בלי ג'יפ ובלי ג'י-פי-אס - מנחם מרקוס, הגורו של הולכי הרגל, מוציא ספר טיולים נוסף

12.2.2009
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

בלי ג'יפ ובלי ג'י-פי-אס

גלעד בן צבי וסיון שדמון

 

אחרי שחרש את כל הארץ וגם כתב על כך, מנחם מרקוס, הגורו של הולכי הרגל, מוציא (עוד) ספר טיולים, הפעם למשפחות שרוצות לעשות מסלול מעגלי. מה השתנה באופי הטיולים? הכול, אבל מסתבר שלא הכול. ממסעות התנועה לג'יפ, לג'י-פי-אס ולשביל ישראל

 

מנחם קיבל אותנו בערב סגרירי, כשגשם וערפל בחוץ, בביתו שבהר אדר, יישוב קהילתי בהרי ירושלים. הישוב היוקרתי, הבית המכובד והאיש הביתי למראה שמופיע לעינינו, שמגדיר את עצמו כ"זקן שמן ומעשן" - כל אלה לא מתאימים, כביכול, לתדמית מטייל-העל והמדריך-יודע-כול שיצאה לו ובצדק. אבל מסתבר שזה לא סותר, כפי שמעידות רגליו השריריות, הדינמיות שלו ושיחתו הקולחת, המתובלת באינספור אנקדוטות וסיפורים.

 

"נווד פורק עול" - מנחם מרקוס בשבילים

 

מרקוס מצביע על אביו כעל אחד האחראים המרכזיים לחיבתו לטיולים, הן גנטית והן חינוכית. "מבחינת אבא זה היה חלק מרכזי בחינוך שלנו. הוא היה מארגן אותנו בסופי שבוע רבים. היינו יוצאים עם מזוודות לכביש הראשי ותופסים טרמפים. אבא הכיר את כולם, וכל נהג משאית שהיה עובר היה עוצר, וכך נסענו בכבישי הארץ. היינו ישנים במקומות צנועים, מכינים את האוכל ומטיילים בימים". "אמנם הייתי תל אביבי", הוא מספר, "אבל שנאתי את תל אביב. צריך גם לזכור שאז היא הייתה עיר מכוערת, בלי בניינים יפים וכמעט ללא שטחי נוי. ייחלתי להיות במקום אחר, במרחב פתוח".

 

בתחילת שנות ה-60, בהיותו תלמיד תיכון, הוא עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה במסעות רגליים מאומצים עם חברים. "זו הייתה תקופה של שקט ביטחוני. היינו מטיילים בגליל ומתארחים בכפרים ערביים. בכל מקום הזמינו ואירחו אותנו. הייתה הרגשת רוגע ונינוחות. אבל גם אנחנו נתקלנו באירוע ביטחוני אחד: היה זה במסע שהחל באכזיב. טיפסנו אל מערת נמר ואל מערת קשת, ירדנו אל מעיינות נחל בצת והתקדמנו בשבילי העזים, דרך סבך אלונים, עד לפסוטה, שם סעדנו בבית קפה מקומי, ואז הלכנו בלילה לאלקוש וישנו במבנה נטוש. עם שחר, עמוסים בסברסים שנתנה לנו אישה טובה מהמושב, ירדנו לוואדי חביס (נחל כזיב, באזור חורפייש), טיפסנו בנחל מורן לחירבת חומיימה, ובבואנו לטפס להר מירון נחסמנו על ידי אנשי משמר הגבול: באותו לילה הם נתקלו בחולייתו של המחבל עלי חרבוש והרגו אותו. ראינו את הגופות השכובות וזה היה מבהיל".

 

עלי חרבוש היה איש הכפר ערבה שבגליל התחתון, וככל הנראה, הסורים העסיקו אותו בשירותם. הוא חי בלבנון כפליט והיה חודר מדי פעם לישראל לביצוע פעולות שונות. בין השאר, הוא רצח את יוסוף ספאדי. ספאדי היה דרוזי ממג'דל שמס, שככל הנראה, עבד כמרגל ישראלי בסוריה, אך עם גבור הסכנה לחייו הוברח לישראל והשתכן בבית היערן שליד פסגת הר מירון עם אשתו ועם ילדיו. שם נולד בנו הקטן. ביולי,1955 בשעת לילה, חדר עלי חרבוש עם אנשיו לבית, ורצח את ספאדי מול אשתו וילדיו, בהם בנו התינוק שהיה בן שלושה חודשים. ב-1963, בעקבות מידע על פעולה שהוא מתכנן, ארבו לו כוחות משמר הגבול והצליחו להרוג אותו וחלק מאנשיו.

