אחרי הצבא יצאה ללמוד לשון וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקביל למדה באקדמיה למוזיקה. את שכר הלימוד שילמה מעבודתה כמורה בבית ספר תיכון בעפולה. "בתקופה ההיא העריכו מאוד מורים בתיכון, ואף השכר היה הולם. הייתי גאה ומאושרת בעבודתי זו, ושילבתי את הוראת הלשון בלימודי מוזיקה", היא נזכרת, "הייתי מסבירה לתלמידיי על ההרמוניות בשירי 'הביטלס', ולוקחת אותם להצגות תיאטרון. לאחר ההצגה היינו יושבים על הדשא של גן הזיכרון בחיפה, ומשוחחים על ההצגה שראינו".
תואר שני בלשון עברית למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, אצל מאורות גדולים כפרופסור חיים רבין, פרופסור מורג ופרופסור בן-חיים.
מה הביא אותך לחקר הלשון?
"באותה תקופה נמשכתי לחקר הלשון בהקשר החברתי-תרבותי, וחשתי כי לימוד הלשון באוניברסיטה העברית הוא פורמליסטי מדי, ומבוסס בעיקר על צורות דקדוקיות של לשון המקרא ושל לשון חז"ל, בלי לראות את הקשר בין האדם המשתמש בשפה לבין הסגנון שבו הוא משתמש, בין סגנונות שונים לבין קבוצות חברתיות ותחומי תרבות. כידוע, שפת התיאטרון שונה משפת העיתונות; שפת הספרות המקורית שונה משפת התרגום הספרותי ומהעברית המדוברת. בירושלים התייחסו בעבר אל העברית המדוברת כאל "תקלה זמנית", כשגלוי וידוע לכל חוקר לשון שכל שפה מתחילה מדיבור, ורק אחר כך באה לשון הכתב.
ואז החלטתי לעשות דוקטורט אצל חוקר ספרות ותרבות דגול ובלשן ידוע באוניברסיטת תל אביב, הלוא הוא פרופסור איתמר אבן-זהר. אבן-זהר חקר את הספרות בהקשר התרבותי, את הסגנונות הספרותיים בתקופות השונות, את המאבק בין השוליים למרכז, את הדיאלוג בין הספרות והלשון העברית לבין ספרויות ולשונות אחרות, את השפעת הספרות הרוסית על הספרות העברית ואת הדיאלוג של ספרות היידיש עם הספרות העברית. כיוון מחקרי זה כבש את לבי, בחרתי לעשות אצלו את הדוקטורט. יש לציין כי רק מעטים זכו לכך. הוא היה מסוגל, וכך אמנם נהג בי, לשלוח אנשים הביתה למשך שנתיים, כדי שיוסיפו להתפתח, לפני שהם באים לכתוב אצלו דוקטורט.
"היום אני מלמדת באוניברסיטת חיפה, ומכהנת כראש החוג ללשון עברית באורנים, שאותו הפכתי לחוג ללשון בהקשר החברתי-תרבותי, חוג שלא מזניחים בו גם את לימוד הדקדוק. זהו חוג ייחודי, שלומדים בו שפה מדוברת ושפה כתובה, סלנג, לשון העיתונות, לשון הספרות, סגנונות בספרות הילדים, תורת הסגנון, סוגיות בתרגום ועוד".
לעתים, השאלה הנשאלת בימי עיון בנושא השפה העברית היא: מי מפחד מס. יזהר? האומנם רמת האוריינות ירדה פלאים בקרב מורים ותלמידים?
"זו תלונה שנשמעת רבות. סגנונו של יזהר משמש מופת לסופרינו. לדעתי, כתיבתו היא התגלמות של יפי השפה העברית. לא היה עוד סופר כמוהו, אף לא עמוס עוז, שהפך את הסגנון הספרותי למוזיקה של הלשון לשמה. אין ביצירתו עלילה ותכנים רבים; יש ניגון של השפה, הפגנת יכולותיה הנשגבות ביותר של העברית. הוא שואב מכל מכמניה. אך בל נשכח, שרבים מתעייפים ממעשה המרכבה המופלא הזה. יש כאלה, הרואים בזה הפגנת עושר לשוני לשמו. ואמנם, קמה קבוצת סופרים פוסט-מודרניים 'רזים' או סופרים של העברית הרזה, שבאופן מודע יוצאים נגד הסגנון הזה, מורדים בו ורוצים במחושב "להוריד" את העברית מגבהים אלה. אני יודעת, שיש הטוענים שסגנונם הרזה הוא תוצאה בלתי נמנעת של התרחקות העברית המודרנית מהמקורות ההיסטוריים, של הבורות השלטת בציבור ושל דלות הלשון בסביבה התרבותית.
"כששואלים מי מפחד מיזהר - ברור שמתכוונים לנוער של היום שלא קורא ספרים וניזון מהטלוויזיה ומהאינטרנט. זהו דור דיגיטלי, בעל ידע אחר, מיומנויות אחרות ושפת תקשורת אחרת. שפה זו שלו היא שפה שנייה עבורנו המבוגרים. לעומת זה, בני הנוער לא מכירים את אוצר התבניות וצירופי המילים של לשון המקורות. אפילו צירופים לא קשים, דוגמת 'סר חינה של הילדה', הם לא מבינים. הם כותבים 'סרחינה'. כשהם נתקלים במשפט דוגמת 'האיש היה מזה רעב', הם עלולים לקרוא אותו כ'האיש היה מה-זה-רעב'.
"החל משנות ה-60, ההישגים של תלמידינו בתחום השפה והבנת הנקרא ירדו פלאים. וזה נכון גם ביחס למדעים. הסיבות רבות: הקצבות קטנות לחינוך שמחולקות לא נכון, כיתות קטנות, שכר המורים הנמוך. אך לדעתי, הסיבה המרכזית להישגים הנמוכים של תלמידינו בלשון ובהבנת הנקרא נעוצה בשיטה שהייתה נהוגה פה במשך כשלושים שנה, והיא לימוד 'השפה כמכלול'".
מדוע שיטת "השפה כמכלול" לא הצליחה? הרי היא מעמידה במרכז את הילד, את חוויותיו ואת תהליך הלימוד שלו. מדוע לענות אותו בכללי דקדוק יבשים?
"אופנה מקובלת היא להתלונן על עילגות הלשון של הצעירים ולהטיף לשליטה בעברית התקנית, לשון התרבות המשותפת. בצד זה מקובל לבקר את מקצוע הלשון בבית הספר ואת מורי הלשון, העוסקים, כביכול, בכללי דקדוק פורמליים יבשים, וממאיסים את המקצוע על התלמידים. ייאמר בצורה ברורה: אם רוצים להקנות את כללי העברית התקנית, אין מנוס מעיסוק בכללים פורמליים, מפורטים ומסובכים, ואין מפלט מתרגול מאומץ וסבלני. יש ללכת בדרך הלימוד המייגעת של הדקדוק העברי המסובך.
"אשר לשיטת 'השפה כמכלול' - היא הייתה נהוגה פה כשלושים שנה, אחרי שהועתקה מארצות הברית. בגישה זו טבועה ההנחה, שהשפה היא שלם שאינו ניתן לחלוקה, ושאפשר ללמוד את השפה הכתובה - קריאה, כתיבה והבנת טקסטים – 'באופן טבעי'. חסידי השיטה הזו התנגדו ללימוד שיטתי ומדורג של לשון, ודגלו בחשיפת הילד להקשרים שונים שבהם משמשת הלשון, והאמינו שעל ידי כך ירכוש הילד באופן 'טבעי' את כושרי הלשון הכתובה. 'השיטה' פרצה לתוך השיממון, המבוכה והקשיים שעוררו לימוד הלשון בדרכים המסורתיות, ולמעשה, ביטלה את הוראת העברית בבתי הספר היסודיים. מנחים ברוח השיטה עודדו את המורים לוותר על ספרי הלימוד. כשהגיעו מפקחות, מורים שהאמינו בספרי הלימוד נאלצו להסתירם. זה היה עידן 'שריפת ספרי הלימוד'. לימוד הלשון הפך הזדמנותי, חסר מבנה, חסר דירוג, ללא תכנון ספירלי שנתי ורב-שנתי, ללא תוכנית לימודים מובנית מחייבת. דור שלם של תלמידים נפגע מכך. אני יצאתי נגד השיטה בכל כוחי, אך הייתי אז קול קורא במדבר. בקיץ 2003 יצאה תוכנית לימודים חדשה לחינוך הלשוני בבית הספר היסודי, שהחזירה, במידת מה, ללשון העברית את המקום המרכזי הראוי לה בחינוך הלשוני.
"כמובן, המורים נכנסו לבהלה, הם הרי לא לימדו לשון במשך שנים, ואף לא שלטו בדקדוק העברי. הכול היה 'הזדמנותי'. כמובן, בכל הארץ הייתה דרישה היסטרית להשתלמויות. מורי האוריינות בבתי הספר היסודיים נאלצו להשתלם בלימוד שיטתי של דקדוק. לימוד הדקדוק אינו מוציא מחשיבות את העיסוק באוצר מלים וביטויים, בסוגי שיח שונים, כמו ידיעה עיתונאית, עצומה, מאמר, מודעת פרסומת, טקסט מפעיל, סיפור, אגדה, משל ועוד. נראה לי שחסר היה לתוכנית צעד נוסף, אמיץ, של הכרזה בריש גלי על חזרה ללימוד לשון כדיסציפלינה, גם בשיעורי לשון נפרדים ולא רק בהזדמנות של לימוד טקסטים. יש צורך בלימוד דו-כיווני: מן הלשון אל הטקסט, ומהטקסט ללשון. לצערי, את תוצאות השינוי לכיוון חיזוק לימודי הלשון נראה אולי רק בעוד שנים רבות".
עם זאת, בבלוגים אפשר לראות טקסטים מנוסחים היטב ויפהפיים.
"זו תופעה מדהימה. הנה, יש פריחה של סופרים חדשים, יש להם קוראים רבים, והם משגשגים לצד הוותיקים; באופן פרדוקסלי, האינטרנט - שכאילו מגביל את השפה - הביא לפריחה של כתיבה ושל קריאה. פעם היית כותב סיפור למגירה, או מתדפק על דלתות של עורכים, שלרוב היו דוחים אותך, והיום, מי שואל בכלל? אתה כותב בבלוג, והעם יחליט אם לקרוא אם לאו. ומסתבר, שהוא קורא; יש הדים ויש שגשוג, בין השאר, הודות לאינטרנט. אני שמחה על כך, כי יש עורכים היושבים על כיסאם יובל שנים, ומתקבעים בנוסחאות משלהם".
אז בכל זאת, מהי המטרה של לימוד העברית?
"אדם צריך ללמוד את השפה שלו כל חייו. זו משימה של חיים. זה לא דבר הנקטף מהאוויר. עברית היא שפה קשה מאוד, ובהתחשב בכך שאנחנו מדינה של מהגרים, הדרך של לימוד השפה הכתובה יותר ארוכה ויותר מחייבת. אין פה הנחות. צריך ללמוד מילים, תבניות דקדוקיות, כללי תחביר, ולא מזיק גם ללמוד טקסטים בעל פה. השפה היא תעודת הזהות של האדם המשכיל, שבאמצעותה הוא מתקבל לעבודה ומשתלב בחברה; היא נכס יקר מאוד; זו השפה הלאומית. היכרות עם דקויות השפה מאפשרת הנאה בתיאטרון, בשירה, בתחומי חיים מגוונים".
פרופסור גלעד צוקרמן בספרו "ישראלית שפה יפה" טוען, שאנחנו מדברים "ישראלית" וזה עניין מהותי; לטענתו, השפה שאנחנו מדברים אינה העברית השמית הישנה, אלא שפת כלאיים שמית-אירופית בת 120 שנה. הספר עורר פולמוס גדול.
"אני לא רוצה להיכנס כרגע לוויכוח בעניין זה, שהייתי מעורבת בו בהקשרים שונים של השקת הספר הנ"ל. השם, שם של אדם או שם של שפה, הוא דבר רגשי ולא מדעי. העברית היא עברית, ואני גאה בכך. זוהי תופעה יחידה בעולם, ששפה קלאסית שמתה שבה לחיים. זהו ההישג הגדול ביותר של הציונות. סכנה נשקפת לעברית לא מהמחשב ולא מהמילים הלועזיות. לעברית יש קיבה שיכולה לעכל חומרים זרים, ולא נודע כי באו אל קרבה: למשל, המילה 'מסטול' היא מילה ערבית, אך אנחנו חילצנו ממנה שורש חדש, מ.ס.ט.ל, ואנו מטים אותו בחופשיות בבניין עברי, התפעל, 'התמסטל', בגופים ובזמנים שונים. הסכנה היחידה הנשקפת לעברית היא מאפשרות של חורבן הבית ושל אובדן העצמאות הלאומית".
שפה של אף אחד
יש לשון כתב ולשון דיבור, מהם יחסי הגומלין ביניהן?
"ההבדלים ביניהן טבעיים ומחויבי המציאות. הם נובעים מגורמי סיטואציה שונים של שני הערוצים. יש המעריכים רק את הלשון הכתובה ומבוהלים מהלשון המדוברת, בשל היותה דלה וצנומה, כבולה לגזרות אופנה, המגיעות מעבר לים. לשון הדיבור אינה מתוכננת, ואין אפשרות לערוך אותה. הדובר משתמש במגוון מצומצם יחסית של מילים ושל תבניות דקדוקיות, ומתבטא גם בתנועות גוף, בהבעות פנים, בגוני אינטונאציה, בהדגשות פונטיות. לשון הכתב, לעומת זאת, דורשת תכנון ועריכה, הרצאת דברים ברצף ובארגון לוגי ושימוש במאגרי לשון רחבים. לכן, כה חשוב לטפח את מיומנויות השפה הכתובה בבית הספר".
עמוס עוז כתב, כי העברית היא שפה יפה וקשה. קשה לכתיבת סיפורים, לשיחת יומיום. היא הייתה של הנביאים ואחר כך של התנאים, ומאז היא לא הייתה של אף אחד, אפילו לא של ביאליק או של עגנון. לא כולה. לא בכל לב.
"יותר מאלפיים שנה כמעט שלא דיברו עברית. ביאליק כותב על 'חבלי הלשון' של כתיבה בעברית, שאינה שפת אם, שגרמה לו ייסורי גיהינום. שפת האם של ביאליק הייתה יידיש, ובשפה שלא הייתה לו שפת אם, העברית, הוא כתב שירה, שלדעתי, לשונה אינה נופלת מלשון התנ"ך. אשר לעגנון, בכתיבתו הספרותית הוא הפנה עורף לעברית שהתחדשה, ובחר במודע ברובד היסטורי ישן, לשון חז"ל".
ברוסית, כשאומרים מוז'יק, לא צריך להוסיף דבר. בעברית, אם אומרים "איכר" או "חקלאי", מי זה? קיבוצניק שקורא את "הדף הירוק" ואת קפקא? מושבניק מהעמק? בחור צעיר ופיוטי מהיאחזות נח"ל? מתנחל?
"בתקופה הראשונה של השיבה אל העברית, לכל מיני מילים וצירופים לא היו הקשרים. אלה נוצרו רק תוך כדי שימוש חי במילים בהקשר חברתי. עם הזמן, משמעויות המילים התחדדו, נוצרו הבדלי משמעות או סגנון בין נרדפים, והתלוו למילים קונוטציות ואסוציאציות. למשל, המילים 'מתווך' ו'סרסור' ('סרסור לדבר עבירה', שמשמעותו המקורית מתווך), או המילים 'ילון' ו'מסך', שהיו זוגות מילים נרדפות בלשון חז"ל. בתחילת תחייתה של העברית, היו אלה מילים בלתי מהדהדות. עם הזמן הן עברו בידול משמעות, וכל אחת מבטאת היום משמעות אחרת. כך גם 'בטן', מילה מקראית, ו'כרס', מילה מלשון חז"ל. תוך כדי שימוש חי נוצר הבדל משמעות ביניהן: האחת, 'כרס', קיבלה משמעות של בטן גדולה (והודבקה לגבר הישראלי...), והאחרת, 'בטן, נשארה במשמעות נייטרלית. או 'שמש', מילה מהתנ"ך, ו'חמה', מלשון חז"ל, שתיהן זרמו למקווה המים של העברית החדשה, שלוקחת מכל המקורות, ונוצרה 'חלוקת עבודה' ביניהן: האחת - שמש, לשימוש יומיומי, האחרת - חמה, הפכה למילה ספרותית".
