דרושה שקיפות מלאה

נחום שור, כפר מנחם

בתגובה ל"קשר ישיר", 9.7

לזר נזעק להגן על מובילי השינוי בקיבוצים. ספק אם אלה זקוקים כל כך להגנתו של מי שדעתו מוטית מראש בעד ההפרטה ונגד השיתוף. אבל לגופו של עניין, יצדק כל מי שיתנגד להכללה, כזאת או אחרת, בעד או נגד מנהלי הקהילות. הם אינם עשויים מעור אחד. כך, למשל, מנהלי הקהילה בקיבוצנו הם טובים וישרים, לדעת כמעט כל החברים, ועושים עבודה מוצלחת מאוד. ואל נכון, כאלה יש עוד רבים אחרים.

אך כנראה, יש גם מנהלי קהילה פחות מוצלחים ופחות ראויים, עד שללזר נראה שהם זקוקים להגנתו הגורפת. וכבר נאמר, ש"אין עשן בלי אש", ואם ברחבי קיבוצים לא מעטים נשמעות תלונות קשות כנגד העומדים בראש קהילתם - ראויים הדברים שייבדקו, ללא כל הטיה לצד זה או אחר.

ומעל לכול, אם עוסקים במשכורות ובגובה המשכורות של מנהלי הקהילה, או של בעלי עמדות גבוהות בקיבוץ, מן הנכון שגובה משכורותיהם, כמו המשכורות של כל חברי הקיבוץ - יפורסמו ובשקיפות מלאה, כפי שמחייב גם החוק הנוהג במדינת ישראל, ושהקיבוצים מפירים אותו ללא כל בושה. ב"הדף הירוק" כתב על כך בזמנו, ובצדק, אלישע שפירא, העומד בראש המטה השיתופי, אך קריאתו הייתה כקול קורא במדבר. כן, הגיע הזמן להנהיג בחיינו שקיפות, ואז לכל מלעיז ומתלונן לא תהיה תקווה, שכן הדברים יהיו שקופים וברורים ופתוחים לבירור ענייני, לדיון ולמסקנות.

ההחמצה של אלי לוי

עזריאל נתיב, ניר דוד

בתגובה ל"דרך הזהב", 2.7

אלי הצביע על טכניקות ועל דרכים לשפר את מצב הקיבוצים.

דברים אלה בוודאי נכונים וראויים ליישום, ובכל זאת אין דעתי נוחה מדבריו, שכן נראה לי, שאלי התמקד יותר מדי באמצעים ולא בעיקר. העיקר הוא החזון, אני חושב שאין איש כיום המערער על האמירה התנ"כית: באין חזון ייפרע עם.

דבר זה מוסכם ומקובל גם בחברות קפיטליסטיות למהדרין. נראה לי שכל ניסיון להצביע על שיפור תנאי חברי הקבוצים כחזון בעל ערך בפני עצמו – נדון לכישלון מוחץ! כי אם קנה המידה הוא שיפור רווחת החברים, אז חלק משמעותי מהחברים בעלי היכולות יעדיפו לעשות לביתם ולכיסם בלבד!

אני משוכנע שרק אם נמצא רעיון שיש לו ערך מעבר לתחומי הקהילה שלנו, שעבורו יהיה ראוי לעמול כדי ליישמו, יהיה זה משהו שהחברה הקיבוצית תתלכד מאחוריו ותוצר הלוואי יהיה חיזוק הקבוצים.

אז אפשר יהיה גם להפעיל את המודל של אלי.

עמותה "חדשה ישנה"

אסתר צמרי, קיבוץ מרחביה, ילדה יתומה ניצולת שואה

בתגובה ל"ילדי השואה מבקשים אף הם פיצויים מגרמניה", נחמן גלבוע, 11.6

עמותה לטיפול בילדי השואה, שנקראת "יש", טיפלה הרבה שנים בנושא ילדות עשוקה. כפי שכולנו יודעים, ובייחוד ילדי השואה, לא הגיעה לתוצאות מעשיות. בעמותה שקמה עתה לעסוק בנושא הזה פעילים אותם האנשים שפרשו מ"יש".

תמוה מאוד בעיניי, שאי אפשר לפתור מריבות כאלה בין האנשים האחראים לדבר, אלא שוב מקימים עמותה "חדשה ישנה", שמתחילה הכול מחדש. וכל זה על גבם של ילדי השואה.

כל דבר כזה גורם לדחייה מחדש של הנושא, והטיפול מתחיל מבראשית.

האם אין מספיק ועדות, עמותות וארגונים ,המטפלים בנושא ניצולי השואה? הרי הפעילות של כל ארגון כזה כרוכה בהוצאות נוספות, שנלקחות מכספי ניצולי השואה.

לא במחיר רמיסת הערכים הבסיסיים

איתן שחר, קיבוץ להב, חבר בקבוצת "קול אחר"

בתגובה ל"מכתבים למערכת", 9.7

כחבר בקבוצת "קול אחר" אני מבקש להגיב לדבריו של יואל מרשק, שכן נראה כי מחאתנו נגד חסימת המעברים לעזה לא הובנה במקרה התמים, או סולפה במקרה הלא תמים. אין לי דבר נגד אגף המשימות, ולא באנו לפסול את פעולותיו של יואל מרשק. אנחנו מבקרים פעולה ספציפית זו, שהמסר שלה היה הידוק המצור. המסר הזה נקלט היטב בציבור הרחב, ורק מחזק את הלגיטימציה של פגיעה ללא אבחנה באזרחים חפים מפשע. כל הסטה של הדיון למחוזות אחרים אינה ביוזמתנו, וחשוב שלא ניגרר אליה.

חסימת המעברים הייתה פעולה סימלית, ובוודאי שאין בה כדי להרעיב ילדים. אנחנו ביקשנו לדבר על המסר של פעולה זו, שתוצאתה היא רעב ומחסור. שאם לא כן, מה בדיוק ביקשתָ לבטא בחסימת המעברים? התיאור "המלבב" של השותפים מעברו השני של הגבול אינו אלא הולכת שולל. הם לא ביקשו כמוכם לחסום את המעברים, הם ביקשו לפתוח אותם. הם לא ביקשו לעצור את מעבר הסחורות, הם ביקשו - כאן ועכשיו - לחדול מהמצור.

אני מבקש להביע את התנגדותי להטלת מצור על מיליון וחצי פלסטינים, שחלקם הגדול מבקשים לעצמם ולילדיהם מזון, חינוך, בריאות ורווחה. יש בתוכם חפצי חיים הכלואים מכל כיוון אפשרי: על ידי החמאס, שרואה בהם בני ערובה; על ידי מדינת ישראל, שמבקשת לראות בהם בני ערובה, ועל ידי גורמים מצריים, שחוסמים את המעברים מסיבות שונות. חלקים גדולים בתוכם לא בחרו בחמאס באורח דמוקרטי, ולא יכולים להתנגד לו באופן חופשי, כפי שאולי היינו מצפים. הם הקורבנות, ואתה הרי מעיד על עצמך כרגיש למצוקתם.

כמי שהשתתף בכמה עצרות תמיכה למען גלעד שליט, אני מתנגד לקשר המסוכן שאתם מבקשים ליצור, בין השבתו של גלעד לבין המשך המצור, ממש כשם שהתנגדתי לקשר בין כל ירי קסאם באזורנו לבין הטלת מצור גורף על תושבי הרצועה. אחת הפעילויות למען גלעד שליט החלה בחסימת מעבר משאיות, ונמשכה בעצרת גדולה ומכובדת, שהתקיימה בכרם שלום סמוך למקום שבו נחטף. בחרתי להשתתף בעצרת ונמנעתי מלקחת חלק בחסימות שלהן התנגדתי.

 אני מצפה מיואל, שיוביל פעולות שלא יאפשרו שכחה ורפיון אצל מנהיגי המדינה, עד לקידום עסקה מול החמאס, שתשיב את גלעד לחיק משפחתו ולמדינתו. אך לא במחיר רמיסת הערכים הבסיסיים של התנועה, שבשמם האגף יוצא למשימות.

זונה קיבוצית?

סנק פולישוק, גבעת השלושה

אני חושש, שבקצב ההפרטה המטורף וחסר האחריות שבו מתנהלים הקיבוצים, לא ירחק היום ואנו נגשים את חזונו של הרצל במתכונת הקיבוצית. אנו נגלה בקרבנו את הזונה הקיבוצית הראשונה.

השכבות החלשות בקיבוצים הולכות ונחלשות יותר ויותר. לצערנו, חווינו לא מזמן את הזוועה של ניסיון רצח והתאבדות על רקע ההפרטה. הכתובת כבר מזמן על הקיר, אז שלא נופתע אם נגלה חלילה, חברים וחברות בקיבוצים אשר הגיעו לפת לחם, ימכרו את גופם/ן כדי לשרוד.

אם חס ושלום נגיע לזאת, אז נראה איך מנהיגינו מגלגלים את עיניהם השמימה בתמיהה מעושה. לפתע הם ישאלו את עצמם "איך הגענו לכך?" או "לא תיארנו לעצמנו, שמצב החברים החלשים הוא כה שביר".

אז לפני שהזוועה תתרחש, אני פונה לתנועה להתעשת ולעשות מעשה במקום דיבורים. אסור לכולנו לצפות מהצד, כיצד חברינו החלשים ביותר, מופקרים לנפשם.

טעויות היסטוריות של היסטוריון

משה מאירי, בית השיטה

בתגובה ל"החלוץ שבפנים", 2.7

משונה מאוד, שההיסטוריון בועז ניומן טועה טעות היסטורית גסה, כמו הקביעה שהציונות אף פעם לא הגדירה את גבולות הארץ. זו טעות גסה, כי אחרי מלחמת העולם הראשונה הגישה התנועה הציונית את התביעה שלה לגבי גבולות ארץ ישראל לוועידת סן רמו של חבר הלאומים, שבה הוחלט על הקמת מנדט בריטי וצרפתי על אזור הלבנט, שנכבש מטורקיה.

חשוב לציין, שהחלטת חבר הלאומים על הקמת המנדט בא"י כללה הקמת מדינה יהודית, למרות המיעוט המוחלט של יהודים בארץ, ברוח הצהרת בלפור, על הקמת "בית לאומי" יהודי בא"י.

ההחלטה, שהייתה פשרה בין המאבקים השונים על השליטה במרחב, גרמה להיווצרות סוריה, לבנון וארץ ישראל השלמה - משני עברי הירדן. למרות זאת, החליט שר המושבות הבריטי, צ'רצ'יל, לחלק את המנדט על א"י לשניים, ונתן את החלק המזרחי לאמיר עבדאללה, כפיצוי על גירוש אביו פייצל מדמשק.

יש להדגיש, שההחלטה על הקמת המנדט היא עד היום בעלת ערך משפטי, כמו שגם החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, שבה ירושלים מוכרזת כשטח בינלאומי, וכזאת היא מוכרת עד היום על ידי האו"ם וכל מדינות המערב.

כדאי גם לתקן שוב את הטעות הגסה לגבי "העם" הפלסטיני, שלא היה קיים בתקופה הטורקית-עות'ומנית, ונוצר רק בעקבות הצהרת בלפור והתפתחות הציונות. עד היום הוא מוגדר על ידי מנהיגיו כחלק בלתי נפרד של "האומה הערבית".

ולסיום, הרי הגדרת הגבולות הגיאוגרפים הטבעיים של א"י, כפי שדרשה התנועה הציונית, ושלא זכינו להם:

בצפון - נהר הליטני עד החרמון; במזרח - כל א"י המזרחית, בערך לאורך מסילת הברזל החג'אג'ית, כלומר, כל הבשן, הגולן, הגלעד, עמון, מואב ואדום;

בדרום - ראש מפרץ אילת (עקבה), ובדרום מערב - מטאבה צפונה מערבה לאורך האפיק הראשי של ואדי אל-עריש (הוא נחל מצרים המקראי) עד הים התיכון.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

סרטוני קיבוצים

 הרשמו לקבלת עידכונים של אתר הקיבוצים

 ישירות באימייל