 

"ובכל זאת הצלחנו כעבור כמה שעות, עם שוך המהומה, לטפס להר, וירדנו מצדו השני אל מעיינות נחל מירון ובריכות נחל עמוד. ישנו באותו לילה במבנה מוכה עכברים בצומת מירון, ולמחרת המשכנו דרך גוש חלב ונחל דישון אל עמק החולה. קשה לתאר כמה פראי היה אז הגליל, וכמה יפה היה לטייל בו טיולים מסוג זה".

 

מנחם מספר, למשל, איך טיילו הוא וחבריו מקיבוץ משגב עם למטולה לאורך הגבול הלבנוני, אבל מהצד השני של הגבול - על הכביש הלבנוני, כי ההליכה שם הייתה נוחה יותר. לרוב, דברים כאלה עברו בשלום, אבל היו מקרים שחבר'ה נתפסו על ידי חיילים לבנוניים, ש"לקחו אותם לצידון, עשו להם נו-נו-נו והחזירו אותם". ערב גיוסו, ביוני 1965, הוא ערך טיול פרידה מהנעורים - טיול בן חמישה ימים מנווה אור לראש הנקרה; "חוצה גליל" אמיתי.

 

ירדן זה הוונטיל שלי

 

מרקוס מלא בסיפורים כרימון גדול ובשל. הוא מספר לנו, איך הצטרף לאחר שירותו הצבאי לצוות המצומצם, שהקים את בית ספר שדה חצבה של החברה להגנת הטבע, ועל שנותיו המופלאות שם. הוא עדיין מתמוגג מהנוף של חצבה ושל הערבה. בכלל, הוא מדבר על הנוף כמו משורר. "כשאני מטייל, אני מבקש את הנוף. אני מודה שאמנם אני לא אדיש לפגישות אנושיות ולאתרים אנושיים בטיולים, אבל הנוף הוא המושך אותי לטייל. הנוף הוא הפסיכיאטר הכי טוב. לכאורה, הנוף באזור חצבה אינו אלא מישורים אדירים של שיטה. אבל אין קשר בין היופי של הנוף להתרגשות ממנו - הכול סובייקטיבי ונתון לפרשנות של המרגיש. המרחב הזה מפעים אותי ומרגיע אותי. לישון באזור חצבה בשק שינה זו השינה הכי טובה שיש".

 

בשנותיו בבית ספר שדה הוא עשה טיולים פרועים במיוחד, חלקם תוך סיכון רב, שעל רובם הוא כבר סיפר בעבר. הידוע שבהם הוא הטיול הראשון לנחל דרגה אחרי מלחמת ששת הימים, טיול שבו הוא קפץ לאחד הגבים, ותיקו הגדול, שהכיל גם שק שינה, התמלא במים והפך כבד מנשוא, וכמעט הטביע אותו. אז התחיל הרומן שלו עם סיני, שהוא מבכה על ההימנעות הביטחונית מטיולים שם. גם בסיני ערך טיולים על גבול ההתייבשות והמוות. אבל מכל הסיפורים, זה שמשקף באופן הטוב ביותר את רוח התקופה והמקום הוא סיפור הטיול בטרקטור לנחל אשלים. "היינו 'לוקחים בהשאלה', אם נדבר במילים יפות, טרקטורים של המושב ויוצאים לטיולים בשבתות. כך עשינו שבת אחת, כשפנינו לנחל אשלים, אבל הדרך הייתה קשה ונשבר חלק בטרקטור. הלכנו למפעלי ים המלח, שם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ושמחו לגרור לנו את הטרקטור. אבן ירדה מלבי, אבל אחרי שבועיים הגיע למושב חשבון מכובד מהמפעלים - עלות הגרירה". באותה התקופה ערך מרקוס גם את טיולו הראשון בירדן, הרבה לפני השלום, וכמובן, לפני שזה הפך לטרנד. ירדן לא נשכחה ממחשבתו, ולאחר הסכם השלום הוא חזר אליה, הפעם באופן חוקי, מסודר, שיטתי ומעמיק. "ירדן זה הוונטיל שלי. כשאני עייף מכל הפיתוח ואיבוד הנוף שיש בארץ, אני תמיד יכול לנשום שם לרווחה. אפשר לעשות שם טיולים כמו שטיילו לפני 100 שנה. גם תמונת הנוף האנושית שהתקבעה שם, לפחות אצל הבדווים במאהלים בדרום, מזכירה את מה שהיה בנגב לפני 70 שנה. המפגש עם אנשים מעניינים ולא עוינים הוא מרתק, וכך אני גם משפר את הערבית. והנופים - סופרלטיביים, כל כך שונים ממה שיש לנו כאן. זה מדהים 15 - קילומטרים של ערבה וכאילו הגעת לצד השני של כדור הארץ. כמו שג'ים מוריסון אמר: 'very near yet very far'".

