אורית פראג, שוש גרץ

האלבום: רקוויאם לדור

אורית פראג

קולו של דניאלי האמן הוא קולו של דור וקולו של אדם פרטי, שהחליט לאסוף את האוצרות האמנותיים של הכלל, שאליו הוא שייך

על שער האלבום, המלווה את תערוכתו של יובל דניאלי, מונחת מפה של אזור חייו, אזור קיבוץ המעפיל. מעליה מעפילות צלליות של ברושים. בשנת 1987 חיבר דניאלי, עם שכנו לאזור, עלי אלון מעין שמר, את רקוויאם לברוש. אמנם היצירה המשותפת נעשתה כתגובה לאינתיפאדה הראשונה, אך על פי השם, דומה כי שני היוצרים הללו, המוחים על ערך אחוות העמים שהסתאב מול עיניהם, עשו ועודם עושים ויוצרים דרך פני המקום. בכך הם מוחים ויוצרים את הפרדוקס של חייהם. הברוש מבטא את המקום, הרקוויאם מביע את הקינה על המיסה הקיבוצית הגדולה והמפוארת, שהופקדה בידיהם על ידי דור ההורים, והתמעטה והלכה והתפזרה כמו חול בידיהם, ידי בני הדור השני. המשימה לתיקון פני האדם באשר הוא הפכה לבית מסוים, מקומי, לאנשים שחיים בכפר ומחוברים אליו.

הקינה היא תהייה, אם בכלל נחוץ רקוויאם, או אולי היש הקיים הוא יש שלם. "אידיאולוגיות באות והולכות, הקיבוץ משתנה, ומה שנשאר זה הקשר הפיזי-ויזואלי-נפשי-נוסטלגי לנוף שהפך לטבע השני שלך, לגנים, לקשר למקום... זה אתה ואינך יכול להחליט פתאום שאינך אתה", מביא עלי אלון מדברי דניאלי עצמו. יוצא מכאן, כי דניאלי ואלון עצמם, בני הדור השני, אוהבי ביתם ואוהבי אבותיהם, הם הם שהפכו את האידיאולוגיות לקשר הפיזי-ויזואלי-נפשי-נוסטלגי, ובכך יצרו משהו אחר, שונה אולי מכוונת האבות המייסדים, אך ללא ספק חי ואותנטי. אחד הדברים, שיש מקום לחקור אותו, הוא התפתחות הלוקליות והאפיונים האזוריים בתוך התנועה הקיבוצית. האם נוצרו מאפיינים של קיבוצים לפי סביבתם המיידית?

היצור הזה הקרוי קיבוץ, שמחבר בתוכו כל העת, גם היום, תביעות רוחניות מן החומר, מה יש לו להגיד על החיבור העברי הזה לאדמה? על המשפחה הקמאית, שמסרבת לקבל את תנאי הארגון עם התנאים החמורים של שיתופיות ושל שוויון? זאת אחת השאלות שעולות מתוך העבודות של אבותיהם, הם הם שהפכו את האידיאולוגיות לקשר הפיזי-ויזואלי-נפשי-נוסטלגי, ובכך יצרו משהו אחר, שונה אולי מכוונת האבות המייסדים, אך ללא ספק חי ואותנטי. אחד הדברים, שיש מקום לחקור אותו, הוא התפתחות הלוקליות והאפיונים האזוריים בתוך התנועה הקיבוצית. האם נוצרו מאפיינים של קיבוצים לפי סביבתם המיידית?

היצור הזה הקרוי קיבוץ, שמחבר בתוכו כל העת, גם היום, תביעות רוחניות מן החומר, מה יש לו להגיד על החיבור העברי הזה לאדמה? על המשפחה הקמאית, שמסרבת לקבל את תנאי הארגון עם התנאים החמורים של שיתופיות ושל שוויון? זאת אחת השאלות שעולות מתוך העבודות של דניאלי ומתוך השיחות הצמודות אליה. קולו של דניאלי האמן הוא קולו של דור וקולו של אדם פרטי, שהחליט לאסוף את האוצרות האמנותיים של הכלל, שאליו הוא שייך.

את האלבום החשוב הזה פותחת רשימה של מוקי צור, שיופיה לא יסולא בפז, ובה הוא מתאר בקצרה את יובל דניאלי האדם אל מול המתח ההיסטורי שליווה את אנשי הקיבוצים, המתח שבין הפרטי ובין הכללי. בלי להשכיח מאיתנו את מהות הכללי ותכליתו ואת תפקידו החברתי והאנושי, מצביע צור על האובדן הנורא של הפרטי, שחלחל כה עמוק, עד כי אפשר שמרבית התמורות בקיבוץ של היום הן עדיין תוצאה של נקמה הולכת ונמשכת, בגין הפצע הפנימי שהותיר האובדן. מה שאבד הוא הקניין לעד, כשמו של האלבום.

הדיון של צור בנושא, כמו גם השיחה המאלפת שלו, של יניב שפירא ושל דניאלי עצמו, מחברים כל העת בין דמותו של דניאלי כיוצר עצמאי ופרטי ובין היותו גם ארכיונאי של אמנות התנועה הקיבוצית, ביד יערי בגבעת חביבה.

האלבום, שבו תמונות מתוך התערוכה, מציג בתחילה את המאמרים של: צור, שפירא, זאב לוי, חבר המעפיל, אלון ודניאלי. בהמשך מובאים קטעים, נוספים קדומים יותר, שליוו את יצירתו של דניאלי. אלבום זה חשוב דווקא בגלל התמקדותו ביוצר, באישיותו המיוחדת ובתפקיד שלקח על עצמו, ולא בכדי הוא משמש מסמך היסטורי ואמנותי כאחד.

