אריק בשן

בקרוב יוטמנו עצמותיו של שלום סימרניצקי בבית העלמין של כינרת. סימרניצקי - שם עלום למרבית הקוראים - מצטרף לחבריו הטובים, ילידי העיר וילנא שבליטה, כמעט תשעים שנה באיחור. בשנת 1920 נחת עם קבוצת חלוצים צעירים בחופי יפו, אבל לא הספיק לממש את החלום. בגיל 17, חסון ומלא חיים, טבע בים ונישא על כתפי חבריו אל בית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל-אביב. "כרינו קבר וטמנו את חברנו", העיד בכתביו שלמה כינרתי, "המומים ממכת הגורל בעצם השמחה ורוממות הרוח עם בואנו ארצה". כינרתי והווילנאים הצטרפו לכינרת, אחד הקיבוצים הראשונים בישראל. מעולם לא שכחו את חברם שנותר בודד ומיותם. איש, פרט להם, לא פקד את קברו. עם השנים, כשהלכו אלה לבית עולמם, החליטו בקיבוץ לטמון את עצמות סימרניצקי לצדם.

לאחר סיומם של סידורים ותיאומים המתחייבים מאירוע כזה, יושלם מסעו הקטוע של החלוץ, כאן, בסמוך לשפת הכינרת.

אין זו הפעם הראשונה בה מועברים למנוחת עולם בכינרת מי שביטאו במעשיהם את תקומת העם היהודי המתחדש בארצו. בשנות השישים יזם הנשיא דאז, שניאור-זלמן שז"ר (רובשוב) את העלאת עצמותיהם של משה הס, דב-בר בורוכוב ונחמן סירקין, מראשי הציונות הסוציאליסטית בחו"ל. לא במקרה בחר שז"ר לטמנם בקרבת קבר אהובתו, המשוררת רחל, שנפטרה בשנת 1931. בזכות השירים שכתבה ממש כאן, בכינרת, נתפשה כדמות מרכזית במיתוס החלוצי. קברה הצנוע, הנושא את שמה הפרטי בלבד ובו גומחת ספר שיריה, הפך למעין "קבר צדיקה". לאורך שנים מטמינים מבקריה פתקים בגומחה, ושוטחים בקשות שונות ומשונות: מבריאות ופריון, דרך הצלחה חברתית וכמיהה לשלום ועד אפילו השגת "עין הרע" למען הישג ספורטיבי...

לא הרחק משם, בחלקת "גדולי התנועה", נקבר ברל כצנלסון, גם הוא מחברי כינרת בשנותיה הראשונות, שהיה ממנהיגי היישוב ועורכו הראשון של "דבר". מצבתו ניצבת בגאון בין זו של אהובתו שרה שמוקלר לבין זוגתו לאה מירון (כצנלסון), שהלכה לעולמה בשנת 1967. אל דיירי עולם ב"שכונה" המכובדת הזו יש כמובן להוסיף את אברהם הרצפלד, בן-ציון ישראלי, שמואל יבניאלי ועוד רבים וטובים מחלוצי העליות השנייה והשלישית.

עבור מנהל בית העלמין, שמוליק חדש, אחד מילדיה הראשונים של חצר כינרת, השמות האלה אומרים הרבה יותר מאשר למרבית מבקריהם. אביו, מרדכי, מראשוני כינרת, היה חברו הקרוב של סימרניצקי וסייע בידי נשיא המדינה בהעלאת עצמותיהם של הס, בורוכוב וסירקין. יותר מזה: מרדכי קדם לבנו, שמוליק, בניהול האתר במשך עשרות שנים.

הבן, "היורש", שמוליק, ממשיך את דרך האב בהנצחה. מי שבעבר היה אלוף ישראל בחציית הכינרת, ממשיך לחצות מדי יום את החלקות כאן, לאורכן ולרוחבן. 35 שנה הוא אמון על אחד מבתי הקברות "הנחשבים" ביותר בישראל. ממרום 83 שנותיו, עם סייענים או בלעדיהם, הוא משקה, מטפח, מנקה ומסביר לכל דורש על הערך התרבותי וההיסטורי הטמון במקום. כדי לעמוד במשימת החיים שנטל על עצמו צריך חדש לגייס כסף, הרבה כסף, וכאן הבעייתיות: אין זכות קבועה בחוק ואין תקצוב שוטף לאתר הזה. ככלל, בתי עלמין מנוהלים על-ידי החברה קדישא והרשות המוניציפאלית. אבל כאן, עמס קיבוץ כינרת כמעט את כל העול על כתפיו הצרות.

קופת תרומות בלב הזיכרון

במשך יותר משנות דור מכתת חדש את רגליו אחר מקורות מזדמנים, עם הצלחה חלקית מאוד. לאחר שהרים כמעט כל אבן בדרך - הוא היה מוכן אפילו להציב "קופת צדקה" בלב הזיכרון - אבן טבעית מסותתת עם כיתוב שיש הולם: "אורחים יקרים, כאן ניתן לתרום למען אחזקתו ושמירתו של מקום מיוחד זה. תודה לכם". היו אלה צאצאי משפחת אברמסון, שאבות ואבות-אבותיהם קבורים כאן, שיצאו נגד "המונומנט". בכאבם לא חסכו במילים קשות: "מבזה", "תועבה", "חילול כבוד המת", ואפילו איימו שאם לא ייעשה מעשה - תפעל המשפחה ותקבע "דין לעצמה".

"כנצר למשפחת אברמסון - המושרשת בארץ כבר יותר ממאה שנים ושורשיה בעמק הירדן - ביקרתי לאחרונה בבית הקברות בכינרת", כתבה רותה זיו מקבוצת גבע, "נדהמתי והזדעזעתי. קיימת בארץ תופעה של קיבוץ נדבות במקומות שונים ואין יודע לאן הכסף מגיע. אך בבתי קברות כלליים, קיבוציים והיסטוריים - לא ראיתי ואינני חושבת שקיים נוהג כזה. בוודאי ישנן דרכים מכובדות יותר לממן מקום מיוחד זה. אנא פעלו לסלק כתם זה, הפוגע בכבוד כולנו".

חדש, שהעביר בסופו של דבר את "הכתם" לאזור אחר בבית הקברות, לא יכול היה לעבור בשתיקה על התבטאותה של זיו: "מכתבך רווי דברי שטנה, בלע ועלבון שאינם מביאים כבוד רב למי שכתב אותם. כיצד לא עלה בדעתך לבקש הסבר, לנסות ולהבין מה מתרחש יום-יום בבית העלמין המכובד הזה? רבים מבני המשפחה הזאת היו חבריי הטובים ובני דורי. אני הוא זה אשר שומר ומטפח את מנוחתם האחרונה".

חדש היה, בוודאי, מסביר לזיו ולאחרים עד כמה "הדרך המכובדת" עליה הם מדברים לא ממש מציאותית בצוק העיתים. רבים המכירים את פועלו של חדש, יכולים להעיד שכדי להביא כבוד לשוכני עפר הוא מוכן אפילו להתייחס בהרבה פחות כבוד לאלה העומדים בדרכו על פני האדמה. ברחובות "כפר המוות" הצרים מצביע חדש בזעם על "חבלות" מצד מבקרים: כאן, הוא אומר, עמד פעם עציץ יפה שנעלם. שם, יד זדונית פגעה במצבה. סמוך לקבריהן של נעמי שמר ורחל "הורמה" אדנית ייחודית שהציב להספקת אבנים טרייה. "ככה זה. על-פי המנהג כולם רוצים להניח אבן על המצבה", הוא מסביר, "כשחסר - מקלפים חתיכות בטון מקברים מתפוררים".

וזהו רק קצה הקרחון. פגעי הזמן והכיס אינם נסתרים מעיני המבקרים. כיתובים רבים כמעט נמחקו, מצבות נסדקות מזוקן, ובשערי האתר, מאוטובוסים, ספק חונים בשוליים צרים של כביש סואן, יורדים בקבוצות בני נוער וקשישים לאלפיהם. סכנת נפשות.

על כל אלה מנהל חדש מלחמת עולם של ממש. "רק עיוורים", הוא עדיין כועס על הביקורת שספג, "לא יודעים להעריך זאת". בכינרת מעוניינים לפתח ליד בית העלמין חנייה מרווחת, להתקין שירותים נאים וגם מעין בית אוכל או קיוסק שיעמיקו את חוויית הביקור וגם יסייעו במימון אחזקת האתר. יש להם, לכינרת, שטח מתאים סמוך לחוף, אבל החוק הנוקשה, לדבריהם, לא מאפשר לשנות את ייעודו, והתוכניות, הבלתי-מיושמות זה כשלושים שנה, להעתקת הכביש - "תוקעות" את כל הפיתוח המוצע. חדש משוכנע שאין ברשויות מי שבאמת עושה מאמצים כנים להתיר את ה"פלונטר". "נס שעד היום לא קרה כאן אסון", הוא אומר. "מגיעים הנה יותר מעשרת אלפי אנשים בחודש. כשאני רואה מה השקיעו בצמתים של פורייה ואלומות, אני משוכנע שאפשר לעשות מעשה. אבל בינתיים אף אחד לא עושה".

ההסתדרות הפסיקה את המימון

החל משנת 1911 נטמנו בבית העלמין כ-600 איש - פסיפס מרתק של דמויות, של תקופות, של קבוצות. בפנקס בית העלמין מוקדש דף לדמותו של כל נפטר. היום אתר הקבורה "סגור" עבור חיצוניים. הוא מיועד לחברי המושבה, הקיבוץ ובניהם בלבד (בתמורה כספית סמלית). אבל יש "יוצאים מן הכלל", מסביר חדש:  "מפעם לפעם אנחנו נותנים אישור לקבורת חיצוניים בתמורה לכספי תרומה לצורך אחזקה". שוב ושוב - אילוצי תחזוקת האתר, אליו עולים לרגל מדי שנה 150 אלף מבקרים בקירוב - מחייבים אימוץ דפוסי התנהגות שונים מאוד מבעבר.

בשנת 1973, סמוך לפטירתו, כתב מרדכי חדש מעין "צוואה" לשמירת בית הקברות: "עלינו להרגיל עצמנו לקיים מקום זה כחלק מביתו של אדם. לשוות לו נוי וניקיון ולהקפיד בהם ביום-יום. עלינו לראותו כחלק כאוב ונכבד מהחיים. מלחמותינו הרבו לנו קברים צעירים. אנחנו דורכים רבות בשבילים האלה". במסמך מרתק זה מעיד מרדכי כיצד, עד סוף שנות השלושים במאה שעברה, היה האתר פרוץ לכול. רק מאוחר יותר גידרוהו ובנו טרסות קבורה בחלקו התחתון. בשנת 1971 נעשו שיפוצים ניכרים בפנים ובחוץ, בעזרת תקציב מהוועד הפועל של ההסתדרות ומרכז המועצות האזוריות, בהשתתפותו הפעילה של אברהם הרצפלד.

הרצפלד כבר מזמן שוכן-עולם במקום. ממשיכיו בהנהגת ארגוני הפועלים, כבר אמרנו, לא מנדבים עוד תקציבים. עד אמצע שנות השמונים נהגה ההסתדרות לציין במקום הזה יום הולדת לייסודה בטקסי זיכרון על קברי בכיריה, וסבסדה עבודות אחזקה. בימיו של המזכ"ל ישראל קיסר נפסקו הטקסים והמימון. "קיסר אמר לי: אני קודם כול צריך לדאוג שהפועלים יקבלו שכר", מעיד חדש. גם התרומות מקק"ל נעצרו. בעבר הקימו בסיועה את "רחבת הדקל", אותו "דקל שפל צמרת" עליו שוררה רחל. אבל אפילו אז, מחייך חדש במרירות, כאשר ביקש מחברת החשמל להזיז, כתרומה לאתר (כעשרת אלפים ש"ח), ארבעה כבלי חשמל מאותה רחבה בבנייה - סירב רפי פלד, אז מנכ"ל החברה, שכמה מראשוניה טמונים כאן, לבצע את העבודה בהתנדבות.

אפילו קברניטי הסוכנות היהודית, גוף יהודי חובק עולם עם מסרי הציונות לדורותיה - לא מוכנים להכניס יד לכיס. כמעט חובה היא עבור נערי "תגלית", הבאים בהמוניהם מכל קצוות עולם במסגרת פרויקט סוכנותי, לשיר כאן את שירת הארץ המובטחת ולהשתטח על קברי ברל כצנלסון וחבריו לתקומת ישראל. "אתם מוציאים מיליונים להביא לכאן את הילדים, למה לא תסייעו באחזקתו", שאל חדש, לדבריו, את חגי מירום, גזבר הסוכנות, ואת זאב בילסקי, המזכ"ל, ושמע מהם כי החיפושים אחרי תורם נמשכים. חדש חושש שגם הפעם ייפול בין הכיסאות. כך, בעובדה, הסתכמו עד כה מרבית מאמציו למצוא "ספונסרים" לאתר כל כך מרכזי.

אין היום ולו מוסד אחד - ממשלתי, ציבורי, עסקי או תנועתי - המוכן לתמוך בצורה שוטפת בעלויות האחזקה של בית העלמין. רק העלות השנתית על נוי, גינון, השקיה ואיש אחזקה - מוערכת בכ-150 אלף ש"ח ונופלת, רובה ככולה, על הקיבוץ; ומעט, מעט מדי, על שותפתו המלאה לזכויות באתר - המושבה כינרת (ראו מסגרת). וזה, כאמור, עוד לפני הפרויקטים הכבדים שאי-אפשר בלעדיהם: הסטת הכביש, חניות ושירותים. אגב, למרות שמשרד הדתות אישר לפני כמה שנים 40 אלף ש"ח לרכישת מבנה שירותים יביל - עד שיוזז הכביש ויוקמו חניה ותשתיות, אין אפילו אפשרות להציבו.

מה שחורה לשמוליק חדש, שניסה במו ידיו את כל האפשרויות הגלויות והסמויות לגיוס חיצוני, הוא שדווקא מ"הבית" לא נעשה מאמץ ראוי: מהמועצה האזורית ומהתנועה הקיבוצית - הוא מצפה להרבה יותר. "מכאן התחיל הכול", מרים חדש את קולו, "הם לא חושבים שצריך לעזור? בית העלמין הזה הוא חלק מ'סל התיירות' שלהם. המקום הכי מתויר בעמק הירדן. זוהי תחנה חיונית במסלולה של כל אישיות ציבורית שבאה לעמק. במטרה לגייס כספים לפרויקטים בעמק, מדגישים בפניהם שכאן ערש תנועת העבודה. בשביל לגייס כספים בית הקברות נמצא במקום הראשון. בשביל לתת - במקום האחרון", זועם חדש. "משתמשים בו כסמל, אבל לא נותנים שקל כדי לתחזק אותו".

זעמו מופנה בעיקר אל ראשי המועצה האחרונים: יוסי ורדי, ולפניו זאב (ולוולה) שור (היום מזכיר התנועה הקיבוצית). "הם פשוט מתעלמים מאתנו", טוען חדש. "מה אנחנו כבר רוצים? שיעזרו לנו קצת עם קבלן הנוי שלהם. הם שולחים אותנו למי שאחראי על בתי קברות - שירותי הדת. מבחינתם, בית הקברות הזה הוא ככל בית קברות מקומי אחר באזור".

חד-גדיא בבית העלמין

מהיקף המסמכים והתכתובות דווקא נדמה שהמועצה עשתה ועושה כדי לקדם את פיתוח בית העלמין. אבל גם שם מודים שאין כסף מתוקצב לאחזקתו. פניותיה לגורמים ממשלתיים וציבוריים - רובן נענות בשלילה. את חדש, ההסברים האלה (ראו מסגרת) לא ממש משכנעים. מיוסי ורדי, ראש המועצה הנוכחי, הוא אומר, קיווה ליותר. ורדי, לדבריו, לא נתן שום דבר מ-60 מיליון ש"ח תקציבי הפיתוח של המועצה כדי לשמור על "הנכס". תמיד השיב את פניו ריקם. חדש לא שוכח ולא סולח.

הוא גם לא שוכח את שפעת הניסיונות הסיזיפיים לעניין את הרשויות החיצוניות - כמו, למשל, אותה אופנסיבת קיץ 2000, שניסתה לפתוח את הלב והכיס של השרים באמצעות ח"כ אבשלום (אבו) וילן. וילן ניסה. פנה לשרים בכירים יותר ופחות. חלקם "המליצו" לפנות למשרדים אחרים. אחרים כלל לא ענו.

חדש אינו מוכן להשלים שאין מי שייטול אחריות מיניסטריאלית. במסע שתדלנותו הגיע גם אל שר התרבות והספורט דאז, מתן וילנאי. וילנאי לפחות ענה: "כאדם שגדל והתחנך על ערכי הציונות ומורשת היישוב, אני מתכוון לפעול לקידום העניין". וילנאי הפעיל את יוסי פלדמן, יו"ר המועצה לשימור אתרים; שפנה לשמעון צפרירי ממינהל התרבות; שפנה לממ"י; שהכניס לתמונה את יצחק אלישיב, מנכ"ל קק"ל ויו"ר הוועדה לפרויקט שימור אתרים. כמעט חד-גדיא במהדורה המודרנית. כולם עשו קולות של מאמץ ופרגנו. כולם תמימי דעים: "מדובר באחד האתרים החשובים ביותר של ראשית ההתיישבות. אתר לאומי במהותו, שצריך לזכות להכרזה סטטוטורית מתאימה ולתמיכה בהתאם". הפקידים החרוצים דיברו ונפגשו, נפגשו ודיברו. כסף - נאדה.

בכינרת שולפים את נשק יום הדין. "לאחר כל הניסיונות למצוא אוזן קשבת אצלך, במשרדי הממשלה ובקרב אנשי ציבור - הגענו למסקנה שאין באפשרותנו להמשיך ולשאת באחריות ובעלויות", כתב מזכיר כינרת לראש המועצה בקיץ 2001, "ונפלה ההחלטה לסגור את בית העלמין". "רגע, רגע, מה החיפזון", עצרו אותם עם המפתח ביד. הנה אהרון ורדי, מנכ"ל רשות הטבע והגנים, הבטיח למנכ"ל משרד הפנים מרדכי מרדכי, כי הרשות קיימה דיון ראשוני בנושא הכרזת בית העלמין בכינרת כאתר לאומי. החלטה סופית או טו טו בדרך. קיים סיכוי גדול שתוכרזו כ"אתר לאומי", הרגיעו פקידי הריבון.

איום הסגירה נדחה, אבל דה-יורה - לא הפך בית העלמין מעולם ל"אתר לאומי". דה-פקטו דווקא כן. נדמה שהאחראית על "קידום המכירות" בעת האחרונה הייתה נעמי שמר, בת הקבוצה שנפטרה בקיץ 2003. המוני ישראל ושועיו מילאו כל פינה מוצלת בבית העלמין. רשתות התקשורת שידרו לאומה בשידור חי את ההלוויה המרגשת ו"מסלול חיי נעמי" הפך לעסק. נדמה היה שהנחשול האנושי שעלה על קברה של מלכת הזמר העברי, והתייצבות כל המי ומי בחברה הישראלית - יסייעו לשינוי הסטאטוס, אבל היחיד מהמכותבים שעלה על "בגדי עבודה" כדי לקדם משהו בתמונה האבסורדית של המחזה הקפקאי, היה השר יצחק (בוז'י) הרצוג: הוא זה שהציע לחדש להציב באתר קופת תרומות, שגררה - כזכור - מכתבי השמצה קשים. הוא זה שחיבר את הקיבוץ לקרנות ע"ש ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד, המממנות נושאי תרבות וחברה. הוא אפילו הצליח לקשר את כינרת לקופת התנועות המיישבות. לפחות למשך שלוש שנים הצליח הרצוג להפחית את נטל האחזקה מכתפי כינרת ב-55 אלף ש"ח לשנה (קרן כצנלסון - 15 אלף ש"ח; קרן הרצפלד - 15 אלף ש"ח; התנועה הקיבוצית - 15 אלף ש"ח; תנועת המושבים - עשרת אלפים ש"ח). במהלך התקופה הזו, הבטיח, ייעשה מאמץ להפוך את בית העלמין לאתר הנצחה לאומי; לשלבו בתוכנית העבודה של המועצה לשימור אתרים; לחייב את המועצה האזורית עמק הירדן להשתתף בסיוע.

אלא ששוב כשל המאמץ. אחרי שלוש שנים הופסקה הזרמת הכספים. לקרנות ולתנועות בעיות חשובות יותר לעסוק בהן. גברי ברגיל, מזכיר התנועה הקיבוצית ויו"ר המרכז החקלאי, הבעלים של קרן הרצפלד, הביע נכונות, לפנים משורת הדין, להעניק סיוע עוד שנה אחת ודי (בסך 15 אלף ש"ח). "הקרן לא תוכל לתת תרומה קבועה", הוא מצהיר, אבל אפילו הסכום שהובטח, טוען חדש, בינתיים לא הגיע. הסברים דווקא כן. חדש מיואש:  "זה הפך לשיטה. רובם אפילו לא זוכרים לומר לי 'ניסינו ולא הצלחנו'".

רק סימפטיה במשרד החינוך

בלי הרבה ציפיות, מנסים בכינרת ליצור, לפני כשנה, קשר עם יו"ר הלובי לשימור אתרים בכנסת, ח"כ אורית נוקד, אדם שמשמעות האתר לא זרה לו. לאחר ביקור עם הסברים ממוקדים על אופיו, על ערכו הלאומי ועל התסכול שהקיבוץ שרוי בו מזה עשרות שנים עקב חוסר יכולתו להשקיע באתר את הסכומים הראויים -  מבטיחה ח"כ נוקד - שוב הבטחה - שתנסה למשוך בחוטים. היא פנתה אל יעקב אדרי, השר לפיתוח הגליל והנגב ("אין באפשרותי לסייע. צריך להפנות את הבקשה למשרד הדתות, שזה בתחום טיפולו") ואל קרן כצנלסון ("נשמח לשקול סיוע בפרויקטים, איננו מתכוונים להשתתף באחזקה שוטפת"). גם פגישתה עם מזכיר התנועה הקיבוצית גברי ברגיל, מקרן הרצפלד, לא ממש הביאה תוצאות. "לפחות היא התייחסה בחברות וענתה", נאנח חדש.

ממשרד החינוך דווקא היו הרבה ציפיות בכינרת. שיעור גבוה מהמבקרים כאן הם תלמידים, חניכי תנועות נוער, צעירים מהחינוך הלא פורמאלי. חדש זוכר היטב את הבטחת יוסי שריד - שר החינוך בשנות התשעים - שמשרדו "יפעל מתוך כבוד לאבות המייסדים". סימפטיה קיבל גם מהשרה לימור לבנת וממחליפתה הנוכחית, פרופ' יולי תמיר. "השרה שותפה לעמדה בעניין חשיבותו של אתר היסטורי זה ובוחנת פתרונות אפשריים", כתבה עוזרתה ב-25.5.2006. שנה וחצי אחרי כן (25.12.07), ללא שום "בחינת פתרונות" באופק, מסיר חדש את הכפפות: "אני חש זלזול וחוסר התחשבות בעובדת השתיקה שלך. לצערי הרב, זו המדיניות השגורה ברוב משרדי הממשלה שאליהם פניתי. ציפיתי ממשרד החינוך ומשרת החינוך ויועציה לגישה אחרת".

אפילו היחס המיוחד שרוחש חדש לשר בנימין (פואד) בן-אליעזר לא עמד במבחן התוצאה. את "הבולדוזר" של מפלגת העבודה, שכיהן בשנות התשעים המוקדמות כשר הבינוי והשיכון, הכיר חדש עוד מהתקופה בה היה מפקדו הישיר של בנו, מוטי ז"ל, חייל סיירת "שקד", בן 19 בעת שנפל בפעולת עדייסה (מלחמת ההתשה) בשנת 1968. חדש ביקש מהשר סיוע בהסטת כביש מס' 90 מקרבת בית הקברות, מה שאמור היה לאפשר חניות מוסדרות ובטיחות מרבית. פואד הבטיח, ומן הסתם גם חשב לקיים - אבל בינתיים הממשלה התחלפה, וגם חלופות התכנון.

סוגיית הכביש המפותל מטופלת, לפחות שני עשורים, ללא תזוזה של ממש. הכול משוכנעים שהמקום מזמין סכנת נפשות, שתאונה קטלנית עלולה להתרחש כל רגע. אבל שר אחרי שר מוריד את הטיפול המעשי למקום נמוך יותר בערימת התיקים על שולחנו. במועצה האזורית מסבירים כמעט באירוניה את הפיאסקו הזה: "מה לעשות שבמקום הזה לא היו תאונות עם הרוגים. כל תוכנית להסטת כביש בישראל מבוססת על זה. עד שזה יקרה - וזה יקרה - לא יעזור שום דבר, פשוט לא יסללו". במועצה יודעים על מה הם מדברים. לפני כשנתיים ישבו עם מנכ"ל משרד התחבורה ושמעו מפיו שמע"ץ תפרסם סוף-סוף, ביוני 2006, מכרז לביצוע העבודות. אבל אז - אתם ודאי זוכרים - פרצה מלחמת לבנון השנייה. התמונה האחרונה במחזה האבסורד באה מלשכת שר התחבורה שאול מופז, במאי השנה: "החברה הלאומית לדרכים פועלת לקידום מספר פרויקטים לאורך כביש 90, ובכללם הסדרת צומת כינרת והכניסה לבית העלמין. עלות הפרויקט המשוערת כ-23 מיליון ש"ח. לאור הקיצוץ החד בתקציב המשרד, הוקפא ביצוע הפרויקט". אתם הבנתם את זה?