 

כמובן, גם ספר טיולים בירדן לא איחר להוציא. מרקוס מדריך ומטייל במקומות רבים בעולם, אבל יש לו חיבה מיוחדת לפירנאים, שבעיניו הם המקום עם הנוף המרהיב בעולם. מאז שערך שם מסע גדול וקיצוני בקושיו, שבמהלכו מצא עצמו ספק נופל ספק מחליק במורד קרחון של מאות מטרים, כשהוא נושא את חברו שנפגע קשה ברגלו, הוא נשבה בקסמו של הרכס הזה, והוא חוזר לשם שוב ושוב. כל פעם שהוא מטייל שם, הוא רושם רשימות מפורטות על אתרים ועל שבילי הליכה, ולטענתו, יש לו מספיק חומר להוצאת כרך עב כרס על הפירנאים. בעבר ספר שלו עליהם כבר ראה אור, ודווקא לא זכה להצלחה מכירתית גדולה, ומשום שהוצא במעט עותקים, הפך היום לפריט אספנות נדיר ויקר ערך, 1,200 שקל, לפי הערכת איתמר לוי.

 

רב מכר

 

ואם אנחנו כבר מדברים על ספרים, אין ספק שמנחם הוא אחד הסופרים הפוריים בארץ, ואלפי עמודים של ידיעת הארץ וחו"ל כבר יצאו תחת עטו. הוא מחלק אותם, באבחנה חדה וללא כחל ושרק, לספרים טובים ולספרים לא טובים. הספרים הטובים הם אלה שהוא נהנה לעבוד עליהם, שבהם הרגיש שהוא יוצר. הראשונים, שהקנו לו פרסום ומעמד כמעט פולחני בקרב המטיילים העצמאיים בישראל, היו סקרי הנוף שהוציא בזמן ששימש גיאוגרף ברשות שמורות הטבע (היום רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים). הראשון שהפך לספר היה סקר מטעם הרשות ומטעם מועצה אזורית חבל אילות. הוא ערך אותו בשנים 1978-9, תקופה שבה התגורר ביטבתה, ואומץ על ידי משפחת הלמן. השנים ההן זכורות לו מאוד לטובה, גם בגלל חייו בקיבוץ ("כל החברים שלי קיבוצניקים", היא אמרה שגורה בפיו) וגם בגלל הסיורים בג'יפ וברגל לכל מקום שרצה בהרי אילת, כולל מקומות נפלאים שהיום נמצאים מעבר לגבול. אחר כך הוא המשיך בשנות ה-80 וה-90 להוציא סקרים על הנגב, על יהודה ושומרון, על הגליל, על הכרמל ועל רמות מנשה. רבים מהספרים הללו מבוקשים היום, וקשה להשיגם כי אזלו מהשוק, והוא מאשים את רשות הטבע והגנים בעצלנות, שמונעת הדפסה של מהדורות חדשות. במהלך שנות ה90- הוא השתתף בכתיבת "מדריך ישראל החדש", בן 15 הכרכים,האורים ותומים של המטיילים ושל המדריכים, וכן החל את הרומן עם הוצאת "מפה", הכוח המניע המרכזי מאחורי "אנציקלופדיה מפה" בת תשעת הכרכים, מין "כל מקום ואתר" מורחב ומפורט להפליא, שכולל, באמת, כל מקום וכל אתר בארצנו.

 

מלבד אלה הוא כתב עוד ספרים רבים. הספר הטוב (לדעתו) האחרון שכתב הוא ספרו על ירדן בהוצאת "מפה". דווקא הספרים שהוא פחות אוהב צברו תאוצה, ומכירותיהם נסקו: "טיולי ישראל דרום" מ-1990, שלטענת מרקוס הוא ספר טוב, אך לא היה בו שום חידוש, מכר עד היום 40,000 עותקים. הוא מבקר את ספריו בלי עכבות: "בעיניי, הספר 'עוד לא תמו כל פלאייך' הוא אלבום מתנה ולא ספר טיולים אמיתי, אבל בכל זאת הוא ספר נמכר ביותר, כי מפה יודעים לפענח מה הציבור רוצה וצריך. כך גם הספר החדש, 'מורה דרך'. העבודה עליו הייתה לי קשה, כי הרגשתי שאני ממחזר מסלולים שכבר כתבתי עליהם במקומות אחרים, ואפילו התקשרתי ל'מפה' ואמרתי להם שאני רוצה להפסיק, מוותר על הכסף, ושייתנו את זה למישהו אחר, אבל הם לחצו והשלמתי את המשימה. והם צודקים - יש עניין לציבור המטיילים בספר, כי הרוב המכריע של המסלולים הם מעגליים או כמעט מעגליים, וכך חוסכים את המנהלה של הקפצות כלי הרכב והבאה של יותר מרכב אחד". אז מטייל, מדריך וסופר - אמרנו. ובנוסף, אב ובעל. אשתו, חבצלת, היא קל"בניקית - מבית זית הסמוכה. מנחם טוען כנגדה: "תמיד רציתי לגור בקיבוץ, אבל עם המושבניקית שלי לא היה שום סיכוי".

 

לכן הם התמקמו בהר אדר, ממש עם הקמת היישוב ב-1987. אז היו משפחות בודדות, היום יש 700. במבט ראשון זה נראה יישוב קהילתי אמיד ומהודר, ומרקוס מאשר: "כולם כאן רואי חשבון ועורכי דין". חבצלת עובדת היום בהתנדבות בהדסה עין כרם. בתו הגדולה, ניבה, עושה תואר שני בספרות. "היא הוציאה פטור מזיעה ומשקי שינה", מתאר מנחם בשובבות מעורבת בשמץ עצב את ההבדל המהותי הזה ביניהם, אבל נשמע שאם אי פעם בעבר זה באמת ציער אותו, הרי שהיום זה לא מכשול לאהבתו ולהערכתו אליה. הבת הצעירה, רוני, תמיד אהבה לטייל, ועכשיו היא מטיילת בעולם, כך שיש מי שממשיך, לפחות חלקית, את דרכו.

 

"בתרמיל ובמקל" - התפתחות הטיולים

 

לאור הספר החדש שהוציא, "מורה דרך", בהוצאת "מפה", ביקשנו ממנחם שיסקור את הטיילות הישראלית מאז נעוריו ועד היום.

 

מי טייל אז ולמה? מה השתנה לאורך השנים? האם בשנים האחרונות באמת יש חזרה לטיילות של פעם, כפי שנרמז מההוצאה המוגברת של ספרי טיולים להולכי רגל?

