לטייל עד הסוף - נפטר ד"ר מאיר לירון מקיבוץ יקום, רופא בארגון רופאים ללא גבולות

18.12.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

לטייל עד הסוף

נחמן גלבוע

 

מאיר לירון מקיבוץ יקום, שהלך לעולמו החודש, היה אחד הרופאים בארגון רופאים ללא גבולות * כשהיה בודק את החולים הם ידעו שהתור יתארך, אבל כל אחד יקבל את הטיפול המלא והמעמיק ביותר * לאחר שראו כי לקה בסרטן מרובה בגרורות אמר לאשתו, כי יש להם שנה, ובשנה הזאת הוא רוצה לטייל * הם היו באיסטנבול, בגוואטמלה, בקובה, בירושלים, בגליל ובנגב * כשהיה נער, סילקו אותו מההגנה ושלחו אותו להיות עם הבנות, כי היה רק בן 16 וסיבן בקשר לגיל שלו * הספד לאדם שהייתה לו גישה מיוחדת לחיים

 

כשהוא שוכב בביתו שבקיבוץ יקום, מוקף בבני משפחתו האוהבים, נפטר לפני כשלושה שבועות, ד"ר מאיר לירון, רופא, אינטלקטואל, לוחם למען זכויות אדם ואוהב הארץ בדרכו המיוחדת. הוא נפטר בגיל 76 ממחלת הסרטן, וביקש להעביר את ימיו האחרונים בביתו ליד רעייתו, גלי, ושלושת ילדיהם: נועם (43), גיא (34) ומעיין (31).

 

"לפני כמה שנים כשדיברנו על מה נעשה האחד למען השני בעת צרה", מספרת גלי, "הוא ביקש שאבטיח לו, שלא אתן לו בבוא היום להיות חסר ישע, לסבול מכאב ולהפוך לנטל עלינו. אמרתי לו שלא יסמוך עליי, כי לא אוכל לנקוט ולו צעד אחד למענו בנושא זה. לכן הוא ביקש מחברה שלו, רופאה, את אותה בקשה. אף על פי שהיא הסכימה, היא לא הייתה מסוגלת למלא את ההבטחה. היא הגיעה לפה ביום שני בערב, יומיים לפני שהוא נפטר, כשהוא כבר סבל מכאבים איומים, ושאלה אותו אם הוא עומד על זה שהיא תקיים את בקשתו. הוא אמר לה: 'כן, אבל עדיין לא'. 'איך אני אדע מתי'? היא שאלה אותו. 'את כבר תדעי', הוא אמר לה, 'בשביל זה את רופאה'''.

 

קצין ורופא

 

מאיר לירון נולד ב-22 בינואר, 1933, בירושלים. אביו, שהיה מהנדס, נפטר כשמאיר היה בן ארבע, ובעקבות זאת עברה אמו מירושלים לתל אביב. היא לא נישאה שנית, והוא נותר בן יחיד. ילדותו עברה עליו ברחוב בלפור, שהיה באותם ימים קבוצת בתים מוקפת חולות. אמו עבדה שעות ארוכות והוא היה מעין ילד מפתח. בגיל חמש הוא כבר למד בעצמו לקרוא, בגיל חמש וחצי התקבל לכיתה א' בבית חינוך לילדי עובדים, ומייד הוקפץ לכיתה ב'. בגיל 16, כשהיה בכיתה י"א בבתי הספר התיכון גאולה, גויסו כל תלמידי הכיתה לשמש כקשרים בהגנה לקראת מלחמת העצמאות. הוא הצטרף אליהם אבל הוחזר ללמוד עם הבנות, לאחר שדודו גילה לאנשי ההגנה את גילו. כשסיים את כיתה י"ב, בגיל 17, הלך להדריך בפנימייה בעין כרם עד למועד גיוסו לצה"ל. "היה לו בור מים בתוך החדר", מספרת גלי, "וזה שימש אותו במקום ברז. שנים לאחר מכן המקום הזה הפך לאכסניה, ובאחד מימי ההולדת שלו עשיתי לו הפתעה, והזמנתי את החדר הזה באכסניה. כשישבנו בחדר ראינו את המכסה שמעל לבור המים".