מכתביו של חדש מונחים כמעט על כל דלפק של "משרת ציבור", מהדרג הנמוך ועד הגבוה ביותר. בשעתו פנה אל אריאל שרון, כשהיה ראש ממשלה, אל הנשיא היוצא משה קצב וגם אל הנשיא הנוכחי, "ידידי שמעון": "בשם עברנו המשותף בשנות הנעורים, כמי שחי בעמק היפה שלנו, והאמונה הפוליטית המשותפת. לא הייתי מטריח אותך בנושא לולא נשארתי בידיים ריקות לאחר שנים רבות של ניסיונות. אין כל גוף ציבורי או ממלכתי שייתן יד ויעזור לנו. כולם הביעו נכונות לעזור, אך פרט למילים לא קרה דבר", פתח בפניו חדש את מר לבו, "ועלה בדעתי שאולי יש מקום להציע לאחד מעשירי הארץ שלנו, שרבים מהם ודאי מכריך וידידיך, שייקח על עצמו את פתרונה של בעיה קשה זו".

כשאפילו "הידיד" שמעון לא הביא את הסחורה - פנו מכינרת ישירות לבעלי הממון. מחברות ענק תעשייתיות ("טבע" למשל) אפילו לא הגיעה תשובה. אל בנק הפועלים הועבר פירוט הצרכים בשווה כסף: הקמת מבנה שירותים וחיבורו למערכת הביוב - 75 אלף ש"ח; שדרוג שבילים, מערכת השקיה וגינון - 100 אלף ש"ח; אחזקה שוטפת - 100 אלף ש"ח בשנה. מ"הפועלים" התקבלו 30 אלף ש"ח צנועים, ובקשה לקרדיט.

סוף תכליתי אין, בינתיים, בסיפור הזה. כמו תמיד - מה שיש, ובשפע, הם הבנה, פרגון, גינונים, והרבה סימפטיה, אתם יודעים.

קברים מספרים

לצד "חלקת התימנים" בולטת נחלת "אלמונים מפליטי יהודה - תרע"ז 1917" * היסטוריה בבית הקברות בכינרת

ההיסטוריה של בית העלמין בכינרת מרתקת: האדמות, שנרכשו בשנת 1904 על-ידי יק"א, יועדו תחילה לבניית מעין מיזם נדל"ני מפואר - "עיר גנים" לבנים על שפת הכינרת ברוח חזונו של הרצל. אלא שצורכי הזמן חייבו שינוי. במקום, ששימש כבר בעבר, כנראה, כבית קברות ארעי לעוברי אורח ולבדווים, נכרה בשנת 1911 קברו של מנחם-מנדל שמואלביץ, איש העלייה הראשונה, הנפטר הראשון של חצר כינרת. לטענת ההיסטוריון מוקי צור, קיבל המקום "הכרה" כבית קברות בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעקבות מותם של עשרים מעולי תימן בתוך ארבעה חודשים.

לצד "חלקת התימנים" בולטת נחלת "אלמונים מפליטי יהודה - תרע"ז 1917". אלה, מספר חדש, היו יהודים, תושבי תל אביב-יפו, שגורשו על-ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה. 1,200 מהם הגיעו לטבריה. בלית ברירה, מאחר שהקהילות בעיר לא מצאו עבורם מקום, הם השתכנו על חוף האגם במשך שנה וחצי בתנאים קשים במיוחד. כאן אכלו, התרחצו, כיבסו ועשו את צורכיהם. כאן גם נפטרו 274 מהם - זקנים, נשים וטף - מכל מחלה אפשרית. רובם נקברו בטבריה, ללא ציון וזכר. עשרה, כאמור, זכו להרבה כבוד בבית העלמין של כינרת. בעקבות מחקר מקדים הוצבה לצד נחלתם, בשנים האחרונות, אנדרטה הנושאת את שמם ומספרת את סיפורם.