 

הוא נזכר בחיוך על שפתיו בסוג הטיולים שאפיין את ימי נעוריו: "מי שעמד בראש תרבות הטיולים בארץ בשנות ה60- וה70- היו התנועה הקיבוצית ובני המושבים. הם היו מתחרים אלה באלה בטיוליהם, ולכל צד היו מדריכים ומארגנים מיתולוגיים. הם פרצו שבילים חדשים והגיעו למקומות לא מוכרים. יש דוגמה מלמדת על התחרות הפורה שלהם ממדבר יהודה: בני המושבים פרצו את 'מעלה בני המושבים' (השביל המשוגע לגמרי שיורד לנחל ערוגות מצפון), ובעקבות זאת פרצו הקיבוצניקים את מעלה משמר הדרומי. התנועה הקיבוצית החזיקה בג'יפים במיוחד בשביל הטיולים הללו: "ויליסים" משנות מלחמת העולם השנייה, שמן הסתם, עוד זכו להילחם עם רומל בצפון אפריקה. הטיולים הללו היו שחזור מורשת הפלמ"ח. בהתחלה הם היו פשוט מסעות מאומצים, ובהמשך החל להיכנס יותר הנושא של התוכן ושל ידיעת הארץ".

 

אבל הטיולים הללו דעכו עם דעיכת האידיאולוגיה בהתיישבות העובדת וירידת המעמד המנהיגותי, שהיא תפסה בחברה הישראלית. את מקומה כמגזר המוביל מבחינה טיילית תפסו בשנות ה-90 הכיפות הסרוגות: "החבר'ה האלה השתלטו על השטח ממש כמו שהם השתלטו על הצבא. מבוילה אותם תאווה אדירה להרפתקה, לחוויית שטח ולהכרת הארץ. את חינוכם האידיאליסטי רואים גם בטיולים הממוסדים שלהם: יש להם דרך ארץ ותרבות, גם כשהם ילדים או בני נוער הם לא מפריעים למורה או למדריך שלהם. לעומת זאת, לעתים הם עושים שטויות ומסתכנים, לא רק בטיחותית אלא גם ביטחונית - חדירה לשטחי A וכדומה" (חייבים להודות שזה מזכיר את מה שמספר מנחם על ההליכה על הכביש הלבנוני בילדותו, או את המסעות לפטרה).

 

במגזר החילוני ירדה קרנם של הטיולים הרגליים, ככל שירדה קרנם של ערכים כגון כוח סבל ועמידה בקשיים. אמנם נותרו מטיילים רגליים, אבל עם הזמן, בחברה שמחפשת את הקלות והנוחות, עלה מעמדו של סוג טיול אחר: טיולי הג'יפים, שהגיעו בשנות ה-90 לשיא של פופולריות. מנחם לא שולל את טיולים מסוג זה, אלא שהוא עצמו לא היה רוצה ליטול בהם חלק כמטייל. זו לא הדרך שלו, והוא שמח שהיום הטיולים הללו כבר פחות זוהרים והפכו, לטענתו, לנחלתם של הייטקיסטים מהמרכז. הוא הדריך לא מעט טיולים כאלה, ומתאר, קצת בהקצנה אולי, את המוטו שלהם: "הרעיון הוא להעביר את הרצליה למדבר. חלק מהמטיילים מכניסים אותי בסוד העניינים, ומראים לי את המקרר הקטן למשקאות החריפים, גולת הכותרת של כלי הרכב המאובזר שלהם".

 

היי הג'יפיאס

 

עוד דבר שהתחיל "לתפוס" עם התפתחות תרבות הג'יפאות, אבל ממשיך לצבור מעריצים, הוא ה-GPS. מרקוס מקפיד לטייל בלעדיו. בעיניו זה גוזל חלק גדול מהכיף שבטיול: "מבחינתי, הניווט הוא אחד הדברים המרכזיים בטיול. נכון שזה מין אתגר צבאי גברי, ובעצם, אתה מוכיח את ערכך לעצמך על ידי ניווט מוצלח ו'דקירת' הנקודה, אבל זה גם הרבה מעבר לזה. כשאתה מנווט אתה באופוריה - אתה מרגיש כמו בזמן גילוי ארץ חדשה, כמו מגלן כשהקיף את העולם. יש בניווט רוח אינדיאנית, הישרדותית, שבעיניי היא חלק מהותי מהטיול בשטח".

