עזרא דלומי

אחת לכמה שנים אני מגיע לאזכרה השנתית לאלון, ומגלה תופעה מעוררת השתאות. משנה לשנה גדל מספר המשתתפים באירוע. על כל קשיש, בן דורו של אלון שכבר אין בכוחו להגיע, או כזה שעלה - לא עלינו - לבית דין של מעלה, צצים שלושה לובשי חולצות כחולות. מה שעוד יותר מפתיע - משנה לשנה גדל מספרן של החולצות עם השרוך הלבן, של בוגרי השומר הצעיר, שרבים מראשיה היו בשעתו בני פלוגתה של אלון. שלושים שנה והציבור ממשיך להגיע. אין לזה תקדים. אמת, יש צוות חרוץ בבית יגאל אלון שטורח על האירוע, אבל יש הרבה אירועים שטורחים עליהם והציבור לא נענה.

"צריך אולי לשאול, מה אלון מסמל לצעירים האלה", מציעה ההיסטוריונית (כלת פרס ישראל), פרופסור אניטה שפירא, שכתבה את הביוגרפיה "יגאל אלון - אביב חלדו". "אני יכולה להבין את ההצטרפות של הצעירים לריטואל, משום שאין ריטואל אחר. אין מי שדואג לציין את יום השנה של יערי, של חזן או של טבנקין. לי יש רתיעה מטקסים. אני לא אוהבת את זה ולא הולכת לערבי זיכרון".

אולי זהו רגש אשמה כלפי "מי שירו בו מאחור כשרץ קדימה", כדברי עמוס קינן. עובדה, לאלון עושים ימי זיכרון, לאחרים - לא.

"בהיסטוריה אין רוורס. אנשים לא מטפחים מיתוס על בסיס של רגשי אשם. הם מטפחים מיתוס, משום שהוא מסמל את מה שהם רוצים שיהיה. מטפחים מיתוס כי הוא דגל. באיזו מידה יגאל היה מה שמייחסים לו? יכול להיות שאני יודעת את התשובה, אבל לא רוצה להיכנס לזה. כך או כך, המיתוס שלו יהיה יותר חזק מיגאל ההיסטורי.

"לזכותו אומר, שהוא האמין שניתן לחלק את ארץ ישראל, כך שיובטח הביטחון, תוך סיפוח מינימום של אוכלוסייה ערבית, תוך עירנות מרבית לבעיה הדמוגרפית, לאו דווקא המוסרית. כי כשנקרתה ההזדמנות בפניו, הוא לא נרתע מלהתיישב בחברון, שאיננה כלולה בתוכנית אלון. אינני יכולה להצביע על עקביות, ככל שמדובר בהימנעות מסיפוח שטחים עם אוכלוסייה ערבית צפופה. הצגה שלו כאיש שלום איננה כל האמת. עם זאת, אלון מסמל את השאיפה של השמאל להיות מצד אחד פטריוטי, ומצד שני לחתור לחברה צודקת, בניגוד לשמאל הרדיקלי שאיננו פטריוטי. היום יש נהייה של צעירים, המגדירים את עצמם שמאל ציוני ללא כל מבוכה, והעובדה שמספרם גדל, זו בשורה חשובה".

חצי ביוגרפיה

את ההצעה לכתוב את הביוגרפיה של יגאל אלון קיבלה פרופסור שפירא מאלכסנדר סנד, מנהל הוצאת הקיבוץ המאוחד. "סנד הציע לי את זה בברכתו של ישראל גלילי", היא מקפידה לציין, ומוסיפה: "ההצעה החמיאה לי. הקיבוץ המאוחד היה בר פלוגתא של ברל כצנלסון, ובביוגרפיה שלי על ברל הייתי לצד ברל, כך שראיתי בהצעה שלב בהיפתחות של הקיבוץ המאוחד; נכונות לחשוף את הבית הקיבוצי בפני מישהי מבחוץ וכלפי דעות שאינן אורתודוקסיות ומחמיאות. בכך הם כאילו הסכימו לקבל ביקורת שעלולה להיות לי".

