קולטורה: צילום, ביוגרפיה, ג'אז

18.12.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

קולטורה: צילום, ביוגרפיה, ג'אז 

רחל רבינוביץ, שרה אוסצקי-לזר, סיון שדמון

 

צילום: המכלול הוא האנושי

רחל רבינוביץ'

 

הניסיון להבין מי המצולם בעל הכינוי האנונימי: "אשת הצייר", "איכר" או ה"ארכיטקט", מאפשר לעין לטייל לאורך זמן על פני התצלום הזעיר, ולאסוף כל פרט בלבוש, כל מחווה גופנית וכל הבעת פנים. ביקור בתערוכה של אוגוסט זאנדר

 

זוהי תערוכה חשובה ומרתקת כאחד. התצלומים הקטנים מזמנים מבט אינטימי קרוב, ואיכותם נדירה. הסקרנות, להבין מי המצולם בעל הכינוי האנונימי: "אשת הצייר", "איכר", "ארכיטקט" וכדומה, מאפשרת לעין לטייל לאורך זמן על פני התצלום הזעיר ולאסוף כל פרט בלבוש, כל מחווה גופנית וכל הבעת פנים. התאורה מושלמת, ומגוון עשיר של טקסטורות מקבל העצמה דווקא בגלל היעדר צבע.

 

אם תצליחו להביט בתצלומים קודם לקריאת הטקסטים, שכמובן, יסייעו בהמשך להבנת כובד משקלו של האוסף, תחוו את המכלול, שהוא האנושי. המבט האינטימי של הצופה בדמות המצולמת, וההצטברות של המכלול לכדי תקופה משמעותית, דקדנטית, עשירה ורווית סבל בו זמנית.

 

אוגוסט זאנדר (1876-1964) הוא אחד הצלמים הגרמנים החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. בעבודתו "האנשים של המאה ה-20" - מיזם צילומי תרבותי מונומנטלי, שנעשה במהלך השנים 1892-1954 - מיפה זאנדר את החברה הגרמנית באמצעות מיון של כ-600 דיוקנאות לפי קטגוריות חברתיות, תעסוקתיות ומעמדיות המשקפות את רוח תקופתו. את התצלומים חילק לשבע קבוצות: "האיכר", "בעל המלאכה המיומן", "האישה", "מעמדות ומקצועות", "האמנים", "העיר" ו"האנשים האחרונים" - קבוצה המתייחסת לזיקנה, לחולי ולמוות. באותו מבט נייטרלי-מדעי, כביכול, מוצגים אנשים שהמודרנה היטיבה עמם ואלה שגרמה להם לסבל.

 

אכן, מתעוררת בנו אי הנוחות בנוגע למיון בני אדם, אך אותה אי נוחות מתעמעמת לנוכח האנושיות והישירות שמציגים התצלומים. התמונות של זאנדר משקפות ומנסחות ניסוח אסתטי תובנות מהותיות ואוניברסליות על אודות האדם והחברה במאה העשרים, כפי שאומרת נעמה חייקים, אוצרת המוזיאון, ובנוסף לכך, זאנדר פשוט השכיל לצלם אנשים.

 

"ב-1936 החרימו הנאצים את כרך התצלומים של זאנדר, "פני זמננו", שהתפרסם ב-1929 והיה תצוגה מקדימה ל"אנשים של המאה ה-20". ב-1934 נאסר בנו של זאנדר, אריך, שהיה חבר במפלגת הפועלים הסוציאליסטית, ומת בכלא.

 

מה שניבט היטב מתצלומיו מתנסח בבהירות במילותיו של זאנדר עצמו: "אין דבר שאני שונא יותר מתצלומים מסוכרים עם טריקים, פוזות ואפקטים. הרשו לי, אם כן, להיות ישר ולספר את האמת על תקופתנו ועל אנשיה".

 

מעניין לראות עד כמה זאנדר משמעותי עדיין, ולא רק בהקשר האנתרופולוגי. זאנדר מאפשר לצלמים עכשוויים, העוסקים בתצלומי דיוקנאות מבוימים, כגון סינדי שרמן, להמשיך הלאה. שניהם מודעים לכוחה של המצלמה לתעד ולשבש מציאות כאחד, אלא שמה שהוא מציין כטריקים, סינדי שרמן מאמצת בחום; חפשו בגוגל וחישבו על הקשר.