רק אשר אבד לי - קנייני לעד

יובל דניאלי, אמן, ארכיונאי

עורכים: מוקי צור, יניב שפירא

הוצאת המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר, עין חרוד ויד יערי, 2009

כריכה קשה, 150 עמ'

התערוכה: רקוויאם לנעלי העבודה

שוש גרץ

החזרה של דניאלי על אותם דימויים, השטחתם ופישוט צורתם, מחלחלת אל הצופה, מרצונו או שלא מרצונו, ונצרבת בזיכרונו

במשכן לאמנות בעין חרוד מוצגת עתה התערוכה "דרכי זכרון" של האמן יובל דניאלי המשמש כארכיונאי ומופקד על הדימויים החזותיים וחטיבת האמנים בארכיון השומר הצעיר, יד יערי. התערוכה מנכיחה את הזהות בין האמן דניאלי ויצירתו לבין התנועה הקיבוצית; את כאב ההתפרקות והתנערות הקיבוץ, ובפרט קיבוצו המעפיל, מערכיו הסוציאליסטים, מהערבות ההדדית, מערכי עמל ותבונת-כפיים.

בתערוכה חוזר ונשנה, בואריאציות שונות ובמדיומים שונים צילום, רישום, ציור ופיסול מילון הדימויים המלווה את דניאלי לאורך עשרות שנות יצירה והמכיל את תיאורו של הברוש הבודד ושדרת הברושים, נעלי העבודה אשר איבדו מהילתם וסיימו את תפקידם ועתה הן תלויות בשרוכיהן כמוצג ארכיוני, מצאי כלי-עבודה ידניים: פטיש, צבת ומברג, בין יתר הכלים, הנרשמים על הדף כתיעוד והנצחה למי שהפכו "כלי אין חפץ בו", מגדל המים ומגדל השמירה של "חומה ומגדל" אשר ראשו נגדם, הפרש על הסוס העטוף בתכריכים ואשר הושטח לצללית דו ממדית, השולח את הצופה לפסלו של אלכסנדר זייד (ואף לעבודותיו של האמן כריסטו יאוואצ'ף) ודמותו של א"ד גורדון.

בעבודותיו של דניאלי קיימת התאמה מלאה בין תוכן לצורה. את שפתו הצורנית ומסריו הרעיוניים של דניאלי ניתן לאפיין כאבולוציה של הכרזה (הפוסטר) החברתית-פוליטית ושל הציור הסוציאליסטי; של אמנות דור מייסדי הקיבוץ אשר נדרשו לתיאור קומוניקטיבי, נהיר, עם מסרים ותיאור גראפי קליט, חד משמעי וחד ערכי. בכל אחד מהמדיומים האמנותיים שבהם עושה שימוש דניאלי, מרבית הדימויים מושטחים לדו מימד, לצללית שטוחה אשר הקונטור שלה שואף לפישוט, לצורתם הסמלית, הארכיטיפית. השטחת הדימויים ופישוטם משמשת את דניאלי כחרב פיפיות.

הוא יוצר באותם אמצעים אומנותיים כדוגמת אלה המגולמים בכרזה החברתית-פוליטית, אשר שירתו את תנועת העבודה לצרכיה התעמולתיים - להפצת וביסוס ערכיה, על מנת להצביע דווקא על קריסתה של אותה אידיאולוגיה ולבטא את ביקורתו על עיקור וריקון הסמלים והערכים מתוכנם. באופן דומה, גם הקו הרישומי של דניאלי אינו יודע היסוס, ניואנסים, התחבטויות וסימני שאלה והוא מותווה, כך נדמה, מתוך תחושת שליחות ודחיפות. לקו שלו, הבוטח והעצמתי, יש מטרה, מסר, אשר דחוף לו להעבירו באורח הפשוט והקליט ביותר.

התערוכה היא תערוכה רטרוספקטיבית אשר משולבים בה מיצבים ותחנות המתייחסות לעבודתו של דניאלי כארכיונאי. המיצבים הללו משקפים חלק מחומרי הגלם המזינים את יצירתו של דניאלי והם יוצרים דו-שיח עם עבודותיו. באחד מהמיצבים הללו, מוצגים הדפסי חיתוך לינוליאום משנות ה30- של אמני הקיבוצים, עליהם נמנים בין היתר, יוחנן סימון ויצחק בן מנחם. הדפסים אלה, אשר נלקחו מאוסף ארכיון השומר הצעיר, מתארים את התכנים השגורים על אמני הזרם הריאליזם הסוציאליסטי, כדוגמת "הפסקה" (מנוחת הפועל), "עולים על הקרקע", "פועלים" ו"בעמדה".

באלבום "רק אשר אבד לי - קנייני לעד" שראה אור לרגל התערוכה, כותב דניאלי (רשימה שנכתבה בשנת 1998) בפרק "תיעוד חומרי עבר מובהקים": "יש בטיפול הכפייתי הזה בנכסי העבר דבר מה עמוק יותר הקשור כנראה באישיותי המורכבת הסוחבת אותי למחוזות רחוקים". אולם מעבר להיבט הפסיכולוגי, החזרה על אותם דימויים, השטחתם ופישוט צורתם, פועלת כמניפולציה אומנותית מתוחכמת, היא מעלה על הדעת רטוריקה תעמולתית; ואכן, הדימויים של דניאלי מחלחלים אל הצופה ונטמעים בו, מרצונו או שלא מרצונו, והופכים לצרובים בזיכרונו.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

סרטוני קיבוצים

 הרשמו לקבלת עידכונים של אתר הקיבוצים

 ישירות באימייל

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית