בתגובה ל"30 שנה ויגאל", 25.2
את גולדה מאיר לא הכרתי. אני זוכר את יום מותה. היינו בכיתה ט' במפגש עם בני נוער ערבי, והודיעו שהיא מתה. מותה נגע בי. הרגשתי שאיבדנו אישיות מיוחדת במינה. אחר כך, מבעד לשנים ועם שהשכלתי, הבנתי עד כמה אותה תחושה ביטאה עומק שהיה חזק מההשחרה הציבורית של דמותה.
את יגאל אלון לא הכרתי. הייתי בכיתה י' כשנפטר. אינני זוכר את היום. כנראה, דבר מותו פגש אותי עסוק בעניינים של מתבגרים, ולא הצליח לחדור לתודעתי. לא הייתי שותף לציבור, שחש כי איבד מנהיג ותקווה. לא הייתי ער לגשם שבכה עליו. דמותו, אז, לא אמרה לי הרבה. לא ידעתי את שנותיו כמנהיג צבאי או כמדינאי, לא הכרתי את תכונותיו האישיות, ואפילו לא את הגותו.
עם יגאל אלון נפגשתי רק אחר כך. כשהתחלתי ללמוד.
המפגש המשמעותי הראשון שלי היה עם הספר "כלים שלובים". מפגש מרתק ומעורר, מאופיין בבהירות מחשבה ובניסוח מדויק. מפגש עם דרך הנעה בשבילי המציאות הקיימת, השואפת לעצב מציאות טובה יותר.
"הריאליסטים והפרגמטיסטים נוטים לשכוח, כי דווקא השאיפה למה שנראה לעתים כבלתי אפשרי היא המגביהה את האדם להיות ראוי לתואר אדם" - אני זוכר מאז. מסה מקיפה, הנוגעת בכל צדדי החיים הציבוריים, אחוזה במציאות קיימת ומסמנת כיוונים של תיקון. אתיקה בפוליטיקה - פרגמטיזם מציאותי, הכרה בצורך בפשרות תוך אחיזה בערכים האנושיים; פשרה טריטוריאלית. חתירה לשלום. גבולות בני הגנה. תוכנית אלון. פיתוח הארץ. החינוך. התרבות. ומעל לכול - חוכמת הכלים השלובים. הקשר הגורדי שבין כל הפנים הללו, כאופן היחיד שבו ניתן לבנות מציאות ראויה לחיים אנושיים.
מעט אחר כך למדתי על המאבקים המדיניים-פוליטיים, שבהם לקח אלון חלק בניסיון עיצובה של החברה הישראלית ושל מציאות החיים בישראל. מאבק למציאת פתרון אפשרי למצב מורכב של חיים במזרח התיכון: פשרה טריטוריאלית, תוך שמירה על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית וכבית לעם היהודי. גבולות בני הגנה, שמבצרים שלום וביטחון ומסיימים סכסוך, תוך הכרה בכאבי השכול שנאספו לאורך היסטוריה קצרה, התחשבות בהם וחתירה לריפוים. הכרה במורכבותו של הצד הערבי. הכרה בכך שגם שם, בצד השני, יש את אלה המבקשים שלום וסוף למלחמה. הכרה באופן שבו משפיעים מעשינו על יחסי הכוחות שם. למדתי על המאבק הפנימי שלו כאן, אצלנו, מול גורמים המבצרים סכסוך ותולים אותו, כביכול, ב"הכרת המציאות" - פעם באמתלה של חוסר פרטנר, פעם בהרמת דגלים של "זכויות היסטוריות" ופעם בוויתורים מפליגים, כביכול, החושפים את ישראל למציאות של טרור.
שם, בשדה המאבק הפוליטי-מדיני, היה אלון מהבולטים שבמסמני הדרך השפויה ומבכירי מוביליה.
במהלך השנים הבאות פגשתי את אלון, איש החברה המקים את האוניברסיטה הפתוחה, מתוך ההבנה שההשכלה היא הבסיס לחיים מודרניים וכך היא צריכה להיות פתוחה בפני כלל הציבור; אלון החותר לפיתוח תשתיות וחינוך ביישוב הערבי, מתוך הכרה בזכויותיהם השוות של ערביי ישראל ושאיפה לקדמם כשותפים תורמים במדינת ישראל. ועוד.
רק בשנים האחרונות נפגשתי עם אישיותו של אלון - פוליטיקאי, שר בממשלה, סגן ראש הממשלה וחבר קיבוץ. ממלא תורנויות שבת בחדר האוכל, מגיע לאסיפות, מחובר לחבריו, לאנשי קיבוצו הזוכרים אותו באהבה ואפילו בהערצה כאחד האדם. רק בשנים האחרונות פגשתי בסיפורים אישיים של אנשים, שהיו לצדו כעוזרים בפוליטיקה, המציגים איש יחיד במינו בפשטות הליכותיו, בניקיון כפיו, בצניעותו, ביושרו, ברגישותו. וגם את חבריו מהפלמ"ח. אנשי מגש הכסף, שנתנו לנו מדינה, לא רק בחלקם במלחמה ההיא, אלא בהמשך בשדה היצירה הישראלית על כל תחומיה; אנשי מעשה, שעבורם יגאל אלון עדיין מסמן את האמונה ואת התקווה.
אניטה שפירא כותבת על אלון של מלחמת השחרור, וטוענת ששם היה בשיאו.
לא יודע. אולי. את פעולותיו של אלון במלחמת השחרור ואת משמעותן, את מהלכיו במלחמה, את התחכום הצבאי ועוד יותר מכך את המשמעות המדינית של מהלכים אלה, פגשתי רק לאחרונה.
באמת מרשים. אבל עבורי מרשים במיוחד, בהקשר זה, היה לגלות את יגאל אלון הצעיר, כמעט נער (בן 30), שמעצב מהלכים צבאיים הטבועים אחר כך בכל העשייה הפוליטית שלו. אלון איש הצבא, החותר בעצם המלחמה לקווים של שלום. אלון הצעיר, המבין את אימתה של המלחמה ואת נוראויותיה המוצדקות רק בהינתן שלום בסופה. "אמנם ניצחנו במלחמה", הוא אומר בסופה, "אבל הפסדנו את השלום". השלום האמיתי, זה המאפשר חיים אנושיים רבי פנים ומשמעות, חיים של יצירה וצמיחה - כלים שלובים.
אני חושב שאת זה אניטה החמיצה.
אני חושב שעזרא דלומי, עורך הריאיון, התוהה בסופו על התנועה החברתית של הצעירים, הרואים באלון דמות מופת, ושואל, מדוע, ומדוע גם לו היה בזה חלק, שוכח לרגע, שהבחירה באלון אינה רומנטיציזם, אלא בחירה באיש מעשה והגות המחובר למציאות, נאבק על עיצובה ובו בזמן נשאר אדם.
הכותב הוא מנהל בית יגאל אלון