 

אבל משנות ה-90, ובעיקר בעשור האחרון, מצביע מרקוס על קאמ-בק שהולך ותופס תאוצה של הטיול הרגלי במגזר החילוני, אצל צעירים ומבוגרים כאחת. הוא טוען שיש לכך סיבה מרכזית אחת: "פעם חיינו בארץ עם הרבה טבע ולא הייתה מודעות סביבתית. עכשיו, עם הקיצוץ הגדול בנכסים הטבעיים שלנו, המודעות עולה, ואנשים מחפשים את הדרך אל הסביבה ואל הטבע, רוצים להפגין מחויבות לסביבה. גם הציניקנים קלטו שכל הוילות לא שוות אם הטבע ייחנק על ידי בניית בתים וסלילת כבישים. זה גם סוג של מרד נעורים רומנטי שמוליך צעירים לזה. הדבר הכי גדול שתרם לזה היה הרעיון של שביל ישראל. פתאום כל התרמילאים בפוטנציה נדלקו על הרעיון של 'טרק ישראלי'. אנשים קיבלו הזדמנות ללכת ולראות את הארץ בצורה שאף פעם הם לא ראו, לקחת חלק במסע, שבעיני חלק מהם הוא משנה חיים ומעצב. זה הפך לטרנד של חבר'ה לפני צבא ובעיקר בוגרי צבא. אני הולך ופוגש אותם, והם אומרים לי: 'שלוש שנים היינו בצבא, ראינו את הנופים ולא יכולנו ליהנות מהם. זה הפיצוי'. הורים נותנים היום מתנת בר מצווה לילדיהם - שבוע על שביל ישראל. זו ממש הצהרה של הציבור.

 

אני רואה את ההתקשרות המחודשת לשטח, לנופי הארץ ולידיעת הארץ גם במוסד אחר: קורסים למורי דרך שאני מעביר. בכל רגע יש 1,200 איש שעוברים קורס כזה. זה קורס של שנה וחצי שמחירו 18,000 שקלים חדשים, ועדיין 90% ממי שעושים אותו לא מתכוונים בכלל לעבוד במקצוע. הם פשוט נהנים, וזו בשבילם דרך להתקשר לארץ. הבוגרים מספרים, שכל הגישה שלהם לארץ השתנתה".

 

"מולדת יחפה" עטוית "שלמת בטון ומלט" - עתיד הטיולים והנוף הפתוח

 

"ישראל היא ארץ של ניגודים. אני מסתכל על המקומות האהובים עליי, ורואה שהם כל כך שונים זה מזה באופיים ובנופם. אני אוהב את גוש הרי מירון, אבל אוהב לא פחות את הנופים ואת המרחבים של הר הנגב הגבוה - הר עידו, הר עריף וסביבותיהם. רישומו של הנוף עליך וההרגשה שבבסיס הטיול כל כך שונים: הגליל הוא פיקנטי, ואילו הנגב - דרמטי. אני אוהב גם את הנוף הייחודי, נוף ימי קדם, של הרי בית אל ובקעת הירדן. ואני אוהב את החדש שבמוכר: אני נוסע כל שבוע באוטובוס בכבישים המוכרים, ומגלה מהחלון כל פעם עוד משהו חדש לי, שאף פעם לא הבחנתי בו.

 

כמובן, בחלק מהדברים לא הבחנתי כי הם לא היו שם עד השבוע האחרון. זה תהליך שאני קורא לו "הארץ הנסגרת". בכל שנה שעוברת יש פחות נוף פתוח ויותר יישובים וכבישים. זה אולי בלתי נמנע, אבל מצער מאוד, לדעתי. כשאני עובר במחשבתי את הארץ, אני לא רואה כמעט שום שטח שיישאר פתוח. ההבדל בגליל הוא תהומי - ב45- השנים שעברו מאז ערכתי שם את מסעות נעוריי הכול השתנה. אז הכפרים הערביים היו קטנים וציוריים, והיישובים היהודיים בלב הגליל היו בודדים ובעלי אוכלוסייה שמאוד התאימה לאזור. מה היה שם? קצת קיבוצים וקצת מושבים. היו הדתיים והאמנים של צפת וסביבתה. אני זוכר את השכטריסטים של יודפת, שאמרו עליהם שהם מגדלים תרנגול כי זה השעון היחיד שיש להם. היום יש יישוב קהילתי גדול ומתפתח על כל פסגת הר, וכפרי המיעוטים גדלים ללא הכר. נכון, זה טבעי, אבל מצד הנוף הפתוח והמטייל הרגלי זה חבל. הנוף הגלילי מחולק לפיסות הולכות וקטנות מוקפות ומכותרות, והן יהפכו בעתיד לפתטיות בממדיהן. הכרמל הולך ונכחד, קצת בגלל התפשטות חיפה אבל בעיקר בגלל דליית אל כרמל ועוספייה המתרחבות בלי רסן. על המרכז אין מה לדבר. מספר הכבישים ההולך וגדל הוא במידה מסוימת חורבן: על כביש אתה רק נוסע ממקום למקום, אתה לא יכול לעצור בו ולנוח, אתה לא יכול לישון עליו עם שק שינה, אתה לא יכול לטייל בו, אין שם שום דבר שכדאי לראותו - לא פרח, לא עץ, לא אדמה. זכיתי להכיר את יהודה ושומרון שמעבר לתחומי הקו הירוק בשנים 1967-70, כשהכול היה עוד רגוע יחסית ולא היו התנחלויות.

