האחריות על הילדים היא של ההורים עוד לפני לידתם, ובוודאי שאחריה; הסולידריות בין הצעירים ושמירת הסוד מפני המבוגרים חייבות להיענות בסולידריות לא פחות יציבה בין ההורים
לא רק הורים לבנות נחרדו לשמוע את פרטי האונס וההתעללות, שביצעו שלושה-עשר בנים למשפחות "נורמטיביות", תלמידי בית ספר תל אביבי "נחשב", בלי שאיש יחשוף את הסוד. לעתים נדמה, שהביטוי "לא יעלה על הדעת" הולך ומאבד מתוקפו, ואת מקומו תופסת תחושה של אוזלת יד. מה אנחנו באמת יודעים על ילדינו? האם ניתן להעלות על הדעת שגם בני מסוגל למעשה כזה? האם בתי הייתה שומרת על שתיקה לו, חלילה, הייתה נקלעת למצב כזה? האם מתרחשים דברים שחובה עלינו לדעתם והם נסתרים מאיתנו? איפה המחנכים והיועצים? האם אנו ממלאים את תפקידנו כהורים, המופקדים על שלום ילדינו ועל מוסריותם? האם ניתן עדיין לכוון ולחנך בעולם של ימינו? האם מוסדות החינוך והרווחה הם עזר כנגדנו, או שאנו סומכים עליהם ועקב כך נחלשת עירנותנו?
שאלות רבות לפנינו, אך המכרעת שבהן היא: של מי הילדים? על מי מבין כל הגורמים השותפים מוטלת האחריות המכרעת והסופית? מתוך התשובה צריכות להיגזר דרכי הפעולה.
האחריות לילדים, עוד לפני לידתם, מונחת לפתחם של ההורים. היא משנה צורה עם השתנות העתים וההתבגרות, אך אינה מצטמצמת. לצד ההורים עומדות רשויות מסייעות ומעורבות, אך האחריות המרכזית מוטלת עליהם, ובתוצאות החינוך ישאו הם וילדיהם, בדמעה או ברינה. האירועים האחרונים, שמיקדו את תשומת הלב, מעוררים שאלות, שהורים למתבגרים חייבים לשאול את עצמם:
האם ניתן לכנות את האווירה בביתנו "אווירה משפחתית", כזו הבאה לביטוי בארוחות משותפות, בחלוקת תפקידים בבית, בבילוי זמן משותף ובפתיחות?
עם יד על הלב, האם נוכחותנו בבית משמעותית, במשך הזמן ובשיח שאנו מנהלים עם ילדינו?
האם אנו ערים לשינויים במצב הרוח של הילדים ובהתנהגותם?
באיזו מידה קיימת הידברות בינינו לבין בית הספר, שבמהלכה אנו מתעדכנים וגם מספקים למורים מידע רלוונטי?
האם אנו יודעים מי הם חבריהם הקרובים של ילדינו?
מהם הרגלי הבילוי של הילדים? האם אנו בטוחים שאינם משתמשים בחומרים מסוכנים, כגון אלכוהול, טבק או, חלילה, סמים?
האם מוצבים בפני ילדינו "גבולות" במכלול נושאים, כמו: נימוסים, השקעה והישגים לימודיים, שעות בילוי ועוד?
האם אנו מסוגלים לומר לילדינו "לא", ולעמוד על דעתנו?
כנגד השאלות המועלות כאן עולה הספק -האם מותר לפגוע בפרטיותם של הילדים, ועד כמה ניתן "לחטט ולעקוב"? התשובה קשה, אך אסור להתחמק ממנה: עומק המעקב כעומק האיום על שלום ילדינו. במקביל לכך, הסולידריות בין הצעירים ושמירת הסוד מפני המבוגרים חייבות להיענות בסולידריות לא פחות יציבה בין ההורים. אמנם, הורים יקרים, כבר אינכם נפגשים ב"גינה הציבורית", ומחליפים חוויות תוך כדי השגחה על ילדיכם הקטנים, אך מפגש דומה במרחב הציבורי הווירטואלי עשוי להיות יעיל לא פחות. אם תיווצר בקהילת בית הספר, השכונה או הקיבוץ אווירה של ערבות הדדית נוצרת סוד ושיתוף פעולה הדוק בין ההורים-המחנכים לבין עצמם, יקרין הדבר, בסופו של דבר, גם על ילדיהם המתחנכים.
מי ששלום הילדים וטובתם נגד עיניו צריך לשרטט גבולות ברורים ולעמוד על המשמר, גם במחיר זמני של אובדן פופולריות. סימני השאלה חייבים להיענות בתשובות ברורות ובפעולה עקבית. בהיעדר אלה, יתפוגגו גם השאלות, ותיוותר אוזלת היד לבדה.