איך התמודדו היוצרים עם בעיית הבעיות - כתיבת דיאלוג ספרותי?
"זה היה אחד הקשיים המרכזיים של לשון הספרות העברית: למסור שיחת אנשים בשר ודם בכל מיני מצבים. בתחילת הדרך, לסופר שכתב יצירה ריאליסטית ורצה לעצב גיבורים, המשוחחים בצורה אותנטית, לא היו מודלים ספרותיים לחיקוי. בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים חשבו, ש"דיבור" זה לא ספרות. בשנות השבעים כבר היו הסופרים הישראלים מסוגלים לעצב דיאלוגים אותנטיים במגוון סגנונות דיבוריים, במצבים שונים. הסופרים למדו עם הזמן לייצג דיבור אותנטי ביצירותיהם, והגישה הנורמטיבית ללשון העברית התרופפה. הדיאלוגים בסיפורים 'ארצות התן' של עמוס עוז (משנות החמישים) היו כתובים תחילה בלשון כתב, מעורבת עם כמה יסודות מהדיבור. בעיבוד מאוחר יותר, ירד עוז מהגבהים הסגנוניים. בספרו 'מנוחה נכונה' משנות השמונים הדיאלוגים כבר אותנטיים. לדוגמה, קטעי הנרטיב בספריהם של חיים באר ושל מאיר שלו, גבוהים בסגנונם ומקדשים את העברית העשירה, העמוסה, מבית האולפנה של ס.יזהר, אך הדיאלוגים שלהם ריאליסטיים ומאוד אותנטיים.
"הסופרים הפוסט-מודרניים מערבים את התחומים בין היפה ללא יפה, בין הגבוה לנמוך, והם חורגים מכל נורמה שהיא, כדי לעורר במתכוון תשומת לב באמצעות הלשון החריגה שלהם. כשדרכים מתמסדות, הספרות מחפשת דרך לקעקע אותן, על ידי פתיחת אפשרויות חדשות. זהו תהליך חוזר ונשנה. גדי טאוב טוען בספרו 'המרד השפוף', שהסופרים הפוסט-מודרניים אינם מעוניינים להשתמש בלשון העשירה, זו המתיימרת לארגן עולם קוהרנטי ומטילה על העולם סדר שאין בו".
הסלנג הוא שמחה
מהי עמדתך ביחס לסלנג העברי?
"הסלנג ממלא אותי שמחה רבה. קיומו ושגשוגו בעברית מוכיחים שאנחנו נורמליים, ושהעברית היא שפה חיה, ככל השפות. סלנג הוא שימוש בשפה לשם שעשוע והנאה, כשהחריגה מהלשון התקנית נעשית בכוונה, כמין חלופה, מתוך בחירה. זהו הבן הממזר. לדוגמה, המשפט 'זה מה יש' הוא שיבוש מכוון של 'זה מה שיש'. בכוונה מבקשים לשבש צורה דקדוקית. על ידי הסטייה מהתקן מנערים את השגור והאוטומטי ומרעננים אותו. בכל תחומי החיים בני אדם אוהבים לחרוג מהאוטומטי; כך בציור, כך במוזיקה ובאופנה. זה יצירתי וזה דורש דווקא מודעות לשונית. השימוש בסלנג מראה על אהבה לשפה, ודורש את הכרת הכללים שמהם חורגים".
רבים מתלוננים על הידרדרות העברית. מה לדעתך עתידה של העברית?