 

זו הייתה ארץ התנ"ך בשבילי: אתה מטייל וחולף על פני קוצרת עם מגל, איכר שפותח את סכר בריכת המים שלו ומשקה את שדותיו. אמנם אמרתי שאנשים פחות עושים לי את זה, אבל שילוב הנופים והתרבות האנושית שהיה שם אז יצר קסם מיוחד במינו. כמובן, לא נותר מזה הרבה. אני חושב שמעבר לבעיה הפוליטית, ההתנחלויות מכוערות להפליא, ואני אומר לחברים מעפרה: 'תראו את היישוב שלכם. לא נטעתם עץ, לא גינה. לערבי אולי אין מודעות סביבתית אבל תמיד יש עץ זית, רימון ותאנה בחצר. אתם לא תישארו פה'.גם מדבר יהודה הולך להיפגע מהמצב הפוליטי: הוא יצומק למחצית שטחו עקב הגדר והחומה. לרשות הפלסטינית אין רזרבות של קרקעות, וכל החלק המערבי של המדבר יבונה.אבל פה ושם יישארו מקומות פתוחים. יש כאלה שנשארו כך באורח פלא בעיניי: הגליל התחתון המזרחי, במיוחד אזור נחל תבור. זו פינת חמד שנראה שהפיתוח פסח עליה. כך גם חלקים נרחבים של השפלה וחבל לכיש, וכן הרי ירושלים בקטע שבין בר גיורא לנחל עצמונה. מלבד זה יש לנו מרחב עצום בנגב המערבי, שיש בו יופי למרות היותו שטוח. אבל המזל הגדול שלנו זה הנגב: רוב הנגב יישאר פתוח ופראי, הרבה בזכות שטחי האש. שטח אש סגור של חיל האוויר הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לטבע במדינה הזו".

 

סוף דבר בהר הדר

 

זו תמונת מצב עגומה, אבל מנחם לא חושב שהיא משנה את העובדה שהטיול הרגלי הוא יפה וטוב וגם חשוב מהרבה בחינות. "זה אולי מתאים לכל אחד ברמות שונות, אבל כל אחד מרוויח מזה משהו. אני יודע שבשבילי זה כמו סם: זה מחדד את חושיי ואת קליטתי, גורם לי להרגיש עירני וחי. וזה גם חשוב עדיין מבחינה חברתית ולאומית. זה מגביר את הזיקה לארץ בקרב בני נוער וגם בקרב מבוגרים. פעם אמרו שצריך מגע עם הארץ כדי להיות בן הארץ. בזמני, הגענו לצבא עם היכרות מעמיקה של הארץ. היום מגיעים חבר'ה טובים מאוד, אבל אין להם מושג על הארץ שלהם. לדעתי, אוכלוסייה כמו שלנו, אם היא תתנכר לטבע ולנוף, לא יהיה לה שום צידוק לחיות פה, לא פוליטי, לא מוסרי ולא סביבתי". סוף דבר בהר אדר. אנחנו נפרדים ממנחם לשלום ויוצאים לקור הדומם שאחרי הגשם, כשהענן עוד מכסה את היישוב.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים