הסרט עג'מי , כדרכה של אמנות, ללא דידקטיקה וללא הנחות, מציב בפנינו מראה שאי אפשר לברוח ממנה
מציאות וקולנוע התערבבו להם בשבועות האחרונים סביב מועמדות הסרט עג'מי לפרס האוסקר, סרט, שמציג מציאות שיכולה אולי להתרחש במטרופולין רבים ברחבי העולם אבל הוא יותר מכל ישראלי. ופטריוטיות וזקיפות קומה לאומית חגגו בטוקבקים ובכנסת. איזו דמוקרטיה נפלאה יש לנו, אומרים המצקצקים בלשונם; הנה, אנחנו תומכים בסרט על ערבים בלי להחתים אותם על הצהרת נאמנות ועל התחייבות, כי יתעטפו בדגל כחול לבן ויצעדו בגאווה בשדרות ירושלים ביפו ובשדרות סאן-סט באל.אי. ובכלל, שיחזירו את הכסף, כי אם אין נאמנות אין אמנות. מי צריך בדיון כאשר המציאות עולה על כל דמיון?
מעבר לאיכות הקולנועית, שהביאה את עג'מי לסף התהילה, זהו סרט חברתי ופוליטי חשוב. דווקא על ידי הקצנת הדברים, כדרכה של אמנות, ללא דידקטיקה וללא הנחות, הוא מציב בפנינו מראה שאי אפשר לברוח ממנה. ואל תגידו שזה רק בסרטים. כבר כתבו לפניי שיש בעג'מי מסרים אוניברסליים, וכי מצבים דומים בגרסאות שונות יכולים להתרחש, ולמעשה, מתרחשים ברגע זה, בפרברי דטרויט או פריז, ריו דה ז'נירו או מקסיקו סיטי. אבל הסיפורים השזורים בו הם כל כך מקומיים, כל כך מכאן, והגויים האלה, השופטים באוסקר בטח לא הבינו את הדקויות.
"הדול ערב איסראאיל - גרועים יותר מהמשת"פים", אומר ה"שבח" משכם, שמחפש לינת לילה בחצר האחורית של המסעדה ביפו, ומצייר במשפט אחד את הגבול בין הפלסטינים ב"שטחים" לבין אחיהם בתוך הקו הירוק המדומיין.
"אם תתחתני עם מוסלמי, את לא הבת שלי", אומר האב הנוצרי לבתו, אשר בגרסה היפואית של סיפור הפרברים מתאהבת דווקא באיש ה"לא נכון."
"ואם תלך לגור בנווה צדק עם החברה היהודייה שלך, אתה בוגד בנו ובשכונה", אומרים החברים לבינג' בשיחה שבה הערבית והעברית חוברות להן יחדיו, והחברה היהודייה שואלת כל הזמן: "מה הם אומרים? מה הם אומרים?" (כמו רוב היהודים ששומעים ערבית ונבהלים). שהרי אף על פי שנווה צדק נמצאת במרחק חמש דקות מעג'מי, היא כבר עולם אחר. עשרים אלף דינר, לא שקלים ולא דולרים - דינרים! פוסק הקאדי הבדואי בסצינה בלתי נשכחת באוהל, דמי סולחה בין שתי משפחות שדם חם מפריד ביניהן, ומראה לנו שיש מערכות שיפוט וחיים אלטרנטיביות וחוקים וקודים תרבותיים רחוקים מן העין וחזקים מבג"ץ ומהמשטרה.
והמשפחה, שבנה החייל נעלם, כל כך מזכירה לנו משפחות אחרות החיות בתוכנו, והקצין הבכיר הבא לבשר בשורת איוב, ודנדש השוטר שמאבד שליטה כשהוא רואה חפץ שהיה שייך לאחיו המת - כל אלה פיסות של מציאות ישראלית מדממת.
אבל ברוח הפסח המתקרב נאמר כי:
שבמאי יהודי ובמאי ערבי יצרו יחד יצירת מופת קולנועית - דיינו
שמאות אלפים צפו בארץ ובעולם בסרט ישראלי דובר ערבית, ולא יצאו מן האולם - דיינו
שכל אמצעי התקשורת שלחו שליחים ללוס אנג'לס, לתעד את חיוכם של ילדים ערבים מיפו, שבסך הכול למדו בסדנה לתיאטרון והגיעו אל מרכז העולם - דיינו
שראינו אישה עטוית חג'אב, שבעלה נרצח באמת, לא בסרט, מגיעה אל התיאטרון הסיני בהוליווד ואומרת בעברית שזה חלום - דיינו
שלמשך שבוע התלכדנו כולנו בפרץ של פטריוטיזם וגאווה סביב סרט, שמגלה פינה מכוערת של חיינו, אבל אמרנו לעצמנו, זה רק סרט, ואז בא הבמאי ובאמירה אומללה אחת החזיר אותנו למציאות - דיינו
שעכשיו אף אחד לא יכול לטעון, שאיננו יודע היכן היא עג'מי ומה באמת קורה שם בלילות - דיינו
ודיינו שהסרט היה "רק" מועמד לאוסקר ולא זכה.