ואכן, נראה שהביוגרפיה המונומנטלית, "ברל", שכתבה על ברל כצנלסון והופיעה בשנת מותו של יגאל אלון (1980), עשתה את שפירא לבחירה המועדפת לכתיבת הביוגרפיה של אלון.

הציפייה בקרב חבריו ואוהדיו הייתה, שהביוגרפיה שלו תהיה "ברל 2", ספר רווי אמפתיה, שיעשה צדק היסטורי עם הגיבור. הציפייה לביוגרפיה הזו, שתכתוב הביוגרפית עטורת התהילה של ברל, הייתה כציפייה למשפט ההיסטוריה עצמה, לא רק למשפטה של היסטוריונית חשובה. האלון שיבקע מן הביוגרפיה, שתכתוב שפירא, יהיה האלון שיתקבע בזיכרון הקולקטיבי.

אכזבות המצפים נערמו אט-אט. העיכוב בכתיבה נמשך שנים רבות, והחל מעורר ניחושים, תהיות ותלונות: היא לא אוהבת את הדמות; הילדה שהגיעה מפולין לא מתחברת לדור הצברים; היא מצפה שדור הפלמ"ח יסתלק כדי שתוכל לכתוב את מה שהיא חושבת באמת - כל אלה היו רק חלק מן הטענות. אנשים הקרובים אל אלון אמרו זאת, ואלמנתו רות אף היא סברה כך.

מה באמת היה פשר הדחייה?

"הייתה בעיה עם נגישות לחומר של מלחמת העצמאות, וכשהתחילו לפתוח את ארכיוני התקופה, כבר הייתי דיקן באוניברסיטה. אחר כך מוניתי לעמוד בראש מרכז רבין, כך שזה נדחה ונדחה. בנוסף, התלבטתי מה לעשות עם הכתיבה על תקופת המדינה. חשתי אחריות להציג את הסיפור בכללותו, אבל ככל שנברתי בחומר, התברר לי שיש כאן שני סיפורים: הסיפור שלפני הקמת המדינה והסיפור שאחרי. כשהחלטתי שאני חותכת את הביוגרפיה ב-1950, זה התחיל להתקדם מהר. אני חושבת שהתקרבתי אל יגאל ככל שיכולתי. עוד קודם הבנתי את הקוד שלו. העניין הזה של תקופת המדינה העיק עליי מאוד,ועד שלא אמרתי לעצמי 'עד כאן', לא יכולתי לסיים את הספר. הצטבר המון חומר והתאהבתי בו. הייתי צריכה לחתוך ולהיפרד ממנו. אסור להתאהב בדברים צדדיים. הייתי צריכה לזרוק, לזרוק ולזרוק".

ההחלטה הזאת - לסיים את הביוגרפיה כשאלון בן 30, ולא לכלול בה את פעילותו כשר בכמה ממשלות, כמו למשל, את ייסוד האוניברסיטה הפתוחה והמועצה להשכלה גבוהה כשר החינוך; את הפולמוס על תוכנית אלון, את עיצוב האסטרטגיה הביטחונית של ישראל - זרתה מלח על פצעי העיכוב. הדיווח על כל הנושאים הללו קובץ ל"סוף דבר", שבו הסבירה שפירא את משניות חשיבותם בהשוואה למעשיו של הגיבור עד הקמת המדינה. זה לא ניחם איש. סיני עזריהו מיראון, מקורב של אלון, ציין: "הסוף דבר הזה הזיק יותר משהועיל". הדיונים סביב הביוגרפיה, שזינקה עם הופעתה ב-2004 אל ראש רשימות רבי המכר, וסביב מניעיה של ההיסטוריונית לכתוב חצי ביוגרפיה, נמשכו זמן רב - מעל דפי העיתונות, בכנסים ובימי עיון - ויש בהם חומר לעוד ביוגרפיה. הפעם על הביוגרפיה עצמה.

הספד לדור

פרק ההקדמה בספר, הנקרא "חסד של אמת", מבהיר את קווי המתאר שלו. מובא בו סיפור התאבדותו של זרובבל ארבל ממעוז חיים, איש המודיעין של הפלמ"ח, מעריץ של אלון, שכאב את התקווה שנכזבה ואת אובדן הערכים הקיבוציים. "ארבל וגורל חייו הם סמל לטרגדיה של דור שלם", כותבת שפירא, "...סיפורו של אלון איננו סיפורם של המנצחים... אלא של אלו שהשיח הציבורי הישראלי דן אותם לשכחה... יהא ספר זה בבחינת חסד של אמת לנפילי 'דור בארץ'".

זה לא אביב חלדו, זה הספד לדור.

"כתבתי ביוגרפיה של איש, שבחייו ובמותו נחשב למייצג דור הפלמ"ח - הצבר האולטימטיבי. היו עוד כמה כמותו, אבל הוא היה נער הזהב ממסחה, מבית ספר כדורי - סמל ללוחמי מלחמת השחרור, שהמדינה לא ענתה על ציפיותיהם, או שהם לא מצאו בה את מקומם. אפשר לומר, שזאת הפתטיות שיש ביום שאחרי המהפכה: היום הזה לא ממלא את כל התקוות והחלומות. באה המציאות ומתברר שרק חלק הוגשם, לעתים, לא אותו חלק שבעלי הדבר רצו בו. המציאות, שנוצרה בעקבות המהפכה, גרמה להם להראות כמי שחלף זמנם בטרם עת. על כך נסבה הביוגרפיה".

זה נשמע כמו עמדה אפריורית.

"לא הייתה לי דעה אפריורית. הייתי בת ארבעים כשיגאל נפטר. עקבתי אחריו כמו שעקבתי אחרי כל הפוליטיקאים והפוליטיקה. היחס שלי אליו היה פרווה. בין חבריי היו לו מעריצים גדולים. לעיתונות הייתה דעה אחרת עליו. לא הכרתיו אישית, ולא באתי עם דעה מסוימת. אני חושבת שעשיתי חסד עם יגאל, כשעצרתי את הביוגרפיה איפה שעצרתי. הוא עשה דברים חשובים גם בזמן המדינה, אבל כל זה לא השתווה להתחלה המדהימה והמרוממת במלחמת העצמאות. נשאלת השאלה, אם הייתי צריכה למהול את הקסם של יליד הארץ, הנער המופלא ממסחה, עם נאומיו כשר חינוך, הקמת המועצה להשכלה גבוהה ואפילו פעילותו כסגן ראש ממשלה וכשר חוץ. הוא אכן עשה טוב, אבל היו עוד רבים שעשו טוב. את תפקידו במלחמת העצמאות איש לא ייקח. שם ייחודו ומעמדו".

חידת הכריזמה

שנתיים בלבד מפרידות בין המפקד הצבאי "המדהים, המרומם והנערץ" של מלחמת השחרור, שנבעט מן הצבא על ידי בן גוריון ויוצא ללימודים בלונדון, לבין אלון שחוזר לארץ והוא איש אחר, כזה שהמשך כתיבת הביוגרפיה יעיב על עברו. התהליך הזה, שבו בתוך שנתיים נגזזות מחלפותיו של גיבור הסיפור, הוא חידתי. באזכרה ליצחק שדה, שאליה הגיע בקיץ 1952, הוא מתואר כ"יגאל שאיבד מן הספונטניות ומן החספוס הפלמ"חי, שסוד קסמו נשחק במגע עם הציוויליזציה האירופית... הנטייה שרכש, לדבר בעברית מצוחצחת, להרבות במליצות, הייתה לו לרועץ עם בני דורו... וגם במסגרות הרחבות יותר של הציבור הישראלי".

שנתיים בחו"ל יכולות לחולל מהפך אישיותי כזה?