 

התערוכה ערוכה היטב, מסגרות העץ העדינות תומכות בתצלומים על גוניהם האפורים, והטקסטים מסייעים בהבנת ההקשר. ארבעת קובצי התצלומים מאוגדים כסדרת ספרים הניתנת לרכישה במוזיאון.

 

"האנשים של המאה ה-20"

המוזיאון הפתוח לצילום בגן התעשייה תל חי

אוצרות: גבי קונראת-שול ורייקה קניפר

נעילה: 28.2.2009

 

אוגוסט זאנדר, בנאי, 1928, באדיבות אוסף הצילום של קרן התרבות - ארכיון אוגוסט זאנדר, קלן, גרמניה

 

ביוגרפיה: תחת פיקודו של מונטגומרי

שרה אוסצקי-לזר

 

בגיל 91 חושף דוד ארגמן (פרבר), רמת השופט, את היומנים שכתב בהיותו חייל בצבא הבריטי, תחת פיקודו של הגנרל האגדי מונטגומרי, עת הוצב בחזית הצפון אפריקנית במלחמת העולם השנייה. בין החודשים מרס לדצמבר 1943 תיעד את געגועיו לאשתו ההרה, שילדה את בתם היחידה בהיעדרו, ולחבריו בקיבוץ. תיאוריו סוקרים את ההתרחשויות היומיומיות המתסכלות כחייל בצבא זר, שאפילו את שפתו הוא בקושי יודע, ואת רגשותיו בחזית הנידחת לנוכח מה שקורה באירופה. אמנם לא הכול היה ידוע אז, ואת המידע שאב מעיתונים שהגיעו לעתים באחור רב, אך הוא שמע על מרד גטו ורשה, וידע על המלחמה הנוראה המתחוללת באירופה ועל הרג היהודים שם, אם כי לא שיער את היקפו המפלצתי. בין השאר, מופיעים ביומן תיאורי נוף ואדם רגישים ויפים של הערים ושל הכפרים שבהם ביקר במצרים, בלוב, בתוניס, בסיציליה ובאיטליה, וכן תיאורים של יהודים שפגש בצפון אפריקה ושל חבריו לפלוגה.

 

לשאלתי, מדוע החליט לפרסם את הדברים, שחלקם אישיים מאוד, שישים וחמש שנים לאחר כתיבתם, עונה דוד כי מעולם לא חשב שיש עניין ציבורי בפנקסים השחורים הללו ששכבו במגירה; אולם יום אחד סיפר עליהם לחבר, וזה הציע לו להראותם למנהלת "מורשת", גרסיאלה בן דרור. היא התלהבה ומכאן התגלגלו העניינים במהירות, והספר הצנוע בממדיו, אך הגדוש בתכניו, יצא לאור ככתבו וכלשונו, ללא שינוי ועריכה, בעברית המצוינת השגורה בפיו של ארגמן, שהיה בעבר מחנך, ועד היום הוא חוקר וארכיונאי. זוהי תעודה היסטורית ואנושית מרתקת, המעוטרת גם בתמונות שחור-לבן מן הימים ההם.

 

דוד ארגמן,

פרקי יומן,

הוצאת מורשת 2008

 

ג'אז: זמזום הדבורה

סיון שדמון

 

אילן שכטמן, במקור מלהב, וסמדר רונן, מצר, הם שניים מתוך שישה חברים בהרכב ווקלי צעיר בשם "מלח מים", שהחל עכשיו את דרכו בהופעה במועדון "שבלול" בתל אביב. "המופע שלנו פונה בעיקר לקיבוצים", אומר שכטמן, "אנחנו תלמידי ובוגרי בית הספר רימון, וצמחנו מתוך עבודה עם המעבד והמנצח הידוע, רפי קדישזון".

 

ההרכב כולל שישה זמרים וזמרות ונגן כלי הקשה ופסנתרן, שהוא גם המעבד המוזיקלי. רפרטואר ההרכב כולל עיבודים ווקליים חדשים, צעירים וססגוניים לשירים ישראליים מוכרים ("קלאסיקות ישראליות") שנכתבו והולחנו על ידי גדולי הפזמונאים והמלחינים בישראל, ביניהם: אהוד מנור, נעמי שמר, יוני רכטר, שלמה גרוניך, אבנר קנר, מתי כספי ועוד. בין השירים המבוצעים במופע ניתן למצוא את השירים: "חורשת האקליפטוס", "שטח ההפקר" (גידי גוב), "הו מה יהיה" (מתי כספי), "עכשיו הכול בסדר" (יהודית רביץ) ועוד רבים וטובים.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית


 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים