שיתוף הפעולה בין עופר עיני לבנימין נתניהו נועד לאפשר את הפרטתו המהירה של מינהל מקרקעי ישראל. המאבק נגד הפרטת המינהל הוא מהלך מכונן בהתחדשות הסוציאל-דמוקרטית של תנועת העבודה הישראלית
הפרטת מינהל מקרקעי ישראל, שמקדם בנימין נתניהו, היא גולת הכותרת במדיניות ההפרטה שלו. מניעיו של נתניהו ידועים. פחות ברור מדוע תומך גם עופר עיני בהפרטת המינהל, ומדוע נגררת אחריו מפלגת העבודה, תוך בגידה בשיירי עקרונותיה. אחת מן התביעות המרכזיות של המתנגדים להפרטת המינהל היא הוצאתו מחוק ההסדרים, העמדתו לדיון ציבורי וחשיפת משמעויותיו. זה לא מספיק, יש גם לחשוף את ההיגיון הפוליטי העומד ביסוד הציר נתניהו-עיני.
הפרטת המינהל תיצור עושר חדש. בהתאם לחוקי המשחק הקיימים בין ההון לשלטון יהפוך העושר הזה לחגורת תמיכה לגורמים הפוליטיים שאפשרו את ביזת הקרקעות ואשר יוסיפו לספק לה הגנה חוקית בעתיד. בהפריטו את מינהל מקרקעי ישראל, משקיע אפוא נתניהו בעתידו הפוליטי. אין להתבלבל, זאת אינה שחיתות, זו מדיניות לגיטימית – גם אם כזו שיש להיאבק בה - הבונה כוח חברתי שיוסיף לבסס את שלטון ההון בישראל.
רבים מתנגדים להפרטת המינהל מתוך חשש, שהדבר יאפשר ל"גורמים עוינים" להשתלט על קרקעות המדינה. זאת אכן אפשרות. אולם, לא זו הסיבה העיקרית לנואלותו של המהלך. לפני שראשון השייחים הסעודיים יתחיל להרהר ברכישת קרקעות המדינה, כבר ישתלטו עליהן טייקונים כחול לבן, שיוסיפו למוטט את החברה הישראלית ולדרדר אותה לכיוון העולם השלישי.
עוד בטרם הופרט המינהל, כבר מאיים הציר נתניהו-עיני למוטט את הקרן הקיימת לישראל. עיקרו של המושג "קרקע הלאום", המהווה את הרעיון המכונן של הקק"ל, הוא רעיון השליטה הציבורית בקרקע. ככזה הוא ממוקד פחות בניגוד היהודי-ערבי ויותר בניגוד שבין ויסות ציבורי של הכלכלה והחברה לבין הסגרתן לשליטת ההון הפרטי. לכן, כוחה של הקק"ל באמצעות הפקעת אדמות "הפרמיום" שלה במרכז הארץ, מהווה תנאי הכרחי בהשלמת מהפכת ההפרטה הישראלית. ספק אם בית המשפט, שבפניו ניצבת סוגיה זו כעת, יעצור את שיתוף הפעולה החמדני שבין נציגי תנועת העבודה ובין המחנה הלאומי. רק כוח פוליטי נגדי - כזה שיש לגבשו - יוכל למנוע את העלאת הקק"ל על מזבח ההון והשלטון.
בתיווכו של עיני, העניקה מפלגת העבודה לנתניהו הכשר מוסרי להשלמת מדיניות ההפרטה, ובכך חתמה על תעודת הפטירה הרעיונית והפוליטית שלה. בהתייחסו לעסקת החבילה, השתבח נתניהו: "עיני לא עורר מכשולים ברפורמה שלי במינהל מקרקעי ישראל. אני מאמין שהוא ילך איתי גם לרפורמות נוספות". ("הארץ", 15.5) כמובן, נתניהו לא התנבא בעלמא. איש אמונו, אורי יוגב, הסביר ל"דה-מרקר", כי במסגרת עסקת החבילה "קיבלה המדינה את הסכמת ההסתדרות והמעסיקים לרפורמות בחשמל, בנמלים ובמינהל מקרקעי ישראל" (הארץ, 14.5). ו"גלובס", אכן ידע לבשר לקוראיו, כי בניגוד לווטו שהטיל על הפרטת רכבת ישראל וחברת דואר ישראל, "עיני לא מתנגד להפרטת מינהל מקרקעי ישראל". עוד ציין העיתון, כי "לעומת השנים הקודמות ההסתדרות איננה מבקשת להוציא את הרפורמה במינהל מחוק ההסדרים", ובלבד שזכויות העובדים לא ייפגעו במהלכה. (גלובס 3.5).
תמיכתו של עיני בהפרטת המינהל - תוך הגנה על עובדיו והפקרת קרקעותיו - חושפת את היגיון העומק המנחה את דרכו, המובילה להתאיינותה של מפלגת העבודה כחלופה פוליטית לליכוד: הוא מקבל את עקרונותיו של משטר ההפרטה ומסייע להשלטתו, בטענה שהנחיתות המובנית של העובדים בסדר המופרט אינה מותירה להם ברירה אלא לקבל את הנחותיו ולפעול במסגרתו למזעור נזקיו. גישה זו - שעד כה באה לידי ביטוי בבריתו עם נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש - משננים תומכיו, היא הכרחית במצב שבו "לא ניתן לייבש את הביצה", וכל שנותר הוא "להיאבק ביתושים". ואולם, בעוד שספק אם גישה טרייד-יוניוניסטית צרה זו משרתת את ההסתדרות, היא לבטח הרסנית למפלגת העבודה ולסוציאל-דמוקרטיה הישראלית.
המאבק כנגד הפרטתו של מינהל מקרקעי ישראל עשוי להיות מהלך מכונן בהתחדשות הסוציאל-דמוקרטית של תנועת העבודה. אפשר שקווי המחלוקת בשאלת המינהל עתידים לסמן את קו השבר, שיפלג את מפלגת העבודה ואת קווי המתאר של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שתחליף אותה.
