רפי אלטרס, פסיכולוג קליני: חייבים ללוות את השינוי לאורך שנים. בדרך כלל, קיבוצים מתייחסים להיבט החברתי טרם השינוי, אך כעבור מספר חודשים, או שנים ספורות, מניחים שכולם כבר מסתדרים
יום חמישי בערב, ערב חג שבועות, קיבוצניקים בכל רחבי הארץ מוקפים בבני משפחותיהם, צפו בטקס הבאת הביכורים ומאזינים למקהלות הזמר הקיבוצית, אך מה שעבר בראשם לא יכול להיות רחוק יותר מסלינו על כתפינו. במקומות רבים צפה השאלה המטרידה אם הקושי שבהסתגלות לשינוי שחווים חברי הקיבוצים בעשור האחרון הוא זה שהוביל לטרגדיה המצמררת ברמת הכובש.
ההסבר הפסיכולוגי הוא אחד ההסברים המתבקשים, אם כי בידו לפענח את התעלומה. ידוע כי לפני שנים מספר אירעו בקיבוצים בצפון, בעת תהליכי הפרידה מקיבוץ שיתופי לקיבוץ המופרט, שלושה מקרים של ניסיון התאבדות, אחד שצלח ושניים שנכשלו, למרבה המזל. הדבר מפנה את המבט אל ההשלכות הנפשיות הקשות, שעלולות לצוץ בעקבות שינוי במציאות מוכרת של עשרות שנים.
"רוב האנשים חווים שינוי כדבר מאיים", מסביר רפי אלטרס, עמיר, פסיכולוג קליני מומחה. "במעבר ממקום למקום או מתקופה לתקופה יש צורך בהסתגלות פסיכולוגית, מכיוון שהשינוי טומן בחובו קונפליקט בין המוכר והבטוח ללא נודע, והופך אותנו לפגיעים יותר. דילמות פנימיות רבות מתחדדות בזמן שינוי, ומובילות למשבר שנוצר מהצורך להגדיר מחדש את הזהות, קודם כול כפרט ואחר כך כקהיל.ה"
אלטרס, פסיכולוג קליני מומחה בעל ותק של 18 שנים במקצוע, היה מנהל הקהילה בקיבוצו לפני כעשר שנים, בעיצומו של תהליך השינוי, והיום הוא מנהל עמותת מיט"ב (מרכז ייעוצי טיפולי בפרט במשפחה ובקהילה) במועצה האזורית הגליל העליון. הוא מלווה בשנים האחרונות מקרוב את תהליכי השינוי בקיבוצים, הן ברמה המערכתית והן בזו הפרטנית. כחלק מהניסיון הבלתי אפשרי לפענח את הסיבות שהובילו לטרגדיה שקרתה בשבוע שעבר בקיבוץ רמת הכובש, מביא אלטרס נקודת מבט פסיכולוגית רחבה ומעמיקה. הוא מסביר, כי במצב של היתקלות בקושי, עלולה אישיות מעורערת לחוות חוסר אונים וכישלון. רגשות אלה עלולים להוביל לתחושת ייאוש גדולה כל כך, עד שלא ניתן לשאת את הבושה, את הקושי ואת תחושת הכישלון, ומכאן עלולים יחידים להגיע למסקנה, שהמוצא היחיד הוא מעשה אובדני וקיצוני.
"חברים רבים עומדים מעורערים וחסרי אונים אל מול הצורך להתחיל לבנות מחדש את הביטחון הכלכלי, הרגשי והמקצועי שלהם. אחרי שנים שבהן דאגה לכל צרכיו של החבר, התנועה הקיבוצית פתאום אומרת לו: 'כל האחריות עוברת אליך חבר יקר'.
"השינויים מחייבים הגדרה מחודשת שלעיתים קרובות מעוררת קונפליקטים בלתי פתורים, מחדדת דילמות אישיות עתיקות ומדגישה דימוי עצמי רעוע במידה שהוא כזה. הגדרה מחודשת של הזהות הפרטית והקיבוצית יוצרת פעמים רבות פגיעות נרקסיסתית עזה. במידה שהחבר חווה חוויה של כישלון, כל תחושת הערך העצמי שלו מטלטלת ומתפרקת. החוויה הרגשית שמתקבלת יכולה להיות של אין אונים, של חולשה גדולה ושל רגישות עצומה לכל התייחסות אליו; לחילופין, מה שקורה יותר בתהליכי שינוי הוא אי התייחסות אליו. כשקהילה עוברת שינוי, הדבר משפיע לא רק על אדם אחד אלא על הרבה אנשים יחד. כולם פגיעים ורגישים יותר, ולכן יש צורך לא להתעלם, לשים לב ולא לומר מה שלעתים תכופות אומרים: 'הרבה קיבוצים כבר עברו את זה, יהיה בסדר'. כשאומרים יהיה בסדר, לא תמיד מתייחסים ונותנים תשומת לב".
מנקודת מבטך ולאור ניסיונך, כיצד חברי הקיבוצים שפגשת מתמודדים עם השינויים?
"מניסיוני הרב, רובם של החברים מסתדרים היטב ומצליחים להתארגן עם האחריות הרבה החדשה, אך בכל קיבוץ קיימים יחידים, שמתקשים מאוד לבנות את עצמם מחדש בתוך החברה המשתנה. בשנים האחרונות ניתן לראות, שערעור הביטחון מוביל להשפעות קשות עד קשות מאוד, כמו התערערות של התא הזוגי והמשפחתי, ובאופן כללי, התערערות של כל המרקם החברתי הקיבוצי. ישנם חברים שחווים קשיים רגשיים, שעשויים להיות כל כך קשים, עד שהם מובילים לתחושות של ייאוש גדול. מדובר בחברים שלא מצליחים להסתדר בתוך תנאי החיים החדשים האלה, וחווים חוויית כישלון חזקה. חוויית הכישלון עלולה לדרדר אותם לתחושות ערך עצמי קשות מאוד, שעלולות להביא למצבים של חרדה גדולה שמתפתחת, לדיכאון שמתעורר, ולעיתים נדירות אפילו למחשבות אובדניות. חשוב לי להדגיש, שכשאני אומר מחשבות אובדניות, לא מדובר רק בתהליך השינוי שמוביל למחשבות אובדניות. צריך להיות קונטקסט משפחתי, חברתי ואישי שיוביל להתדרדרות כזו, אבל כשכל מערכות התמיכה מתערערות, במקרים קיצוניים זה יכול להוביל לשם".
אילו היבטים הם הכי פגיעים?
"פעמים רבות נתקלתי בזוגיות שנסדקה, מכיוון שאנשים נאלצים לפתח בעצמם יכולות וקישורים חדשים, מה שיוצר פתאום פערים בין בני זוג. פערים כאלה עלולים לערער את המערכת המשפחתית. נושא נוסף שהופך להיות מרכזי הוא התעסוקה. אנשים חסרי השכלה או מקצוע עם דיפלומה מוצאים עצמם פתאום בתחושה של החמצה, ושואלים עצמם למה הם לא עשו זאת בזמן כמו אחרים. הם הולכים עם מחשבה: 'אנחנו מימנו את לימודיהם של אחרים, והם היום חיים היטב, ואנו חיים בשוליים'. נוצרו פערים בתוך הקיבוץ, שמובילים לתחושה של כעס, שמובילה למרירות, וברגע שאתה מסתובב עם תחושה כזו, איכות החיים האישית והמשפחתית נסדקת".
אילו כלים אתה מציע, כדי להתמודד עם השינויים ברמה הפסיכולוגית האישית?
"הקיבוץ כיחיד והתנועה הקיבוצית ככלל צריכים לשים דגש רב מאוד על הפנים החברתיות והאישיות בתוך תהליכי השינוי באורחות החיים, ולא רק על אלה הכלכליות. לדעתי, חייבת להיות תמיכה גדולה בשלבים השונים של השינוי, ויש ללוות את השינוי לאורך שנים. בדרך כלל, קיבוצים מתייחסים להיבט החברתי טרם השינוי, אך כעבור מספר חודשים או שנים ספורות מניחים שכולם כבר מסתדרים. חשוב שמנהלי הקהילות ילוו באנשי מקצוע מתחום הרווחה ובריאות הנפש, ושיהיו בעלי זיקה מקצועית ואנושית, כדי שיוכלו להבחין בקושי של חבר ושל משפחה, ולא יחכו שזה יגיע לידי שבר. לעתים, צריך לפנות אל החבר ולא לחכות למשבר, שיאלץ אותו לקרוא לעזרה. אני חושב שזה ערך, שעליו התחנכה והתפתחה החברה הקיבוצית, וחייבים לשמר אותו. הלויאליות לאחר, החברות והדאגה לחברי הקהילה.
עם כל זאת, שינוי הוא גם התחדשות, והתחדשות יכולה להוביל לתחושה של התרגשות גדולה שמובילה לאקטיביות, לתעוזה, לניסיונות חדשים ולהתחזקות, ולכן, אסור לשכוח, שלפעמים, תהליכי השינוי בקיבוצים יוצרים גם תחושות של העצמה מאוד גדולה.
