גנוסר תבעו מבני הזוג לפנות את דירתם. בני הזוג טענו כי מעולם לא הופסקה חברותם בקיבוץ, גם כאשר יצאו לחופשה מהקיבוץ בהונדרוס, שממנה שבו לפני שבע שנים
בית משפט השלום בנצרת דחה בקשה של בני זוג, שהיו חברי גנוסר והורחקו מהקיבוץ, לעיכוב הליכים ולהעברת התביעה שהגיש נגדם הקיבוץ להליכי בוררות. התביעה הוגשה לפינוי דירה המוחזקת על ידי בני הזוג.
לטענת גנוסר, בני זוג שהיו חברי גנוסר וחברותם הסתיימה ב-1997, אף עזבו את הקיבוץ עוד קודם להפסקת חברותם, ועד שנת 2003 כלל לא התגוררו בקיבוץ. החל מאוגוסט 2003 התגוררו כתושבים בקיבוץ בדירה, שהקיבוץ השכיר להם בחוזה שהתחדש מדי שנה. בהתאם למוסכם בין הצדדים, חובותיהם של בני הזוג לקיבוץ, ובכללם תשלומים בגין חינוך בתם, תשלום דמי הרשאה לגור בדירה ותשלומי שירותים שונים - כמו חשמל, טלפון וכיו"ב - שולמו בדרך של קיזוז מדמי העזיבה שהגיעו להם. דמי העזיבה נוצלו במלואם עד לחודש מרס 2008, והודעה על כך נמסרה לבני הזוג. מספר חודשים אחר כך החלו בני הזוג להעלות טענות שונות בדבר זכויותיהם, סירבו לחדש את הסכמי ההרשאה לדור בדירה, וצברו חוב מול הקיבוץ. משום כך ביקש הקיבוץ לסלק ידם מהדירה.
בני הזוג טענו, כי הם נשארו חברי הקיבוץ לכל דבר ועניין. אמנם בשנת 1995 שהו בהונדורס, שם עבד הבעל כמומחה לגידול בננות, אלא שיציאתם לחופשה אושרה על ידי הקיבוץ. בתום השנתיים, ולאחר שהקיבוץ לא איפשר לבעל להמשיך בעיסוקו, האריכו בני הזוג את שהותם בהונדורס עד לשנת 2003. עם שובם לקיבוץ, כך טענו, סוכם כי תוענק להם זכות לקבל מגרש/בית בקיבוץ, כנגד חוב בסך של כ-150,000 שקל, שהקיבוץ היה חייב להם. לטענתם, בגנוסר לא התקיימה מעולם אסיפת חברים, שבה הוחלט על הפסקת חברותם בקיבוץ. טענה נוספת שהעלו בני הזוג היא, שתקנון הקיבוץ קובע כי כל מקרה של מחלוקת, בין חברי הקיבוץ לשעבר לבין הקיבוץ, צריך לעבור למוסד בוררות, ולפיכך גם המחלוקת הזו צריכה להידון בבוררות.
על כך השיב הקיבוץ, כי עצם ההפניה לסעיף הרלוונטי בתקנון הקיבוץ מלמדת, כי בני הזוג מודעים לכך שהנם חברי קיבוץ לשעבר, ומכל מקום, התביעה שהוגשה נגדם היא לפינוי דירה בשל אי-תשלום חוב כספי, ואין מדובר בסכסוך הנובע מחברותם בקיבוץ.
השופט יוסף סוהיל קיבל את עמדת הקיבוץ, וקבע שבמקרה הזה אין מקום להעביר את הדיון להליך בוררות. בסעיף 113 לתקנון הקיבוץ נקבע, כי "כל סכסוך שבין הקיבוץ ובין חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך, יימסר להכרעתם של מוסדות התנועה שנקבעו לכך על ידיה, "אם נתן אותו חבר לשעבר את הסכמתו לכך בכתב". הסכמה כזו, קבע השופט, לא ניתנה על ידי בני הזוג. יתרה מזאת, על החבר להביא ראיה פוזיטיבית כלשהי להוכיח נכונותו לבוררות ולא להסתפק בטיעון שאין ראיה שהוא סירב לנהל את הבוררות". ראיה כזו לא הוצגה. הבקשה נדחתה, בני הזוג ישלמו לקיבוץ 1,500 שקל הוצאות, ותביעת הקיבוץ נגדם תתברר בבית משפט.