 

כשהגיע לגיל גיוס התגייס לירון לתותחנים, וסיים את השירות הצבאי כקצין. לאחר השירות נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה במחזור הראשון שעבר את כל הכשרתו בארץ. כמתמחה פגש את פרופסור גפל, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים אסף הרופא בצריפין ורופא נערץ, ובין השניים נרקמו ידידות והערכה מקצועית הדדית. פרופסור גפל טיפח את המתמחה הצעיר, בתוך שנה הפך אותו לסגנו, ולאחר מכן עבר איתו לבית החולים הדסה בתל אביב.

 

לירון שימש כסגנו גם כשהמחלקה עברה לבית החולים איכילוב, ובהמשך החליף אותו בניהול המחלקה עד שיצא לגמלאות בגיל 66. "עם יציאתו מאיכילוב הרגיש מאיר שיש לו עוד הרבה לתרום, ושאינו מסוגל לשבת בבית", מספרת גלי, "באותה תקופה הקימו את המחלקה לניהול סיכונים בקופת חולים מכבי, והוא הצטרף אליה כרופא. התפקיד של המחלקה היה לסייע לרופאים להימנע מטעויות חוזרות בעקבות תלונות שהתקבלו נגדם, ומאיר נקלט ואהב את הצוות הרפואי שעבד אתו ופרגן לו מאוד. אחר כך הוא עבר לעבוד כרופא משפחה בקופת חולים מכבי בנתניה ובאחוזת פולג, שם המשיך עד ספטמבר 2008".

 

הוא המשיך לעבוד לאורך כל השנה הזו?

"כן, הוא עבד כל הזמן. הוא הפסיק רק בתחילת ספטמבר כשהמחלה התגברה מאוד, והיו צריכים לתמוך בו כשהלך לביקורי בית. הוא החשיב את עצמו בר מזל על כך שבחר במקצוע הרפואה והתמחה ברפואה פנימית. הוא תמיד אמר שזה המקצוע היפה ביותר שיש, ושאינו יכול להפסיק לעבוד, כי הוא אוהב את העבודה שלו".

 

ימיו האחרונים

 

כבר היה ברור שאלה הם ימיו האחרונים. הרופאה נתנה לו תרופה נגד כאבים, והוא הצליח להירדם. "ישבנו ליד המיטה שלו, אני והילדים", ממשיכה גלי, "שאלתי אותם מה המסרים שאנחנו מקבלים מאבא. מה הם חושבים שהוא רוצה שנעשה בשבילו עכשיו. הם דיברו עליו והתייחסו למאיר כשהיה במיטבו. הבן הגדול אמר: 'אני בטוח שאם הוא היה יכול לדבר, הוא היה אומר לי תוריד במשקל ותפסיק לעשן'. הבן השני אמר: 'הוא היה שולח אותי עכשיו לרוקן את הפח'. אחר כך הם התייחסו למצבו העכשווי, ואמרו: 'האדם ששוכב עכשיו כאן איננו אותו אדם שביקש שיסיימו את חייו, כדי שלא יסבול ולא יהיה חסר ישע, והראיה היא שהוא ביקש לדחות את סיום חייו, כשכבר היה במצב של סבל ושל חוסר ישע'. החלטנו שנעקוב אחר המצב ונתייחס בכל יום למסרים שיבואו ממנו.

