ספרה של רות קמחי, על התנועה הציונית במצרים בשלושים השנים הסוערות, שבין תום מלחמת העולם הראשונה לעליית התנועה הלאומית המצרית, החזיר את יהודי המזרח התיכון מן השוליים של ההיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית אל המרכז. * קמחי מציגה את היחס הפרדוקסלי אל ה"לבנטיניות" של היהודים המצרים * מראה איך הסתערו על יהודי המזרח אחרי השואה, וזנחו אותם מיד לאחר מכן * לאחר הכ"ט בנובמבר: הפקירו את הקהילה לנפשה * אבל מכל הזמן ההוא בארץ היאור, גם נולד הסיפור העיקש על ראשיתו של אחד משני הקיבוצים המצריים בארץ: קיבוץ נחשונים, שחוגג עתה 60 שנים
בילדותה בילתה רות קמחי את חופשות הקיץ בקיבוץ עין החורש אצל חברים של אבא, אבל מעולם לא עלה בדעתה לשאול מה קושר את אהרן ליסקוביץ, הבורגני מרמת גן, לקיבוץ של השומר הצעיר. שנים אחרי מותו, בעודה שקועה בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה, למדה לדעת כי אביה היה אחד מארבעה צעירים יהודים, שהקימו ביוזמתם קן של "העברי הצעיר" בקהיר, מכיוון שתנועת "מכבי", שבה היו חברים, לא הייתה מספיק ציונית לטעמם. בנובמבר 1932 הם פנו להנהגת השומר הצעיר בארץ וביקשו הדרכה, כי לדבריהם, "אין אנו מוכשרים לעת עתה לתפקיד שהטלנו על עצמנו". כעבור שנתיים של פעילות וביסוס התנועה, עלו לארץ והתיישבו בעין החורש.
ליסקוביץ, שאביו ברח למצרים מן הפוגרומים ברוסיה בראשית המאה, והתפרנס היטב מבית הדפוס שהקים, לא היה מורגל בעבודות השדה ובאורח החיים הסגפני דאז. עד שהגיע, מצאו להם שניים מחבריו - גדליה מוג'נאגה ואברהם ארז'יל - אהבה בחיק נשים מן הגרעין הפולני בקיבוץ, והוא וחברו מרדכי אלבגלי, מנהיג החבורה, שלא הסתגלו לחיי הקיבוץ, עזבו לחיפה.
אז איך קרה שנולדת בקהיר ולא בחיפה? אני תוהה. אנחנו יושבות ליד שולחן עץ גדול במטבח הצבעוני בביתה ברמת השרון, שבו היא חיה כבר 45 שנים עם בעלה דייב קמחי, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ובכיר במוסד. קמחי מציתה סיגרילה, מתרווחת לאחור ומדברת בשטף.
"כשפרצה מלחמת העולם השנייה, סבא שלי הגיע לחיפה ולקח את אבי בחזרה לקהיר, שיהיה עם המשפחה. אבא לא חדל מפעילותו הציונית גם בתקופת המלחמה, וכך פגש את אמי, ילידת חלב שבסוריה, שאחותה עבדה במשרדי הקק"ל. הם התחתנו, וכך נולדתי על גדות הנילוס. אחרי שקמה מדינת ישראל, ויהודי מצרים הבינו שהאדמה רועדת תחתם, עזבנו לאיטליה עד יעבור זעם וכעבור כשנה עלינו לארץ. זו הייתה עלייתו השנייה של אבא. המשפחה בנתה את ביתה על גבעה ברמת גן, על פיסת אדמה שסבי קנה עוד בתקופת המנדט ושם גדלתי. סבתי הייתה מראש פינה, וסבא נהג לקנות אדמות בארץ כמעשה ציוני, אף על פי שישב בקהיר, אולי ידע שיום אחד יחזור.
הסיבה לפגישתנו עתה היא הופעת ספרה של קמחי - "ציונות בצל הפירמידות: התנועה הציונית במצרים 1948-1918" (עם עובד). כמה כרכים ירוקים של הספר עב הכרס הזה, 850 עמודים צפופים, מונחים על השולחן וקמחי חוזרת ואומרת - זה מכיל רק 60% מהדוקטורט, ויש לי עוד המון חומר שלא נכנס לכאן.
כשפרשה מעבודתה במערכת הביטחון, שם שימשה בתפקידים ניהוליים בכירים, הייתה בת 52, עמדה בפני פרשת דרכים, ולא ידעה מה תעשה הלאה.
