה הוקמה, מאחוריה נתלו תמונות מראשית הקיבוץ וכיתובים פטריוטיים בנוסח: "כאן בית היוצר לדור מגשימים". על הקירות מסביב ניתן למצוא עוד שלל תמונות חלוציות, על כל הטוריות, החרמשים, הפרדות ועגלות המספוא המשתמעות מכך. ההגשה נראית מצוין, ועגלות החימום מסודרות בצורה תורית וידידותית לסועד. הכיסאות והשולחנות כבר ראו ימים יפים יותר, והחלונות הקטנים לא מאפשרים הצצה אל נוף הפיקוסים/דקלים/מדשאות היפה, שמעטר את סביבת חדר האוכל. "תשמע, פעם היו חייבים שיהיו חלונות קטנים", שולף אחד מרכזי הענף, תמיר, ניחוש מלומד, "כדי שלצלפים הירדנים יהיה יותר קשה לכוון. עד היום החלונות נמצאים בין השולחנות, כדי למנוע את החשש הזה". למרות האווירה המעט קלסטרופובית, בסך הכול מדובר במתחם מרווח, נעים ונקי, שלמרות גילו המופלג מצליח לשמור על רוח נעורים.
הגשת פתיחה - בשער הגולן יש לא מעט מנות קבועות. אל תטעו, לא מדובר בעוף בפיג'מה, שניצל קנוי ומשה בתיבה, אלא במאכלים אטרקטיביים בהרבה דוגמת קציצות ביום שני, סיני בשלישי, פלאפל ברביעי וטורטיות בחמישי. אל אלה נוספות בכל פעם מנות משתנות, הכול תוצרת בית ללא שימוש במזון מוכן. "הפלאפל הוא גולת הכותרת", מספר רכז הענף השני, איל, "לפני שתמיר הגיע הנה, היה לו דוכן פלאפל, שפעל הרבה שנים באפיקים והוא פיתח מומחיות בתחום. אני מבטיח לך שמדובר באחד הפלאפלים הטובים בארץ". לצערי, הגעתי יום מאוחר מדי, אך האכזבה התפוגגה בראותי את הטורטיה עמוסת הגוואקומולי ובשר הבקר, שאליה הוספתי בחדווה גם שניצל הום מייד, אורז ושעועית ירוקה. רן לקח אף הוא טורטיה, ואליה הוסיף פתיתים ומספר סלטים מתוך מבחר גדול ומרשים.
חבר ישלם 10-14 שקלים, שכיר ייפרד מ-26.5 ולאורח זה יעלה 35 שקלים.
שלוש ארבע לעבודה - ענף המזון מונה 13 עובדים, חמישה מהם חברי קיבוץ. כאמור, בראש עומדים תמיר ואיל, שניהם חברי קיבוץ צעירים יחסית, כשהראשון משמש גם כשף ומהווה את הסמכות הקולינרית, בעוד שהשני דואג לעניינים הלוגיסטיים. השכירים מגיעים ברובם מטבריה. יחד הם מספקים לכ-250 סועדים ארוחת בוקר שבעה ימים בשבוע (כולל שבת!), ארוחת צהריים חמישה ימים (ללא שישי ושבת) וארוחת ערב בשישי.
על טעם ועל ריח - נתזי גוואקומולי איימו לפרוץ את הטורטייה בשעה שנגסתי בה. טעמים נהדרים התפשטו בפי. אחח, אין על השילוב של בקר טחון ואבוקדו מרוסק. השניצל הביתי, שלפירורי הלחם שלו הוכנסו עשבי תיבול, הצליח לשמור על הרמה הגבוהה, וכמוהו גם האורז שנעשה באסכולה הדייסתית הנפלאה. איל הגיע לשולחן והגיש לנו קנקן של מיץ תפוזים צונן, שהשכיח מלבנו את החום באופן סופי, ותמיר הוביל אותנו לרמפה, שם פינק אותנו בבירה קפואה של צהריים, שיחד עם סיגרית הנובלס חתמה את הארוחה בצורה מושלמת.
"אוכלים, לא שואלים", רטן כלפיי אחד הסועדים בשעה שניסיתי לברר את שביעות רצונו, והזכיר לי שלמרות הכול מדובר בפולנים. "תסתכל עלינו", שברה שותפתו לשולחן את הקרח, "אנחנו נראים טוב, זה אומר שאנחנו אוכלים טוב".
ההברקה - כבר ראיתי בעבר הוראות לסידור הכלים במכונה, יש כאלה שמסבירים במילים, אחרים מוסיפים צילום, אך פה לקחו את העניין לרמה אחרת, כשהרכיבו מסמך מפורט ומקיף מלווה בציורים, בחצים ובכתוביות בעברית ובאנגלית.
סיכום - אוכל טעים, מחירים נמוכים יחסית, חדר אוכל מושקע ושני מנהלים שמשלימים זה את זה בצורה מצוינת, ונותנים לחברי קיבוצם סיפוק קולינרי מתמשך. עם טיפה השקעה במבנה, זה יהיה מושלם.
תשעה עופות מכובסים.