 

נשארנו ליד המיטה שלו כל אותו הלילה. מאיר היה תחת השפעת המורפיום וישן, ואנחנו הסתכלנו באלבומי תמונות, נזכרנו בטיולים, בחוויות משפחתיות ודיברנו. ביום שלישי בבוקר הוא התעורר מתענה מכאבים, ושוב התלבטנו אם לשחרר אותו מהסבל הנורא הזה. נתנו לו עוד מורפיום, והוא נרדם שוב. לאט לאט ראינו שהוא מפחית נשימות, והתחלנו לעקוב אחר קצב נשימותיו היורד בהדרגה. המשכנו לשבת לידו כל הלילה, עד שביום רביעי בבוקר הוא הפסיק לנשום. ככה, באחריות, בשקט ובענווה שאפיינו אותו, הוא נפרד מהעולם".

 

הכרתי את ד"ר מאיר לירון היכרות שטחית. לפני ארבע שנים שוחחתי אתו במסגרת כתבה שעשיתי על עמותת רופאים למען זכויות אדם, שהוא נמנה עם מייסדיה (ראו מסגרת), והדברים ששמעתי ממנו היו מקוריים ושונים מהקו הפוליטי הרדיקלי של חברים אחרים בעמותה. בשנה האחרונה הוא הצטרף עם גלי לקבוצת מטיילים שבה אני חבר, וכבר מהטיול הראשון ניתן היה להבחין בהתעניינותו ובבקיאותו בנושאי הסיורים. כשטיילנו ביוני האחרון בכנסיות בירושלים עם ראדה בולוס, מדריכה ערבייה-נוצרית מומחית לנושא הנצרות, היא קלטה מייד את דעתנותו ואת שליטתו בשפה הערבית, ומדי פעם הייתה פונה אליו בחיוך ואומרת: "נו, יא דוקטור, יש לך מה להוסיף?" לטיול נוסף בירושלים, באוגוסט האחרון, הוא הגיע עם כיסא מתקפל קטן, וישב עליו בזמן ההסברים. הוא עלה בכל המדרגות, טיפס לכל אתר, ולהוציא כמה מקורבים איש לא ידע שהוא נמצא בשלבים האחרונים של המאבק במחלת הסרטן. "מאיר ביקש ממני לא לספר על המחלה לאיש", מציינת גלי, "אני חושבת שהמעבר ממעמד של רופא לזה של חולה היה קשה לו. הוא רצה להתמודד בדרך שלו".

 

המחלה התגלתה לפני שנה וחודשיים. אובחנה נקודה בעור, ששינתה צורה וצבע, והיה ברור שמדובר בסרטן העור. "כבר בניתוח הראשון ראו שיש גרורות", אומרת גלי, "וכפי שאמרו הרופאים: 'הסוסים כבר ברחו מהאורווה'. מאיר אמר לי: 'תתכונני להיפרד, תוך שנה לא אהיה פה'".

 

כרופא, הוא הבין בדיוק מה מצבו?

"הוא חשב על האפשרות הכי גרועה. בהתחלה היו לו פה ושם עוד תקוות לטוב. מצאתי במחשב תיעוד שלו על מהלך המחלה, אבל הוא הפסיק אותו לאחר הבדיקות שנערכו לו בחודש מאי".

 

לטייל כל הדרך

 

כשהתגלתה המחלה, השביע מאיר את גלי שהם לא יחדלו לטייל במשך כל השנה שנותרה לו לחיות. "זו הייתה הדרך שלו למצות את תקופת חייו האחרונה", היא אומרת, "בכל השנה הזו טיילנו בארץ ובחו"ל. היינו באיסטנבול, בגוואטמלה, בקובה, בירושלים, בגליל ובנגב. הוא עשה את הטיולים כשגופו מלא גרורות, אבל הרגיש טוב מלבד שיתוק קל ברגל. עלינו להר געש בגוואטמלה, טיפסנו לכל מקום, והוא לא ויתר על שום אתר. הטיול האחרון היה בתחילת ספטמבר בשיט על נהר הסון בדרום צרפת. לפני שיצאנו לטיול אמר לי רופא, חבר של מאיר: 'אתם מטורפים לצאת לטיול בחו"ל במצבו. את לא יודעת לאיזה מצבים את עלולה להיקלע'. חזרתי הביתה מבוהלת. ביקשתי ממאיר לדבר עם הרופא, אבל גם אחרי השיחה הזו הוא התעקש שיוצאים. 'זהו טיול הפרידה שלי מהחיים, אני יוצא בכל מקרה, ותראי שיהיה בסדר', אמר. התקשרתי לרופאה שטיפלה בו, ושאלתי אותה אם אני מטורפת או שהרופא היסטרי. היא אמרה לי, 'הרופא לא היסטרי, זה מסוכן, אבל זו בקשה שאינך יכולה לסרב לה'. זה היה טיול מקסים. יצאנו עם המחותנים שלנו, הורי בעלה של בתנו, מעיין. הם תמכו בנו ואמרו למאיר, כי הם אסירי תודה על כך שהוא בחר בהם להיות אתו בטיול האחרון".