"בתפקידי האחרון עבדו תחתיי יותר ממאה אנשים, ידעתי שלא אוכל למצוא עבודה בסדר גודל כזה שתהיה גם מעניינת וגם מאתגרת", היא מספרת. ומי שמכיר את רותי, ואני מכירה אותה יותר משלושים שנה, יודע כי היא איננה מן הסבתות שיוצאות לפנסיה ומתמסרות לגידול נכדים (יש לה חמש נכדות יפהפיות) או לגינון (גינת הבית שלה גדולה ומרהיבה - שתלתי פה כל עץ, היא אומרת באהבה). כמה שיחות עם פרופסור יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה הולידו את הרעיון לחפור לעומקו של הסיפור המשפחתי. היא החליטה לכתוב דוקטורט על התנועה הציונית במצרים בשלושים השנים הסוערות, שבין תום מלחמת העולם הראשונה לעליית התנועה הלאומית המצרית, דרך שנות מלחמת העולם השנייה, שבהן הייתה מצרים זירת התרחשויות דרמטית, ועד להקמת מדינת ישראל, שהולידה את יציאת מצרים של הקהילה היהודית המפוארת, שחייתה בה מדורי דורות. קמחי לא ידעה אז שהיא עומדת בתחילתו של מסע מפרך ומרתק אל עולם עשיר ומופלא, שהיה מוכר עד אז רק למתי מעט, ורק חלקים ממנו נחקרו. כעשר שנים הקדישה לנבירה בארכיונים, לשקיעה באלפי מסמכים, לנסיעות ברחבי העולם, לריאיונות עם עשרות אנשים, לאיסוף מכתבים אישיים ותמונות ולכתיבה תוך ניתוח של האירועים בראייה מפוקחת ובפרספקטיבה לאחור. התוצאה היא מחקר ראשון מסוגו, עצום בהיקפו, חשוב מאין כמותו ומפתיע בגילוייו.
ה"הסתערות על ארצות המזרח"
מקומם ופעילותם של יהודי המזרח התיכון וארצות האסלאם נדחקו לשוליים בהיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית, כמו גם בתולדות התנועה הקיבוצית. קמחי מתמודדת בספרה היטב עם השוליות הזאת, ומעבירה אותה לקדמת הבמה. היא מתארת קהילה תוססת, פלורליסטית ומשכילה, שנוצרו בה כל הזרמים הפוליטיים היהודיים הידועים על המגוון ועל השוני ביניהם, ועם הבעייתיות במערכת יחסיהם עם מרכזי התנועות בארץ ובאירופה, עם הקהילה היהודית במצרים ובינם לבין עצמם.
מרבית חברי הקהילה במצרים היו בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה מזה של חברת הרוב המצרית. זו הייתה קהילה בורגנית ובעלת זיקה אירופית, מורכבת מאנשים בעלי רקע תרבותי ועדתי מגוון. הציונות והקשר לארץ ישראל היו שונים מאלה שבאירופה. ממצרים אפשר היה לנסוע לארץ ברכבת, מה שלכאורה הקל על הקשרים עם הארץ, ורבים אכן נהגו לבקר ולסייר בה והכירוה מקרוב. אך לעומת זאת, הייתה גם "הקלות הבלתי נסבלת של החזרה", כהגדרת קמחי: הקירבה הגיאוגרפית עבדה בסופו של דבר לרעה. הבאים ממצרים נחשפו מהר מאד לשוני ולקשיים. הרי לא היה מצב קיומי שדחף אותם לארץ, לא היו פוגרומים כמו במזרח אירופה, ולא הייתה גם מצוקה כלכלית - הם חיו במצרים ברמה גבוהה בהרבה מאשר בארץ, ולכן, כשהיה קשה – אפשר היה פשוט לקחת רכבת ולחזור.
מתי השומר הצעיר נכנס לתמונה?
"לאחר כמה שנים של פעילות עצמאית, ב-1938, הגיע לקהיר השליח הראשון של השומר הצעיר מן הארץ. סשה קורין מקיבוץ מסילות שלח דיווחים סדירים על עבודתו ועל התרשמויותיו למזכירות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, ובין השאר, התלונן על 'הריקבון החברתי הגדול', הנובע מכך שרוב חברי התנועה העובדים לפרנסתם כפקידים ו'מחויבים להתלבש לפי האופנה החדישה ביותר': הוא סיפר כי 'הבחורות ברובן עושות מניקיור, מתפדרות ואחדות מהן גם צובעות את השפתיים. טבעות - זה דבר מקובל אצל בחורים ובחורות... הולכים הרבה לסינמה, קצת קוראים את העיתון – מסתפקים במזון הרוחני הזה' (!). למרות התופעות הללו שזעזעו אותו, לא איבד קורין תקווה והעריך, שאפשר יהיה לחזק את התנועה במצרים, אם יישלח אליה שליח לעבודה רצופה בת שנים אחדות ולא לשלושה חודשים בלבד, כמוהו.
"לפי עדותם של הצעירים, שאותם נשלח קורין לחזק, הוא דווקא הצליח במשימה. עזרא תלמור, ששמו היה אז ארנסט זוננה, סיפר מאוחר יותר כי השליח הפיח אמונה בקרבם, שהם יכולים לפרוץ בכוחות עצמם את דרכם להמשך הפעילות התנועתית, לגייס את הנוער ולהתרחק מאורח החיים הזעיר-בורגני, שאפיין את הקהילה ואת שאר התנועות. הם אכן פתחו קן חדש בהליופוליס, והצמיחו דור המשך של מדריכים, שהחזיקו את התנועה לאחר עלייתם של מייסדיה לארץ. אלא שמכתביהם ופניותיהם לארץ ולהנהגה בוורשה, לשלוח להם חומר חינוכי בצרפתית ובאנגלית, לא נענו. אם קיבלו משהו - היה זה בעברית ובגרמנית. ולא שהחומרים הללו לא היו קיימים - בארצות הברית היה חומר הדרכה רב באנגלית, ובבלגיה ובתוניס הוא היה קיים בצרפתית, אלא שההנהגה לא מצאה לנכון לקשר ביניהם, ואף נזפה בצעירים המצרים שוב ושוב על שאינם לומדים עברית!"
את מתייחסת בספר לפער התרבותי הזה, להתנשאות מצד השליחים וההנהגה כלפי היהודים המקומיים, שלא התאימו לסטריאוטיפים שהיו להם על אנשי המזרח ותרבותם.
"אני מכנה זאת 'אוריינטליזם נבוך'. הממסד הציוני ושליחיו הופתעו למצוא במצרים קהילה יהודית משכילה, בעלת חינוך אירופי שבעצמה התנשאה, הן מעל חברת הרוב המצרית והן מעל היהודים האשכנזים, ה'אוסט יודן', שלהם שהתיישבו במצרים (דוגמת משפחת אביה של קמחי). הבאים מן הארץ ציפו למצוא קהילה מזרחית 'טיפוסית' הסובלת מניוון, ממצוקה, מפרימיטיביות ומחוסר תרבות, וסבלו מדיסוננס קוגניטיבי במפגשם עם היהודים המצרים המשכילים דוברי הצרפתית ובעלי הגינונים האירופיים. בשל הקושי הזה הם בחרו להפנות את חצי ביקורתם אל אורח חייהם הבורגני, ותקפו את רמת החיים הגבוהה והריקנית כביכול".
איך הם הגיבו?
"'זוהי יהדות שטחית רודפת בצע', אמרו, 'התרבות האירופית שלהם מבוססת על חיקוי שטחי ואיננה אמיתית'. וכאשר ראו בתי ספר יהודיים, שבהם לימדו חמש שפות ורמת החינוך בהם הייתה גבוהה במיוחד, אמרו בבוז כי העובדה שמלעיטים את הילדים בבת אחת בהרבה שפות מעידה על 'חינוך לבנטיני זול'".
בשיח הציוני הייתה למונח 'לבנטיני' קונוטציה שלילית, (אפשר לומר כי מבחינה זו המצב לא השתנה עד היום). אלא שקמחי טוענת, ובצדק, כי מאפייניה המיוחדים של הלבנטיניות, כמו רב-תרבותיות, פלורליזם דתי ועדתי, יכולת גישור ופישור, סובלנות ופתיחות – מגלים את פניה החיוביים והמרתקים. הסופרת ז'קלין כהנוב, ילידת מצרים אף היא, כתבה כי הלבנטיני הוא מוצר מוצלח של הכלאה בין שתי תרבויות או יותר.
אבל הממסד זלזל בהם.
"עד כדי כך זלזל הממסד הציוני בנוער היהודי המצרי, שהחליט בשלב מסוים להקים בו רק תנועה אחת בשם 'החלוץ האחיד', כיוון שלדבריהם בארצות ה'נחשלות' הללו היהודים אינם מסוגלים כלל להבין את 'ההבדלים הדקים' בין התנועות השונות באירופה וביישוב. וכך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוקמה במצרים תנועה ציונית גדולה ומאוחדת, שסחפה מאות חניכים וקיימה פעילות ציונית תוססת".
ולמה נשלחו לפתע שליחים מרובים מארץ ישראל למצרים דווקא באמצע המלחמה?
"אחרי שנים שבהן התחננו הפעילים המקומיים לסיוע ולא נענו, חלה לפתע תפנית. מצאתי את ההסבר לכך מתוך תכתובות פנימיות בארכיונים. השינוי שחל ביחסם של המוסדות הלאומיים בארץ ישראל כלפי יהודי מצרים וארצות המזרח התיכון היה, כאשר התבררו להם ממדי השואה באירופה, והם הבינו כי עליהם לאתר מאגר יהודי חדש לעלייה. בתחילת 1943 כתב אחד ממנהיגי הסוכנות: 'לפתע מצאנו עצמנו בודדים כאי בים... אירופה בשבילנו לא הייתה קיימת. אמריקה הייתה רחוקה, ולא היה קשר איתה ואז החלו המאמצים להתקשר עם יהדות המזרח... הוחלט להכשיר שליחים להסתערות על ארצות המזרח'. כך החלה תקופה חדשה בה הגיעו לקהיר שליחים מכל התנועות במטרה לגייס אנשים לעלייה ולהצטרפות לקיבוציהם. הם מצאו כי 'אנשי השומר הצעיר היו היחידים הפעילים בתוך מִדבּר מצרים. הם לקחו לידם את רסן השלטון'.
"אולם 'אופנת המזרח חלפה' שנתיים לאחר מכן, עם תום המלחמה. התנועות הציוניות שוב הפנו את מרב מאמציהן לאירופה לארגון שרידי העם היהודי שנותרו מן השואה, ושוב זנחו את המזרח. מלכתחילה פנו המוסדות למזרח רק מפני שלא התאפשרה פעולתם באירופה וברגע שנפתחו הדרכים מחדש למערב, הם נטשו את הפעילות במצרים ובארצות האסלאם האחרות".
הקמת קיבוצים
למרות זאת, התארגנו קבוצות לעלייה ולהגשמה, וצעירים ממצרים הגיעו להכשרה ולהתיישבות בקיבוצים כמו גבעת ברנר, שפיים, כפר גלעדי, גבת, דגניה, עין השופט ורבים אחרים. קמחי מתארת את הסכסוכים ואת התחרות בין זרמי ההתיישבות השונים, המוכּרים גם מזירות אחרות, למרות, שכאמור, דווקא במצרים הוקמה תנועה מאוחדת תחת חסות הסוכנות היהודית ומפא"י. השליחים נהגו לכתוב דיווחים אינטנסיביים וגלויים להנהגותיהם בארץ, ומכתבים אלה מהווים מקור לא אכזב ליצירת התמונה רבת הניגודים - מצד אחד פעילות ציונית מבורכת ומסורה, אך מצד שני יריבויות פוליטיות קטנוניות על גבם של הצעירים הנלהבים לעלות ארצה.
היו שני גרעינים יוצאי דופן.
"כן, שני גרעינים שהתארגנו במצרים, התעקשו על רצונם להקים קיבוצים חדשים ולא להשלים את הוותיקים. באפריל 1948 הקים גרעין 'הסנה' של תנועת 'החלוץ האחיד' את קיבוץ ברור חיל, יחד עם חברי גרעין אחר שעלה ממרוקו. בספטמבר 1949 הוקם קיבוץ מצרי א', הוא נחשונים, המציין בימים אלה שישים שנה להיווסדו. חברי גרעין השומר הצעיר, קיבוץ עלייה א', שעלו ממצרים לפני הקמת המדינה, הכשירו את עצמם כשנתיים ברמת השרון - אז מושבה נידחת, ועמדו על כך שברצונם להקים קיבוץ עצמאי, כדי לתת לאנשי תנועתם שנשארו מאחור מקום לשאוף אליו. התנועה ביקשה לשלוח אותם להשלמות לקיבוצים קיימים, אך לבסוף נתרצתה והם הקימו את נחשונים יחד עם קבוצות דוברות צרפתית מארצות אחרות ובראשן בלגיה, ועם חברי גרעינים ישראלים מהקיבוצים שריד ודליה. הקיבוץ נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שהיה ראשון בני ישראל שיצאו ממצרים, אשר העז לקפוץ אל ים סוף שנחצה לשניים, והפך סמל לתעוזה ולגבורה. אחד החברים הבולטים בגרעין דאז, שהיה ראש קן השומר הצעיר בקהיר כבר ב-1938! חי בנחשונים עד היום - הלא הוא פרופסור עזרא תלמור, בן 92, פילוסוף, אינטלקטואל ומנהיג. תלמור הוא אחד העדים המרכזיים אותם ראיינה קמחי ארוכות לצורך כתיבת העבודה, והיא מדברת עליו בהערכה רבה".
אחרי כ"ט בנובמבר - הקהילה הופקרה לנפשה
"החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה יהודית השפיעה באופן ישיר על המצב הפוליטי במצרים, שבה ישבה גם הליגה הערבית. העיתונות המקומית עסקה בהרחבה במתרחש בארץ, ותקפה את הציונות יום יום. הסתה אנטי יהודית והפגנות המוניות נגד החלטת החלוקה, תקיפת בתי עסק של יהודים וניסיונות לפגיעה בנפש הפכו לדבר שבשגרה. הפעילים הציוניים בקהילה זומנו לחקירות, אף על פי שהשלטונות עדיין התירו את פעילותן של התנועות הללו, מחשש שאם ייסגרו, יפנה הנוער היהודי לקומוניזם. האווירה בקרב היהודים הייתה של פחד ושל בהלה. ראשי הקהילה סברו, כי מקור הרע הוא הפעילות הציונית בתוכה, וקיוו כי השלטונות יבחינו בין יהודי מצרים הנאמנים להם לבין הציונים. עד כדי כך חששו, שהיו מוכנים לספק לממשלה רשימות של ציונים, כדי להציל את שאר אנשי הקהילה.
"ואכן, הפדרציה הציונית במצרים חוסלה בידי אנשיה שלה בתואנה כי כעת, כשקמה מדינת ישראל, אין צורך בה. המשטרה המצרית פשטה על משרדיה בינואר 1948, וצילמה כל מי שנכנס לבניין. תנועות הנוער שירדו למחתרת נותרו הכתובת היחידה למצוקת האנשים שביקשו לעזוב את מצרים, אך לא היו להם כלים לטפל בפניות אלה".
ומה קרה בתקופה הזאת לקהילה היהודית?
"דווקא בתקופה קריטית זו הופקרה הקהילה לנפשה בידי המוסדות בארץ. נכון שהמצב בארץ היה קשה, והיישוב עמד בפני מלחמה, אבל לא היו צריכים לשלוח פלוגה שלמה למצרים. מספיק היה לשגר מספר שליחים שיארגנו את התנועות ואת הקהילה, שיתמכו בהם, שיקציבו כספים להוצאתם ממצרים. לא זו בלבד, אלא שבארץ כבר ידעו ששלטונות מצרים הרכיבו רשימה שחורה של הפעילים הציוניים והתכוונו לעצרם. אז למה לא הזהירו אותם? למה לא הוציאו אותם?"
ניכר בך, כי אינך יכולה לסלוח גם שישים שנה אחרי.
"ב-15 במאי, 1948, נעצרו מאות מאנשי 'החלוץ'. האנשים האלה ישבו במחנות מעצר שנה וחצי בתנאים איומים, ואחר כך גורשו ממצרים כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם! אפשר היה להצילם, אפשר היה להורידם למחתרת, כפי שאכן עשה לאנשיו השליח האחרון שנותר במצרים – שליח השומר הצעיר, אלי פלג".
המחקר שלך מעלה את פלג על נס.
"הוא היחיד שהצליח לארגן את תנועתו מחדש כארגון מחתרתי לכל דבר. תאים של ארבעה אנשים, שתי הנהגות שפעלו במקביל למקרה שאחת מהן תיתפס, סדרי תקשורת עוקפי צנזורה וסיוע כספי. פלג עזב את מצרים ב-24 במאי, אחרי גל המעצרים, והשאיר אחריו קבוצה גדולה של צעירים, שלא רק המשיכו בפעילות של תנועתם, אלא שימשו משענת ותמיכה לקהילה כולה בנושאי הגנה ועלייה. זאת, בשעה שסניף ארגון ההגנה שפעל במצרים הופקר על ידי הנהגתו בארץ, וכך גם שאר התנועות. פלג עדכן את כל המוסדות הרלבנטיים בדבר המצב הרעוע במצרים, ותבע לשלוח שליח לארגון ההגנה מחדש, אולם לא נענה. העזרה מהארץ בוששה לבוא, כפי שכתב פלג עצמו: 'לא פעם נזדעזעתי מבחינה אנושית, עד כמה מדכא הרושם לראות עסקני ציבור ותיקים נגררים אחרי חשבונות מפלגתיים'. חברי השומר הצעיר במצרים החליטו לא להמתין לעזרה מבחוץ, וארגנו בעצמם 'מסגרת' בת 180 חברים מכל תנועות הנוער, שאומנו בנשק קר והתארגנו להגנה על השכונות היהודיות".
איך התייחס אליהם בישראל?
"היה בלגן בארץ. לא הזהירו אותם ולא הוציאו אותם, למרות שליהודים רבים היו דרכונים אירופיים, והם היו יכולים לצאת בקלות. המוסד לעלייה ב' אמר - שייצאו על חשבונם אם הם רוצים, אנחנו נוציא רק שליחים.
"יתרה מזאת - מאז 1946 הועסקו רבים מחברי תנועות הנוער במצרים במשימות מודיעיניות, בפעולות שאם היו נתפסים במהלכן, היו נדונים לתלייה. צילום מסמכים, סיורים בנמלים וצילומי אניות, משימות מודיעיניות כמעט גלויות והכי גרוע - נשאר המון נשק, כמעט לכל אחד מהם היה בבית נשק. אימנו אותם ברימונים ובחבלה. והילדים הצעירים האלה נשארו במצרים עם נשק שהוסתר בצורה חובבנית בבתי ההורים. היו ביניהם אף כאלה שהסתובבו עם אקדחים בחוץ, ולא היה מפקד שינחה אותם איך להתנהג. אם לא היו מפקדים - היה צריך לפחות לאסוף את הנשק, כדי לא לסכנם, אבל לא היה מי שיעשה את זה. יגאל אלון היה מודע למצב, אבל אף אחד לא לקח אחריות".
ונשארו צלקות?
"שנים רבות אחר כך עוד תהו יהודים יוצאי מצרים, למה זכו ליחס מזלזל ומתעלם כזה. מדי פעם, כשנערך כינוס או יום עיון בנושא, קם מישהו ושואל, למה? למה הפקירו אותנו לנפשנו? אני קוראת לזה הזנחה ונטישה. היה אפילו רגע שאנשי המסגרת הפיצו שמועה בקרב אנשיהם, שהגיע שליח מהארץ אבל הוא פועל במסווה ואינו יכול להיחשף, רק כדי להרגיע את הקהילה, שיש מי שדואג להם בארץ ישראל".
הסיפור שהחל אצלך מתוך סקרנות משפחתית, הפך למשהו הרבה יותר גדול.
"כדי לכתוב עבודת דוקטורט צריך נושא שתופס אותך בלב. אכן, הסיפור שהחל אצלי מתוך סקרנות משפחתית, שכמו אצל רבים מאיתנו מתעוררת רק לאחר פטירתם של ההורים, התפתח להרפתקה גדולה, שתפסה אותי לא רק בלב אלא בכל נפשי ומאודי. תחילה רציתי לכתוב רק על השומר הצעיר, התנועה שאליה השתייך אבי, שאגב סיים את חייו ב'ציונים הכלליים' דווקא. אולם ככל ששקעתי בחומר וראיתי את היקפו החלטתי, לכתוב על הכול, על כל התנועות הציוניות שפעלו במצרים, כי הבנתי שהסיפור לא מוכר ולא ידוע. ועדיין נותר בידי חומר רב גם על התקופה שבין 48' ל-52', מועד ההפיכה במצרים. התנועות המשיכו לפעול עד ההפיכה, ושליחים הגיעו, הפעם ממדינת ישראל, במסווה ובכיסוי של זרים. התנועה היחידה שהמשיכה להתקיים עד 1956 הייתה בני עקיבא, וגם על כך יש עוד הרבה מה לספר".
אנחנו מסיימות את השיחה בתחושה שגם מאות עמודי הספר לא מכילים הכול, וכי יש עוד הרבה מה לכתוב ולספר. והרי כבר אמרו אבותינו, שמצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים - הרי זה משובח.
כמעט "עסק ביש"
אחד הגילויים המרעישים שחושפת קמחי בספר היא פרשה של "כמעט" עסק ביש, אשר קדמה ל"פרשה" הידועה שהסעירה את הארץ במשך שנים ארוכות. כאמור, בקהיר פעלה רשת מודיעינית מטעם המוסד לעלייה ב', ובראשה עמדה אישה מופלאה בשם יולנד גבאי-הרמר, שאיננה מוכרת מספיק לציבור הרחב. היא גויסה כבר ב-1945 על ידי אליהו ששון, פעלה בכיסוי של עיתונאית בקהיר, סיפקה ידיעות רבות ערך במשך השנים, והפכה לאחראית לכל הפעילות המודיעינית לאחר עזיבת השליחים. הרמר נעצרה אף היא במאי 48', אולם שוחררה כעבור זמן לא רב בשל מחלתה ויצאה לפריס. שם היא נפגשה עם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק, והכינה דוח שקבע כי מצרים היא המדינה הערבית היחידה, המעוניינת בהסדר עם ישראל. הרמר עלתה לארץ ב-1951 ועבדה במשרד החוץ עד פטירתה. גם היא, בדומה לקמחי ולכהנוב וליוצאי מצרים אחרים, הייתה בעלת השקפת עולם פלורליסטית וסובלנית. נכדה, הסופר אלן דה בוטון העיד עליה לאחר שנים רבות, כי התחושה שהניעה אותה - שליהודים צריכה להיות מולדת - נבעה מהיותה שייכת לדור שבו היה טבעי לגמרי לחיות לצד הערבים. ליהודים מהדור ההוא הייתה ראיית עולם קוסמופוליטית, שלהרבה ישראלים אין היום. סבתי כתבה ביומנים שלה, סיפר דה-בוטון, שהיא מקווה ליצור את האווירה הקוסמופוליטית הזאת בישראל, וששנאת הזרים כאן מדכאת אותה.
אך נחזור לשנת 1948. המוסד לעלייה ב' החליט לשגר סוכן למצרים, כדי להחליף את הרמר שנעצרה, אך הטיל עליו גם "שליחות מלחמתית מיוחדת" - פגיעה פיזית במנהיגים מקומיים. למשימה נבחר דוד מגן, יהודי ממוצא הונגרי שגדל בדרום אפריקה ונקרא גם טד קרוס. יחד איתו נשלח גם איש קשר, שהיה בצבא הבריטי וניסה להעביר למצרים ג'ריקן מלא חשיש שהוחרם ממבריחים בארץ, כדי למכור שם את החומר ולממן את המבצע. קרוס הונחה ליצור קשר עם אנשי המסגרת בקהיר, שכמובן, הכירו את העיר ויכלו לעזור לו במשימה, בדיוק כפי שנעשה שש שנים מאוחר יותר, בפרשת עסק הביש. הצעירים הללו נתנו בו אמון והקצו חמישה מאנשיהם לביצוע המשימה, בהאמינם להבטחה, שלאחר ביצוע מוצלח של המשימות יסייע להם להימלט בדרכונים מזויפים.
קמחי חשפה את המסמכים הנוגעים למבצע, ובתוכם דוח מפורט בחתימת קרוס עצמו תחת הכותרת "מבצע ניילון". לאחר שחלק שבחים לבחורים הנהדרים שמצא במצרים, ואשר יהיו מוכנים בכל עת לעמוד לרשותו, הסביר קרוס-מגן כי נאלץ לשוב לארץ לפני הזמן שנקבע ובלי לבצע את המוטל עליו, בשל "עניינים פרטיים שלא מאפשרים תיאור הגיוני על גבי הנייר". התברר, כי הוא הסתבך בפרשיית אהבים עם נסיכה מצרית מבית המלוכה, ונאלץ להימלט על נפשו, וכך נמנע עסק הביש המוקדם, וניצלו חייהם של צעירים יהודים תמימים, שנתנו אמון בשליח שהוליך אותם שולל.
רות קמחי
ציונות בצל הפירמידות - התנועה הציונית במצרים 1948-1918
הוצאת עם עובד
849 עמ'
נחשונים חברתיים פתוחים, פשוטים, נינוחים
יעקב ליאור
הגרעין המצרי של השומר הצעיר, שיצא ממצרים, קרא לעצמו מאוחר יותר, כשהתחבר לגרעינים אחרים, נחשונים, על שם נחשון בן עמינדב - סמל לראשוניות היציאה ממצרים ומשאלת לב, שאחריהם ילכו חברים נוספים, שיחצו את ים סוף בדרכם לארץ ישראל. לגרעין זה חברו גרעינים מאירופה שלאחר השואה, גרעינים ישראליים מבני הארץ והשלמות נוספות מהעולם כולו.
ההתחלה הייתה במצרים: שלושה קנים בקהיר ושניים באלכסנדריה. בוגרי הקנים הגיעו ארצה בשלושה גלים. הגל הראשון היה ב-1945, במסגרת עלייה לגאלית, והקבוצה הגיעה לעין השופט. הגל השני היה ב-1946, במסגרת עלייה בלתי לגאלית. החבר'ה יצאו מחופשים לחיילים בריטים, כאילו הם אנשי הבריגדה, ובסיוע הבריטים ששירתו שם, עלו על רכבת בתואנה כי הם יוצאים לחופשת פסח, ונסעו דרך תעלת סואץ עד רחובות. הגל השלישי כלל עולים בודדים שהגיעו ארצה באמצעות פספורטים מזויפים, כל אחד בזמנו ובדרך מיוחדת לו. הקנים במצרים פעלו עד מבצע קדש, ואחר כך חלק מהבוגרים עלה ארצה, לעין שמר וחלקם התפזר.
ב-1946 יצאו חברי הגרעין למחנה הכשרה לרמת השרון, ולמדו איך מקימים קיבוץ חדש. מלחמת השחרור קטעה את הכשרת הגרעין, והוא גויס לצבא. קבוצת הצעירים קיבלו בנגב נקודה להתיישבות זמנית בשם "חזעלה", 12 ק"מ דרומית לבאר שבע, והחזיקו בה בתנאי מצור קשים עד תום המלחמה. ב-13 בספטמבר, 1949, עלו חברי הגרעין להתיישבות קבע על גבעת טרשים קירחת, ליד מגדל צדק, מקום שהיה אז אזור ספר על גבול ירדן, ולימים קראו למקום נחשונים.
"המצרים תרמו לקיבוץ את רוחב הלב, את האווירה החברית הפתוחה ומסבירת הפנים", אומר לזר גבעתי, 86, בוגר קן אלכסנדריה, "האיחוד עם גופים אירופיים עבד טוב והוכיח את עצמו".
מוסיף על כך איברם חמאי, 85, יוצא קן קהיר: "הייחוד של נחשונים בכך שזהו הקיבוץ המצרי הראשון בארץ. אופי חברתי פתוח, פשוט, נינוח, לא קרבי כמו יוצאי סוריה ועיראק, שעל כל דבר פעוט ערך מתחממים, נעשים קרביים ושולפים סכין. המצרים תמיד מחייכים ועוזרים אחד לשני. תפגוש אותם על המרפסת, על מקטרת חשיש, מספרים מה קורה, צוחקים בלי הפסק ותמיד תשמע מהם בדיחות חדשות".
ומה משמעות השם איברם?
"פשוט, היו לנו שבעה אברהמים. על מנת להבדיל ביניהם, כל אחד קיבל כינוי שונה. אני קיבלתי איברם".
מריאמס יוסף, 84, ואשתו בצי, (בת שבע), 80, הם בני קהיר. הוריו של יוסף הגיעו מרוסיה למצרים אחרי הפוגרומים, כמו רבים מיהודי רוסיה שקיוו להגיע משם לאמריקה או לפחות לארץ ישראל. בבית דיברו יידיש, בקן וברחוב דיברו ערבית וצרפתית. הם שניהם מתגאים בראשוניות שלהם בהקמת הקיבוץ, ונאנחים קלות בהעלותם זיכרונות מהימים הקשים של העשורים הראשונים בחיי הנקודה.
עדות לא מצרית נשמעת מפי אחד הוותיקים, המספר על "הרוח המזרחית" - האופי הפתוח, הרחב, הצנוע, היעדר הלחץ - ומוסיף, "תמיד נאמר 'אל תדאג', גם כשהיה על מה לדאוג, כי בתחילה הקשיים היו מרובים, ולמעשה גם אחר כך".
עד 2002 עבר הקיבוץ תקופה לא קלה, כמו קיבוצים רבים באותה עת, שנאבקו על קיומם ועל הישרדותם. בנחישות ובהתמדה התאמצו לקיים מערכת קיבוצית חברתית, כלכלית ותרבותית בכל תנאי.
או אז הגיע עידן השינויים, ההפרטות והמעבר לרשת ביטחון, שיחסית עברה כאן בדיאלוג בין רובדי האוכלוסייה השונים ובסובלנות, תוך התחשבות בצרכים של כל רובד. הוותיקים היו באגף המתנגדים למהלך, ונלחמו לסכל את מגמות השינוי. עזרא תלמור, 92, יוצא מצרים, פרופסור לפילוסופיה ואיש אקדמיה גם היום, כתב במנשר אישי שהוציא לחבריו בקיבוץ:
"באתי לקיבוץ, נשארתי בקיבוץ, אני נלחם למען הקיבוץ, לא למען עניין אישי, אלא כיוון שהקיבוץ אינו חברה דורסנית. דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית דוהרת לכיוון כלכלת שוק אי-שיוויונית, עלינו לדבוק ברעיון הקיבוצי. אין אנו צריכים לזרוע בהלה בין החברים על ידי תחזיות קודרות לגבי עתיד הקיבוץ. הקיבוץ לא יעמוד בפני סוף הדרך, כביכול, אם לא נמסור את הנהלת הקיבוץ לגורם זר. נהפוך הוא הדבר. אם ניקח פסק זמן, יש בכוחנו להעמיד מוסדות יעילים וחזקים, שינהלו את חיינו בלי להזדקק להפיכת התקציב האישי לשכר ואת השכר לדיפרנציאלי. איני נלחם למען עצמי. השכר לא יזיק לי, להפך, אך אינני יכול לסבול שינויים שיהפכו חברים מסוימים למקרי סעד - צעירים או ותיקים!"
חבריו הוותיקים ניסו להרגיעו בטענה, שההתנגדות למהלכים לא תעזור, כיוון שהשלטון בידי הצעירים והם יקבעו בסופו של יום. מוטב, אם כך, להצטרף לתהליך ולשמור על בסיסו הערכי והמוסרי של הקיבוץ, כמו גם על זכויותיהם של הוותיקים.
וכך היה. השינויים התקבלו לאחר תהליך ממושך של שנה, הקיבוץ יצא למרחב וזכה לעדנה מתמשכת עד היום. משפחות בנים חדשות מצטרפות לחברות מלאה, והנקודה שהייתה פעם שכוחת אל הפכה למקום אטרקטיבי, במרכז הארץ, סמוך לכביש 6, ורבים מתדפקים על הדלת בבקשה להצטרף לנחשונים, ובו לבנות בית ולהקים משפחה.
ב-24 בספטמבר יחגוג קיבוץ נחשונים ברוב עם את יום הולדתו ה-60 בהפקת ענק, שאליה הוזמנו כל יוצאי ובאי הקיבוץ לדורותיהם - חברים, בנים, גרעינים וחברות נוער, שהיו פעם בנחשונים ויצאו לחפש דרכים אחרות.