"זאת השאלה הקלאסית של אובדן הכריזמה. הייתה לו כריזמה מדהימה. עד היום לא ניתן לקרוא זיכרונות של יוצאי הפלמ"ח, בלי לחוש בשפע הערצה והזדהות. השאלה, מה קרה בשנתיים שהוא נסע לאנגליה, היא מאוד מרכזית. יש כמה תשובות בכמה מישורים. האחת - לאחר המלחמה נדרשה מנהיגות אחרת, לא מנהיגות צבאית, לא מנהיגות של תנועת נוער. לא כל מי שטוב עם החבר'ה בנעורים, או מנהיג צבאי נפלא, הוא בהכרח מנהיג פוליטי. אחרי המלחמה נדרשה מנהיגות פוליטית, וזה לא אותו דבר. כריזמה לפי מקס ובר, היא בעיני המתבונן. אולי לא יגאל השתנה, אלא הקהל השתנה. האם יגאל לא יכול היה להביא את הסחורה בגללו, או שזה קרה בגללם? זאת שאלה חשובה.

צריך להבין, המדינה השתנתה בשנתיים הללו. הייתה עלייה המונית, ובגבעת ברנר, באזכרה ליצחק שדה, נכחה ישראל הראשונה בלבד. האנשים ציפו שם למשהו מדליק, גדול, וכוחו של יגאל מעולם לא היה בזה. הוא לא היה נואם מלהיב, הוא היה טוב ב"אחד על אחד", בקבוצה אינטימית. פה הוא נדרש לשאת את דברו אל העם, והוא לא היה מסוגל לכך. לא היה לו את זה.

עניין פחות מהותי אולי: ליגאל הייתה השכלה מאוד שטחית, וכשהוא ניסה להיראות אינטליגנטי, הוא איבד את האותנטיות. הקסם שלו בעיני בני דורו היה נעוץ בחברות ובסחבקיות הארץ ישראלית, שקרנה ממנו כאנטיתזה לדור מנהיגי העלייה השנייה והשלישית. זה אבד אי שם במרחבי אנגליה. הוא כאילו ניסה להמציא את עצמו מחדש, אבל ליגאל החדש אבדה הכריזמה".

אבל אלון אצלך הוא משל לדור שלם. זה קרה לכל בני דורו?

"הבעיה לא הייתה רק של יגאל, אלא של השמאל הציוני כולו: בתקופה הכי קריטית, במהלך הקמת המדינה, לא היה לשמאל הזה מה לומר. הוא היה עסוק בדברים שאפשר רק לתהות, כיצד מבזבזים עליהם את הזמן: השמצות, ויכוח אודות ברית המועצות, מריבות עם בן גוריון. אנשי יצירה שהיו עלית משרתת הכריזו בשנות המדינה הראשונות, שהמדינה לא מוצאת חן בעיניהם, ולכן הם לא במשחק. הברוגז הזה של השמאל עם המדינה, שגרם לו במשך שנים לא לשבת בממשלה, נראה היום כשיא האבסורד. זה היה הרגע, שבו השמאל הפסיק להיות רלוונטי. הסיפור של יגאל, בקטן, הוא הסיפור של השמאל בגדול".

יש טענה, שאם הוא היה עוזב את חבריו ומתמסר לבן גוריון, מצבו היה שונה.

"אינני מסכימה עם ההערכה, שאם אלון היה עוזב את חבריו ומתייצב אצל בן גוריון, הוא היה הופך לרמטכ"ל. אם כך היה עושה, הוא לא היה אלון. ללא חבריו, הוא היה נשאר ללא כוח פוליטי, ואז בן גוריון היה מנפנף אותו. אם בפילוג מפא"י, ב-1944, הוא היה מתחבר לאנשי מפא"י, אולי היה לו סיכוי להגיע גבוה. כך הוא היה נשאר עם בסיס כוח בקרב אנשי הפלמ"ח, ובמקביל, נמצא במקום הפוליטי הנכון. הוא לא הבין את הדקויות של הפוליטיקה. הייתה לו היהירות של הצעירים, שרצו להמציא את העולם מחדש. הוא חשב שיצליח לכופף את בן גוריון. זאת הייתה טעות עצומה, המלמדת על מגבלותיו הפוליטיות. הוא לא ידע לקרוא את השטח.

"יגאל לא היה אידיאולוג גדול, החשיבה שלו הייתה פרגמאטית, והוא לא התלהב מברית המועצות כפי שהתלהבו ממנה חלק מחבריו. הוא היה סוציאליסט קונסטרוקטיבי נוסח מפא"י הישנה. הוא לא היה במעגל הפנימי של הקיבוץ המאוחד, אלא במעגל חיצוני יותר. טבנקין, האידיאולוג של הקיבוץ המאוחד, לא היה חשוב בעיניו. טבנקין חשד בו, ובצדק. יגאל לא נצרף בכור הנאמנויות של טבנקין. גלילי נעשה נאמן לטבנקין, כאשר העדיף אותו על פני ברל, כשהיה צריך לבחור ביניהם. אלון לא עמד במבחן הזה. הוא היה איש חיצוני במידה מסוימת, שנקלע למסלול של הקיבוץ המאוחד. לקיבוץ המאוחד היה טוב שהיה לו את יגאל. הוא הביא הרבה קולות לאחדות העבודה".

רבין, דיין

מערכת יחסים מורכבת הייתה לאלון לא רק עם טבנקין, אלא גם עם רבין, "חניכו" מהפלמ"ח. פרופסור שפירא, שעמדה בראש מרכז רבין, מתארת: "אנשים שהכירו את יגאל ואת רבין סיפרו וחזרו וסיפרו, איך רבין היה מבזה אותו בישיבות ממשלה, ויגאל הבליג ולא פרש. הבנתי אותו. הוא האמין שיש לו תרומה ייחודית לפוליטיקה הישראלית. הצרה היא, שחוץ ממנו ומקבוצה קטנה של מעריצים, לא היו לו תומכים. לעולם לא נדע מה היה קורה, לו הגיע לראשות הממשלה, אם הוא באמת ובתמים היה עושה את ההבדל. הוא היה איש עם תחושת שליחות מאוד חזקה, שהאמין שביכולתו להושיע את עם ישראל. אני לא יודעת, אם הוא היה יכול להושיע. הוא מת טרם זמנו".

בהתייחסותך לדיין, את כותבת: אם דיין היסס, זה היה מסיבות טקטיות, לא בשל נאמנות או מוסר. גמישות כזאת לא באה בחשבון אצל אלון. זה נשמע כאילו המוסריות הייתה בעוכריו של אלון.

"זאת פרשנות לא נכונה. אני מציגה את דיין כאישיות בלתי מוסרית. נדהמתי שאנשים שקראו את הספר לא התייחסו לדברים שציטטתי מפי יוסקה הראל, המזהיר את דיין, שפעולה מסוימת מאחורי הקווים תעלה בקורבנות רבים ודיין עונה לו: 'אנשים זה כמו אספסת, אתה קוצר אותה והיא צומחת מחדש'. זהו הנתק המוחלט בין המוסר לפוליטיקה, בין המשימה לאכפתיות לחיי אדם. יגאל לא היה מסוגל לומר דבר כזה. זה לזכותו, לא לחובתו. עם כל הדקויות והדו-ערכיות שלו בנושא הערבי, הוא היה מוסרי ובעל ערכים. הוא לא יכול היה להתנער מהומניזם בסיסי. זה היה חלק מגדולתו, ואני אומרת זאת כבן אדם, לא כהיסטוריונית. אדם ששולח אנשים לקרב, צריך להיות רגיש לחיי אדם – שלו ושל האויב".

בביוגרפיה של ברל, האמפתיה שלך אליו ניכרת בכל שורה. איך זה עם אלון?

"מאוד אהבתי את יגאל של עד 1948-1949, על כל חולשותיו. ביוגרף צריך לחשוף גם את החולשות. לא אהבתי את יגאל של אחרי 1949, ואולי זאת אחת הסיבות שהעדפתי לא להמשיך לכתוב, אבל הייתי חייבת לקוראים סוף דבר שיסגור את המעגל. סוף הדבר שכתבתי איננו מקרי ואיננו טריוויאלי. יש לו קשר הדוק עם מה שנכתב קודם – עם האישיות של יגאל, עם המיליה התרבותי שלו. אם אנשים לא אהבו את הפרק הזה, אולי זה משום שבסתר לבם ידעו שאני צודקת".

את חושבת שההערצה כלפיו מוגזמת?

"המעריצים רואים ביגאל את מה שהם רוצים לראות: את הישראלי הנקי, האידיאליסט, הלוחם, החותר לתיקון. וגם אם לא תמיד עמד בכל הקריטריונים הללו, הרי צריך מישהו שיכול להיהפך למוקד של הערצה כדי לגבש תנועה. אם תתגבש תנועה סביב דמותו של יגאל המת, כפי שלא קרה עם יגאל החי, זה יהיה פרק מעניין למי שיכתוב את החלק השני של הביוגרפיה".

השמים בוכים על יגאל

בסוף שבוע זה ימלאו שלושים שנה למותו של יגאל אלון. כמה חודשים לפני מותו, בקיץ 1979, הצטרפתי לקבוצת חברים בתנועה הקיבוצית, שפעלה למען בחירתו לראשות מפלגת העבודה. המתמודד שממול היה שמעון פרס. האנטיתזה. פעלנו בהתלהבות ומתוך תחושת שליחות. ראינו בהמלכתו של אלון סיכוי להחזיר את תנועת העבודה למסלול סוציאל-דמוקרטי - מדיני וחברתי - נכון; תיקון עוול היסטורי שנעשה לאלון. בחירה במישהו שרצינו להתחבר אליו; מהלך תנועתי-ערכי בתוך הפוליטיקה האישית, שהחלה להשתלט על חיינו.

אמרו לנו שהסיכויים לנצח קלושים, אבל הייתה תחושה שנמצאים בעלייה. סקרים התחילו להחמיא. אולי יגאל - גיבור מלחמת השחרור שנבעט החוצה על ידי בן גוריון, האיש של תרבות המעגל, של תוכנית אלון, התוכנית המדינית הכי שפויה שנראתה אז בשטח - ינצח.

ההודעה על מותו - אני זוכר זאת כאילו זה היה עכשיו - שודרה ביום שישי בשעה עשר בבוקר. הייתי בהפסקת קטיף בפרדס, והידיעה הכתה בי. נדמה לי שעד למועד ההלוויה, ביום ראשון בצהריים, לא יצאתי מהחדר. מי בכלל חשב לצאת למסיבת פורים באותו ערב.

ההלוויה בגנוסר, בגשם שוטף שלא פסק לרגע, זכתה לשלל תיאורים סמי-ספרותיים: "השמים בוכים על יגאל"; "טיפות הגשם נמהלו בדמעות החברים"; "אלף מטריות שחורות הולכות אחריך" (כמילות השיר של חיים חפר) ועוד. הציניקנים שבינינו אמרו, שאבן הבזלת הגדולה שהונחה על הקבר הייתה האבן שנגולה מעל לבו של פרס.

ממרחק של שלושים שנה אני תוהה, מעת לעת, על סיבת ההערצה. לא באמת הכרתי אותו, כדי להיות מוקסם באופן אישי. הייתה תחושה של מעשה פוליטי נכון, של רצון לתקן עוול, של אנחנו החלוצים, הם העסקנים, של פוליטיקה עם שליחות. היינו קבוצה של אוהדים, שהדליקו זה את זה. עבור מה שייחלנו לו - אלון היה "משחק ההזדמנות האחרונה". רבין לא המריא בכהונה הראשונה שלו כראש ממשלה; פרס סימל את הפוליטיקה שלא רצינו בה. אלון היה הכדור האחרון בקנה. כדור שלא נורה.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

סרטוני קיבוצים

 הרשמו לקבלת עידכונים של אתר הקיבוצים

 ישירות באימייל