 

אחרי הטיול הוא כבר נשאר בבית, ויצא רק לטיפולים הכרחיים. בכל אותו זמן הוא המשיך לעסוק בנושא הרפואה. בשבת האחרונה לחייו התעקש לתרגם מאמרים רפואיים עבור מכר, כשהוא כבר סובל מכאבי ראש עזים. בשאר הימים ישב בשקט, והקשיב למוזיקה. "על מה אתה חושב?" שאלה אותו גלי, "אני מחכה ...", הוא ענה לה.

 

זכויות האדם

 

ב-1974 החליטו גלי ומאיר לעבור משיכון בבלי בתל אביב לקיבוץ יקום, שבו מאיר שימש כרופא תושב. ב-1982 התקבלו לחברות בקיבוץ ונשארו לחיות שם. מאיר היה חדור אידיאולוגיה ואהבת הארץ. ב-1948, בגיל 15, הוא ירד לאילת עם חברים בטרמפים, מיד לאחר כיבושה על ידי הפלמ"ח, וסקרנותם עלתה להם במעצר צבאי לאחר שנתפסו. גלי מספרת שהוא היה מאוד שמאלן בתחום החברתי והמדיני, אבל ליברל בהשקפת עולמו הכלכלית. הוא לא הסכים עם השיתוף בנוסח הקיבוץ הישן, והייתה לו ביקורת על הצורך לפרנס את אלה שלא רוצים להתאמץ. עם זאת, נושא זכויות האדם בער בעצמותיו. הוא היה כל כך מחויב לנושא הזה, עד שפעם כשהוא לא הרשה דבר כלשהו לבתו הקטנה, מעיין, היא אמרה לו: "ומה עם זכויות האדם שלנו? רק לערבים צריך לתת זכויות?" נושא זכויות האדם היה אצלו המשך טבעי לרדיפת צדק ולנכונות להתנדב למשימות חברתיות מגיל צעיר. כסטודנט לרפואה, בשנות העשרים לחייו, הוא הצטרף כחבר ל"שורת המתנדבים", תנועה שהוקמה ב-1952 על ידי אנשי אקדמיה וסטודנטים באוניברסיטה העברית, תחילה במטרה לסייע לקליטת העולים החדשים, ובהמשך כדי להילחם בתופעת השחיתות השלטונית.

 

במלחמת ששת הימים הוא שירת כרופא, נפצע מכדור שפגע בעורק ראשי ברגלו, ופונה לקראת הקרב על תל פאחר. במלחמת ההתשה הוא כבר שירת כמתנדב במוצב בתעלת סואץ, במסגרת קריאתו של דיין לקציני מילואים ("הנמרים") לשרת לצד חיילי הצבא הסדיר. "את הכול עשה בדרכו הצנועה", מציינת גלי, "כאילו אין הוא זקוק לאישורים מבחוץ. היה יושב ושותק, ומדי פעם משתתף בשיחה באופן מדויק ומבריק. הוא לא גדל בבית דתי, אבל התעניין וידע הרבה על מנהגים יהודיים ועל מה שמאחוריהם. לפני שנה ורבע נסענו לטיול בדרך המשי בהדרכת צור שיזף, ונוצר בינו לבין מאיר קשר מיוחד. הם היו מדברים ושותקים יחד. כשישבנו שבעה, צור סיפר שהספיק לו להחליף עם מאיר שלוש מילים בשעה, ואחר כך הם יכלו לחשוב ולשתוק יחד".

 

את עיקר פעילותו ההתנדבותית כרופא עשה לירון במסגרת עמותת רופאים למען זכויות אדם, שנוסדה ב-1988 בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, והתמקדה בתחילה בהענקת סיוע רפואי לפלסטינים. "היינו בשנת שבתון בסן פרנסיסקו, כשנזרקה האבן הראשונה ופתחה את האינתיפאדה", נזכרת גלי, "ומאיר לא יכול היה לשבת בשקט. הקמנו קבוצה של ישראלים ופלסטינים, שקיימה באוניברסיטה פעילות משותפת. כעבור שנה, כשחזרנו לארץ, מאיר התקשר מיד לעמותה והצטרף לשורותיה. הם היו יוצאים בכל חודש לכפר 'סגור' בשטחים עם סאלח חג' יחיא, שהיה אז בחור צעיר וכיום הוא אב לארבעה, ומשמש כרכז פעילות השטח של העמותה.

 

למאיר היו גבולות אתיים מאוד ברורים. הוא התעקש להתמקד בזכויות האדם כאקט פוליטי, אבל לא לפגוע במדינת ישראל. לכן, למשל, הוא לא הצטרף ליוזמת חלק מאנשי העמותה שהניחו פרחים על קברו של ערפאת. 'אני נמצא פה כיהודי ציוני', הוא אמר לאנשים שנסעו איתו לטיפול בפלסטינים בשטחים, 'ואת הפתרון לסכסוך אנחנו צריכים למצוא כשכל אחד מזדהה עם עמו, ולא מנסה לטשטש את זהותו ולייצג את הצד השני'. זה לא מנע ממנו לנסוע בשבתות, בימי חורף קרים או בשיא הקיץ, לכפרים נידחים, שהכניסה אליהם היא לפעמים ברגל, כי לא סללו לשם כביש, ולטפל באופן יסודי במי שנזקק לו. לפעמים, גם היו מביאים באמצע השבוע חולה מהרשות הפלסטינית לתוך שטח ישראל, ומאיר נסע לבדוק אותו ולטפל בו היכן שהיה".

 

מנכ"לית עמותת רופאים למען זכויות אדם, הדס זיו, אומרת עליו שהוא היה איש מדהים. "אדם שמאוד מכוון למטרה. היינו מבקשים ממנו עזרה עם אסירים שזקוקים לבדיקה, או עזרה עם פלסטינים בימים הרפואיים וגם בבדיקת התיקים הרפואיים שלהם כשלא הרשו להם לקבל טיפול בארץ, או עזרה במרפאה שלנו לפליטים ולמהגרי עבודה, והוא היה בא ועושה את העבודה מאוד בריכוז ובנגישות למי שצריך אותו. היה מאוד נוח לעבוד איתו, הוא היה מוכן להירתם לכל דבר".

 

התכונה שאפיינה אותו הייתה הנאמנות שלו למקצוע. "הוא היה בודק חולה כאילו הוא האדם היחיד שבו עליו באותו יום", מספר רכז הפעילות, סאלח חג' יחיא. "היינו באחד הכפרים בשבת, 300 איש חיכו בחצר, השעה התקרבה ל-12:00 בצהריים, ומאיר בשלו, בודק ביסודיות את החולה השמיני שלו. ביקשתי ממנו שיעבוד קצת יותר מהר, והוא צעק עליי: 'כשאני אבדוק אותך, אתה יכול לבקש שאעשה את זה מהר, אבל אתה לא יכול לדרוש את זה כשאני עם אדם אחר'. תמיד היינו מסיימים את יום הטיפולים בארוחה, וכולם היו עומדים ומחכים שמאיר יגמור עם החולים שלו. היה לו בשבילם את כל הזמן שבעולם".

 

בהמשך לפעילותו בעמותה יזם לירון קורס של סטודנטים פלסטינים לרפואה בבתי חולים בישראל, בתקווה שכך ייווצר קשר לטווח ארוך בין ישראלים לפלסטינים בתחום הרפואי. "הוא הצליח להביא סטודנטים שעבדו במשך שבועיים בבתי חולים בארץ וגרו באכסניה בתל אביב", מספרת גלי, "ובכל ערב היינו יוצאים איתם למקומות מעניינים בתל אביב וביפו, ולסיום עשינו איתם טיול לצפון וקינחנו במצוק הארבל. עם ארבעה סטודנטים שהפכו לרופאים מאיר שמר על קשר. אחד מהם, מירושלים המזרחית, יצא להתמחות באנגליה, ולפני שהוא טס לשם יצאנו לאוגוסטה ויקטוריה לתת לו את ברכת הדרך. לרופא אחר, שגר בג'בעה, הוא סידר לעבוד בארץ כרופא ילדים. עם שניים נוספים, בבית לחם ובחברון, הוא שמר על קשר באמצעות האינטרנט". האינתיפאדה השנייה, שפרצה בתום הקורס הראשון, קטעה את הפעילות הזו.

 

וכך, בשקט האופייני לו, הלך לעולמו אדם שידע לתרום בדרכו המיוחדת, לאלה שמדינת ישראל זנחה את זכויותיהם בשולי הדרך.

 

דגש הומניטרי

 

ריאיון עם מאיר לירון, מתוך כתבה של נחמן גלבוע על עמותת רופאים למען זכויות אדם, הדף הירוק, 30.12.04.

 

ד"ר מאיר לירון, חבר קיבוץ יקום, לשעבר מנהל מחלקה פנימית באיכילוב, מהאבות המייסדים של העמותה, מתנגד באופן נחרץ לדגש הפוליטי שניתן לה. "יש הרבה עמותות פוליטיות נגד הכיבוש", הוא אומר, "וזו צריכה להיות עמותת רופאים לזכויות אדם ולא ארגון כנגד הכיבוש. זה נכון שזכויות אדם מופרות, בין השאר, בשטחים הכבושים בגלל הכיבוש, אבל הן מופרות גם לגבי העובדים הזרים בישראל, שאינם מבוטחים בביטוח בריאות, וגם בכפרים הערביים והבדואיים בישראל, שאינם נהנים מכל הזכויות האזרחיות. למרות שכל אחד מאיתנו בוודאי מתנגד לכיבוש, ההסכמה של כולם היא, שהעמותה מתמקדת בתחום הבריאות ובזה ייחודה. ההתמקדות שלנו לא צריכה להיות בכיבוש עצמו אלא בתוצאותיו".

 

ומה הן התוצאות?

"כתוצאה מהכיבוש יש הזנחה ניכרת של מקרים, שבמצב נורמלי היו מקבלים מזמן טיפול. ראיתי שם דברים שלא פגשתי מאז היותי סטודנט לרפואה לפני 40 שנה. היו ממש מקרים שהתפתחו להזנחה פושעה, כתוצאה מכך שאנשים לא מורשים לנוע ולהגיע לטיפול רפואי רגיל".

 

לפעילות העמותה יש השפעה על המצב הבריאותי בגדה?

"הפעילות של העמותה לא משנה בהרבה את המצב, אבל לפחות מי שפעיל בשטח, מראה לעצמו, מראה לפלסטינים, מראה לעובדים הזרים ומראה לבדואים, שישראל זה לא רק צבא כיבוש או ממשל אטום אלא גם משהו אחר. אני מאמין שיש פירות למפגשים עם הישראלים האחרים, וחושב שכל ישראלי צריך לשאול את עצמו איפה הוא היה כשקרו כאן הדברים. לי מאוד חשוב להגיד לעצמי שלפחות עשיתי משהו".

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים