המשולש שלפנינו, כותב צחור, איננו הסיפור הבנאלי של הגבר, בת זוגו המוכרת והמאהבת הנסתרת. שלוש הצלעות של המשולש היו חשופות ושותתות, "מבקיעות מן בשר החי של שלוש נפשות שהתחברו יחד בחוטים של אהבה עזה, חרדה ובעיקר כאב", כתב צחור בפרק על ברטה. שולמית לא נועצה בחזן כשהציעה לברטה אהבה משולשת. מושגיה של שולמית על האהבה הפתוחה, שאיננה מחויבת לכללים ולמסגרת, היו זרים לו. הוא היה מאוהב בשתיים, אבל בכל אחת בנפרד. לאחר שנים של התלבטות, ברטה ביקשה מחזן לבחור בין שתיהן. שבע שנים לאחר שחזן ושולמית הקימו חדר משפחה בקיבוץ ב', נפגשו חזן ושולמית בברלין להחליט על גורלם. לאחר שיחה שנמשכה שעות, סיכם חזן: "מיתה הלכה לה".
נשאבה לתיאטרון
במצב שבו מצאה את עצמה בברלין, עם אישור הקיבוץ ביד לשנת השתלמות, ללא מחויבות של חיי הזוגיות ופנויה להרפתקאות חדשות, נשאבה שולמית כל כולה לחיי התיאטרון ולאווירה התרבותית בברלין. לכן, אך טבעי שהחליטה לאחר שנה של לימודים, להישאר באירופה ולהשלים את לימודיה. את נימוקיה להחלטה זו פירטה במכתב לחברי הקיבוץ.
כרמל חכים אומרת, כי המכתב הוא תעודה היסטורית ומסמך מרתק, המעיד על עוצמת שאיפתה למימוש עצמי, שאיפה שהייתה מעין קריאת תיגר, שהעמידה בסימן שאלה את המוסכמה, כי צורכי החברה השיתופית קודמים לצרכיו של הפרט.
היא ניחנה באומץ אישי ובאסרטיביות, המבוססים על אישיות בעלת ביטחון עצמי, מציינת כרמל חכים. ייתכן שזה, לצד הריחוק מהמציאות הקשה בארץ, הביאו אותה לרעיון המוזר כי תוכל לשלב את התיאטרון כחלק אינטגרלי וחשוב לאיכות חייה של החברה הקיבוצית.
וכך כתבה:
"...בקיבוץ וגם אני, עד לזמן האחרון, חשבנו את השקפת החיים והגשמתה בתור ערך ראשוני בבן אדם ומקצוע בתור ערך שני, אשר זכות קיומו רק בגבולות הקיבוץ. כיום אני חושבת שמקצוע, עם כל הקונסקבנציות הנובעות ממנו בשביל התפתחות של בן אדם, הוא הערך הראשוני, כי רק ממנו שואב האדם כוחות משנה ובריאות פנימית להגשמת השקפת חייו.
משל בולט מחיינו - את קיבוצינו בונים בלי מצבי רוח וניאורסטניות. אנשים המתעסקים באופן מקצועי בעבודה חברתית, או אנשים העוסקים בחקלאות ואלה שנטיותיהם הן אחרות נחנקים מתוך חוסר אפשרויות להתפתחות..."
כרמל חכים אומרת, כי מכתב זה לא נכתב יש מאין. "בת דורי זיהתה כבר בשנות העשרים את הבעיה ואת התסכול של חברי הקיבוץ, הנובעים מהעדפת צורכי הכלל והמשימתיות על פני שאיפות הפרט. היא לא הסתפקה בביקורת בלבד, אלא נקטה צעדים לשינוי המצב".
עם סיום שלוש שנות לימוד אינטנסיביות, שבה שולמית לארץ והתקבלה כשחקנית בתיאטרון "המטאטא", אך לא נשארה בו זמן רב והחליטה לשוב לקיבוץ. זה היה מעשה די נועז, לחזור לקיבוץ.
"כן, לשוב לקיבוץ לאחר תקופת היעדרות של מספר שנים, תוך הצבת תנאי שיינתן לה להמשיך ולעסוק במקצוע, לא היה דבר מובן מאליו. וכך, חרף העובדה שהקיבוץ בראשיתו היה עסוק במאבק הישרדות ובקושי של קיום פיזי יומיומי, העלתה שיבתה של בת דורי לסדר היום את השאלה בדבר טעם הקיום. היא דרשה מהקיבוץ להקדיש משאבים לתחום שמעבר לצורכי הקיום הבסיסיים. במסגרת גישה זו לחיים, היא פנתה למזכירות הקיבוץ הארצי, וביקשה את עזרתה בהקמת להקה מבין חברי הקיבוץ הארצי. המזכירות לא ראתה אפשרות להירתם למפעל, אבל התשובה השלילית של המזכירות לא שללה אפשרות, שקיבוץ באחת המושבות יקבל על עצמו את המשימה. קיבוץ עין הקורא (לימים שער הגולן), שישב בראשון לציון, הסכים לארח את חברי הלהקה.
"על הדבר הזה היא כתבה פעם: 'לפי אמונתי, היצירה האמנותית על כל סוגיה היא הוויטמין ההכרחי לחיי חברה תקינים'."
בעצם, בת דורי הייתה מקימת תיאטרון הקיבוץ.
"בשנת 1935 היא הקימה את התיאטרון הקיבוצי הראשון: להקת הקיבוץ הארצי, שבו ראתה תיאטרון פוליטי ואמצעי לחנך ולקדם את המהפכה ואת השקפת עולמה הציונית, והסוציאליסטית-פמיניסטית. היא הביאה זאת לידי ביטוי במחזות ש כתבה, בהצגות שביימה ובמופעים ההמוניים שהפיקה.
המחזה הראשון אותו כתבה וביימה היה: "כשיצאת איש פשוט לדרך". המחזה עסק במציאות הקשה של החיים בארץ. בת דורי כתבה גם את הפזמונים, ואת המוזיקה להם הלחין דניאל סמבורסקי. הייתה זו להקת הקיבוץ הארצי שהעלתה לבמה את הדוקודרמה העברית הראשונה".
מי היה הקהל שלהם?
"זה היה תיאטרון של פועלים, שהופיע לפני פועלים, ונתן ביטוי לבעיות האדם העובד. השחקנים שהיו חברי קיבוץ הזדהו עם נושא ההצגה, והדבר הורגש על הבמה.
לצורך השגת האפקט הדרוש, היא אימצה את גישתו של המורה שלה לתיאטרון, פיסקטור, שעיקרה - שבירת המחיצה בין השחקנים לקהל ובין הבמה לאולם. האור לא כבה באולם, שום מסך לא עלה, על הבמה עבדו פועלים שהציבו את התפאורה לעיני הקהל. את גיבור המחזה, עולה חדש, שכביכול הגריל את מקום ישיבתו באולם, העלה לבמה "שוטר שחקן". על הבמה נדרש העולה לספר לקהל מה עשה בימים האחרונים, וכך, באמצעותו הוצגה תמונה מהימנה של המציאות ושל ההתמודדות המתסכלת עם הביורוקרטיה של שנות העשרים. כמובן, עדותו של הפועל הייתה מבוססת על אשליה, שכן הגיבור היה שחקן, והטקסט היה חלק מהמחזה. לכן, נוצר כאן צירוף של דרמה ושל תיעוד, כלומר, דוקודרמה.
את אומרת בהרצאתך, שהיא הציגה תיאטרון פוליטי.
"התיאטרון הפוליטי נוצר דרך הטקסטים ודרך האופן הייחודי של חיי התיאטרון, ועורר אצל הקהל מעורבות והזדהות עם הגיבור, הפועל העולה החדש, והלהקה הקיבוצית נשארה נאמנה לעיקרון שלתיאטרון הקיבוצי יש מסר לכלל ציבור הפועלים.
"גם את תפיסת עולמה הציונית, שכללה דו קיום בין שני העמים, היא הציגה, למשל, במחזה "המשפט", שבו באה לידי ביטוי השקפת עולם פציפיסטית, הקוראת לשלום בין יהודים לערבים ולבריטים.
"המרד הערבי, שפרץ בשנת 1936, הבהיר לכול כי ארץ ישראל עומדת בפני הכרעות גורליות, וכי יש להתייחס ל"שאלה הערבית" במישורים אידיאולוגיים ואופרטיביים גם יחד. העמדות המתונות של השומר הצעיר ודרכי הפתרון המעשיות שזורות כמוטיבים מרכזיים בעלילה הדרמטית, שכתבה במחזה באותה תקופה. המחזה נאסר להצגה בארץ על ידי הצנזורה הבריטית, אבל הוצג על במות בפולין בארצות הברית ובברזיל. בגרמניה הועלה המחזה על ידי התיאטרון היהודי (ששחקניו היו יהודים שגורשו מהתיאטרונים הגרמניים), בתקופה שהנאצים עדיין עודדו הגירה לארץ ישראל. המיוחד במחזה הוא, שהקהל משמש בו כשופט במשפט, וניתנים לו רקע כללי ונתונים על הארץ לצורך הבנת הסיטואציה.
"ייחודו של המחזה ניכר גם על רקע הנוף התיאטרוני-דרמתי, שרווח באותה תקופה בארץ. בת דורי העזה להציג דמות ערבי כאחת משתי הדמויות הראשיות. הייתה זו גישה נאורה, שאפשרה לערבי להציג את עמדותיו, את אורח חייו ואת המניעים שלו. אף שבחלק מן הסצינות עולה תמונה קודרת ובלתי מחמיאה לחברה הערבית, עדיין יש רצון להכיר את השונה ולהתקרב אליו. כוונותיה של בת דורי היו אידיאולוגיות".
זה היה תיאטרון מגויס.
"תראי, היא שאפה להפיץ בקרב אנשי היישוב את האידיאולוגיה של השומר הצעיר שתמך באותה תקופה במדינה דו לאומית. וכן, היא יצרה תיאטרון תעמולתי, דידקטי, מעורר וחתרני, שאינו מסווה את ההיבט האידיאולוגי שבו, אלא מצהיר בתוקף על כוונותיו ועל מסריו".
היו לה גם מחזות פמיניסטיים?
"המחזה, 'הטרקטור', שנכתב בשנת 1942 ללהקת הבריגדה היהודית כקומדיה, מייצג את מחאתה על מעמדן הנחות של הנשים בקיבוץ, חברה שחרתה על דגלה את עקרון השוויון, אך הדירה את הנשים מעבודת השדה היוקרתית. היא העזה לעלות על סדר היום את התסכול ואת הכעס של הנשים על אי השוויון בין גברים לנשים, ואת כאבן עקב הדרתן מהעבודה היוקרתית בפלחה. באמצעות המחזה, ובדרך הומוריסטית היא ניסתה להעלות למודעות הציבור את האפליה המגדרית, הפוגעת בחברות הקיבוץ".
עשירית מתושבי המדינה
כרמל חכים אומרת, כי את גולת הכותרת של מפעל התיאטרון הקיבוצי שלה ניתן למצוא בסוגה של תיאטרון ההמונים, מבית מדרשו של מקס ריינהרט. הפקה של תיאטרון המונים דרשה גיוס של קיבוץ שלם. ההכנות להצגות אלה - שכללו חזרות עם שחקנים חברי קיבוץ, הכנת השטח, תאורה תפאורה ושאר המרכיבים - הביאו קיבוצים שלמים שבהם עבדה לתקופת התנדבות והתגייסות אינטנסיבית, שהקיפה חברים וילדים רבים. להתגייסות זו היו השפעות ארוכות טווח על הקיבוץ מפיק ההצגה, אשר תרמו לגאוות יחידה שהרגישו חברי הקיבוץ, שאליו עלו לרגל אלפים רבים להשתתף בחגיגה התיאטרונית.
תיאטרון ההמונים נוצר באירופה בתחילת המאה העשרים. המחזות והעיבודים הנבחרים טופלו באופן מיוחד וחדשני, ואמצעי הביצוע התיאטרוניים הושתתו על משנתו של מקס ריינהרט, תוך שימוש מקורי וייחודי בטבע, בשחזור אותנטי, בהמוני צופים ומשתתפים, בטכניקות אור וצליל ובהדגשת היסוד הרוחני של המופע, שאחד ממאפייניו הוא השתתפות פעילה של המוני שחקנים הפזורים על שטח רחב.
בבואה להפיק בארץ מופע מסוג זה, בחרה בקהילות קיבוציות, וגייסה את כלל החברים והחברות להפקות שלה.
היא יצרה היסטוריה עם "אחיי גיבורי התהילה", לא?
"אחיי גיבורי התהילה היה המחזה שבחרה, כאשר התבקשה להכין מופע לחצי יובל לקיבוץ שריד בשנת 1951. המחזה, כידוע, נכתב על ידי הסופר האמריקני, הוארד פאסט, ומתאר את מאבקו של העם לעצמאות בהנהגת מתתיהו החשמונאי ובניו.
"היא בחרה בו, מכיוון שהכיל בתוכו את סיפורי הגבורה והנכונות להקרבה, שהיה בהם דמיון לקרבות מלחמת העצמאות. אשליית הרצף שבין התקופות והתחושה, כי מלחמת העצמאות הינה השלמתו של המרד החשמונאי, תוך דילוג על אלפיים שנות גלות, יצרה אצל הצופים הרגשה של שייכות ושל התחברות לשורשים.
"לבת דורי היה ברור, שהשחקנים לא יהיו מקצוענים, אלא חברי הקיבוץ וילדיו, ואמנם כל הקיבוץ היה שותף להפקה, אם במשחק ואם בהכנת שטח המופע. ההצגה התקיימה באמפיתיאטרון טבעי וגדול, שבו שימשו כבמה מדרונות גבעה זרועה קוצים וסלעים. האמפיתיאטרון שהוכן לקהל של 2,500 קלט 5,000 צופים. 85 חברי קיבוץ ועשרה חברי תזמורת הופיעו שמונה פעמים לפני 40,000 צופים בקיץ 1951, וזאת כמעט ללא פרסום.
ביטול הבמה וקביעת שטח הצגה עצום ממדים יצרו חידוש תיאטרוני מרשים, שהשתלב בחידוש השני, והוא השימוש הייחודי והחדשני בתאורה ש"הניעה" את הקהל ממקום התרחשות אחד לשני בעזרת זרקורים רבי עוצמה.
"מחזור הצגות נוסף של אותה הצגה התקיים בחגיגות חצי היובל לקיבוץ גבעת ברנר, בקיץ 1953. גם בגבעת ברנר חזרה ההפקה על עצמה בהתגייסות של קיבוץ למופע המונים מגבש ומלכד. השחקנים היו חברי הקיבוץ, את השטח להצגה הכינו חברי הקיבוץ, שראו בהתגייסות זו תרפיה למשבר הפילוג שעברו זמן קצר לפני הפקת ההצגה.
"לפי הערכה, בשש-עשרה הצגות, בשתי ההפקות של "אחיי גיבורי התהילה", צפו כשמונים אלף איש - כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בארץ. היה זה הישג יוצא דופן בכל קנה מידה".
ובמשמר העמק, קיבוצה?
"כמובן, גם פה יצרה הצגות בנוסח הזה. בשנת 1955 הפיקה את ההצגה טיל אולנשפיגל. לצורך זה גויסו עשרות רבות של חברים. ההצגה השאירה רושם כה גדול בקיבוץ, שעד היום חברים שנטלו בה חלק מזכירים הצגה זו כחוויה מעצבת. מסתבר, כי גם בביתה הקיבוצי הייתה בת דורי מנהיגה. יכולת השפעתה על עיצוב דמותו של הקיבוץ הייתה משמעותית".
אז זה מה שמשך אותך בה, המנהיגות שלה?
"לא רק. המפעל הענק והייחודי שלה הוא עבודת יחיד של אישה כישרונית, נחושה, בעלת יכולת נדירה להוציא אל הפועל את רעיונותיה. הכוחות הפנימיים שהיו בה הביאו לכך, שיכלה לעמוד על דעתה למול לחצים גדולים של החברה שאליה השתייכה. מי שזכתה בחייה בעבודה קשה, ולעתים מפרכת, להגשים את חלומותיה ניתן לתאר כפורצת דרך בתחום התיאטרון וכדמות מופת של אישה פמיניסטית ועצמאית".