דעה מוסכמת בחברה שלנו היא, שהעברית הולכת ומידרדרת ושסכנה מרחפת על עתידה. נהוג להאשים בכך את הדור הצעיר, או את התקשורת, או את השפעת הלעז, בעיקר בעקבות האמריקניזציה בתרבותנו. אני לא שותפה לחרדה הזאת, ורוב חוקרי הלשון, שיש להם מבט מקיף על תהליכים לשוניים ועל ההיסטוריה של לשונות, יגידו שלחשש זה אין כל יסוד. נכון, העברית משתנה כל הזמן, כמו לשונות אחרות, וכשפה חיה שמדברים אותה, היא נתונה לתהליכי שינוי טבעיים הכרחיים, אך היא לא נידונה להרס או לאבדון. מחיי הלשון חלמו להפוך את העברית לשפה חיה, אך יש לזה מחיר. שפה המשמשת בדיבור משתנה ללא הרף: הגאים במילה ובצירוף נשחקים או משתנים, מילים וצירופים מאבדים ממשמעותם הקודמת ומקבלים משמעות ותפקיד חדש, צורות דקדוקיות נזנחות לטובת צורות אחרות, ועוד ועוד. רק שפה החנוטה בטקסטים כתובים אינה עוברת שינוי מואץ. אין לשון שהיא 'טהורה', נקייה מהשפעות. לכל היותר נוכל לומר, שמיזוג היסודות הלשוניים של העברית יהיה שונה, אך זה המהלך הטבעי בהתפתחות לשונות. בכל דור ובכל לשון התלוננו על השחתת השפה והתגעגעו לדורות הקודמים, שבהם, כביכול, הקפידו על 'טוהר' השפה ועל תקניותה".
ובכל זאת, עולם האינטרנט והטלוויזיה הרי פוגע בכושר הלשוני של הדוברים וביכולתם לפענח את המציאות, מה דעתך?
"אין לזלזל בהשפעה הגוברת של המחשב ושל האינטרנט על אופן השימוש בלשון. התהליך של התרחקות הדור הצעיר מקריאה הוא אוניברסלי. הלשון החזותית הולכת וכובשת לה מקום מרכזי, על חשבון לשון הכתב. אני רואה בזה נסיגה. כדי ליהנות מתמונות או לקלוט סיפור בתמונות אין צורך במיומנויות משוכללות. כל תינוק יכול ליהנות מתמונות, אך לא כל תינוק וילד יכולים לקרוא ולהבין טקסט. כאן דרושים תהליך לימוד ממושך, איפוק ומשמעת עצמית, ופיתוח כישורים משוכללים של פענוח סימנים וחשיבה. איננו יכולים לשלוט בכיווני ההתפתחות הטכנולוגית ובהשלכותיהם, אך חובה עלינו לטפח את לשון התרבות, לשון הטקסט, בבית הספר, ואם אפשר גם בבית. מדינות המשקיעות במורים שלהן ובבית הספר, תלמידיהן מגיעים להישגים יפים בשפה ובהבנת הנקרא, למרות הטלוויזיה והאינטרנט. לצערי, לא מסתמן כי יחול שינוי משמעותי בחינוך הישראלי בשנים הקרובות. הכיתות יהיו גדולות וצפופות, שכר המורים עלוב, וכתוצאה מכך, הטובים והמובחרים לא ינהרו למקצוע זה (בשונה מפינלנד או מגרמניה, לדוגמה). נוסיף לכך את המצב הפוליטי הלא יציב בישראל, שבו מתחלפות ממשלות חדשות לבקרים, מצב שאינו מאפשר פיתוח תוכניות חינוך ארוכות טווח.
"עם זאת, בצד זה אנו עדים לפריחת הספרות העברית וליצירתיות ספרותית רבה גם בקרב צעירים, וכפי שציינתי קודם, האינטרנט עצמו, אויב הלשון כביכול, דרבן ומדרבן רבים לכתוב. עם שמאבד את עצמאותו - לשונו מידלדלת ואף אובדת. לא אשמש נביאת זעם בכיוון זה, גם אם מקננים בלבי חששות. אך כל עוד לא נפתחה הרעה, הרי שהעברית עצמה חיה ותוססת ונכונו לה עלילות".
