ב-15.10 הגישה תושבת יד מרדכי, נדיה ברטשניידר, ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון, שהורה לה לעזוב את דירתה בקיבוץ ואת מקרקעי הקיבוץ.
האישה עלתה ארצה מפולין, הגיעה ליד מרדכי ב-1990, והייתה בת זוגו של חבר הקיבוץ, שהיה נכה, ונהרג בתאונת דרכים ב-1998. הקיבוץ ביקש להעביר אותה לדירה אחרת, בטענה כי הדירה שבה מדובר הותאמה לצורכי נכים, והוא זקוק לה, אך האישה סירבה, ולא הסכימה לקבל דירת מגורים חלופית.
הדיון העיקרי בבית משפט השלום התמקד בפרשנות לסעיף בהסכם שנחתם בין הקיבוץ ובני הזוג, ובו נכתב כי "במקרה וי. (חבר הקיבוץ) ילך לעולמו, כאשר נדיה והוא יתגוררו יחד כזוג, תהיה נדיה רשאית להישאר בקיבוץ ולחיות בו במעמד על פי תנאי הסכם זה". הקיבוץ טען, כי הובטח לאישה להישאר בקיבוץ ולחיות בו, אך לא בדירה המסוימת שבה התגוררה. האישה טענה כי כוונת בן זוגה הייתה, שהיא תמשיך להתגורר בדירה כל ימי חייה. בית המשפט קיבל את עמדת הקיבוץ, ונדיה נצטוותה לפנות את הדירה עד לתאריך ה-1.11.
בכתב הערעור, שהוגש באמצעות משרד עוה"ד גלבוע, שוורץ, אוריה ושות', טוענת נדיה, כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על פרשנות מוטעית של ההסכם בין הצדדים, ולוקה ביישום ההלכות המשפטיות על העובדות שהיו בפני בית המשפט.
בית המשפט המחוזי התבקש להותיר את המערערת בת ה-70 בדירה שבה התגוררה עם בן זוגה, ולחילופין, להורות לקיבוץ על מתן פתרון דיור חלופי ברמה זהה או דומה. כמו כן, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. הבקשה התקבלה.