נו, מי יביא את הכסף

מוקי צור זועק * ראש המועצה מנמק * המושבה כינרת לא נשארת חייבת * ועו"ד רון רוגין מציע פתרון

"אין זכות קבועה בחוק, ולכן אין סיכוי להוציא כספים ממשרדי הממשלה", סבור עו"ד רון רוגין ("רוגין שטראוס ושות'"), המטפל מזה זמן בבעיות הקשורות בתקצוב בתי קברות קיבוציים. פנייה, אינטנסיבית ככל שתהיה, בשאלות תחזוקת בית העלמין בכינרת לגורמים אלה, כמו גם למועצה האזורית, הוא סבור, לא תעלה דבר. לדבריו, ניתן לאמץ כיוון אחר: "במדינה יש גופים המחזיקים משאבים לעניינים מהסוג שנזכר בכתבה, ובפרוצדורה משפטית ניתן לחלצם. למשל, גוף כמו 'ועדת העיזבונות' - כספים של אנשים, ללא יורשים, שהלכו לעולמם וציוו את הכסף למדינה, שאין ספק שתכיר בחשיבות האתר בו מדובר".

מוקי צור, שמכיר היטב את המציאות מעל ומתחת לפני הקרקע בכינרת, אינו שולל, כמובן, רעיונות נוספים, אבל הוא דווקא סבור ששאלת המימון, בעיקרה, תקום או תיפול על השתתפות האזור: כינרת-המושבה, כמו גם המועצה האזורית עמק הירדן. "כינרת איננה מושבה ענייה", אומר צור, "והמועצה פשוט מזניחה כבר שנים את האתר. זהו אחד מבתי הקברות הבולטים בישראל, עם שפע של תכנים סיפוריים והיסטוריים. המועצה היא האחראית המלאה על מה שקורה שם. היא גם זו שחייבת לגייס את האמצעים. לא מדובר על סכומי עתק. שמוליק חדש נושא את העסק בגבורה ומבצע לעיתים פעולות ייאוש. אין שום סיבה להחזיק את האתר על תרומתו האישית בלבד. אם חושבים שם ש'מישהו יסדר', זה לא מכובד ולא נכון. אי-אפשר לוותר על המערכת הציבורית באחזקה, ועל המועצה לטפל בכך".

יוסי ורדי, ראש המועצה האזורית, מבין את הזעקה, אפילו מסכים לה, אבל, הוא אומר, הוויכוח אינו עם שמוליק חדש, ודאי לא עם מוקי צור. "לא צריך לחשוד בי שאינני רואה בבית הקברות חשיבות מאוד גדולה. גם אני נטוע עמוק בעמק, מבין את המורשת, אבל בעובדה, כל המאמצים של ולוולה במשך 18 שנה, ושלי במשך שש שנים, לא הצליחו להזיז את העניין. אני רק יכול להבטיח שלא נרפה מהניסיונות - אבל לא אתן הבטחות אם אינני יכול לממש אותן".

ש: מתוך עשרות מיליוני ש"ח שזורמים לעמק, אי-אפשר למצוא משהו לאחזקת אתר כה משמעותי?

יוסי ורדי: "לא נכון לומר שבכלל לא השקענו שם. לפני שנתיים וחצי הצלחתי להביא כ-200 אלף ש"ח, באופן חד-פעמי, לשיפור התשתית באמצעות המשרד לפיתוח הגליל והנגב. אבל באשר לתקציבי פיתוח - כראש מועצה אני מחויב רק לפרויקטים מוגדרים. לא ייתנו כסף לבית הקברות, כי זה איננו עומד בקריטריונים של שום משרד ממשלתי. האתר אינו נמצא בהגדרה של 'אתר לאומי' ולכן אין אפשרות לתקצב אותו על-פי חוק. אם הייתי יודע מהיכן לנתב כספים לשם - הייתי מביא. 'הצדק' של חדש וצור פשוט אינו מביא כסף".

ש: בסוף כינרת יסגור את האתר.

"אצטער על כך מאוד".

יואב טריידל, יו"ר ועד המושבה כינרת, מודה שבמשך שנים המושבה לא ממש השתתפה באחזקת האתר, למרות שעניינית הוא שייך לה לא פחות משהוא שייך לקיבוץ. "זה השתנה בארבע השנים האחרונות, לאחר שנסגר הסכם עם הקיבוץ", אומר טריידל. "אנחנו משלמים, למעט אולי כמה חודשים שהיה לנו 'חור'". טריידל מודה שתרומתם צנועה בהרבה מזו של הקיבוץ, וגם מודה לשמוליק חדש על "עבודת הקודש" שלו לאורך השנים. "למרות הכול בית הקברות שלנו נראה נהדר", הוא גאה.

ש: למה שלא תשתתפו - כ"מושבה חזקה" - בהוצאות האחזקה היחסיות?