בוא אלי פסוק נחמד: ויצא 2008

4.12.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

בוא אלי פסוק נחמד: ויצא 2008

בארי צימרמן

 

וללבן שתי בנות שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה." [בראשית, כ"ט, 16-17)

 

ברצוני להתחיל וללבן שתי בנות, כלשון פסוקנו הנחמד, כלומר, לדון בלאה וברחל בנות זמננו, שגם הן נולדו בחרן (האחת בגרמניה והאחת ברוסיה), עלו ארצה כנען והפכו אימהות לשבטי ישראל. נכון, אצלנו דווקא רחל בלובשטיין (1890-1931) היא הגדולה ולאה גולדברג (1911-1970) הקטנה, אך רחל, שנפטרה צעירה, יחסית, נותרה כזו בזיכרוננו, עת לראשה של לאה ענדו השנים 'חוטי כסף קלים', כפי שכתבה בשירה 'אלי'.

 

לאה גולדברג כתבה שירים נפלאים עד מאוד; ספר זיכרונותיה על אברהם בן יצחק הוא יצירת מופת בפרוזה, טעם ספרה הקטן על מהותה של השירה אינו פג עם הזמן החולף ולולא תרגומה ל'מלחמה ושלום' לא הייתי מתוודע, אי אז, לנסיך אנדריי, לפייר ולנטשה. אני מאוד אוהב את שירתה של לאה גולדברג, המשוררת בעלת העיניים היפות, הרכות.

 

רחל היא משהו אחר. לא פלא שאבינו יעקב גלל לכבודה אבן כבדה מעל פי הבאר. לא פלא שבערוב ימיו, במצרים, לפני מותו, עלה בו געגוע עתיק ומתוק אל הרועה ("הנה רחל בתו באה עם הצאן") הקטנה מן הגיא. ממש כך מופיעה גם רחל בלובשטיין הצעירה, לראשונה, מול עיני אהובה זלמן (רובשוב, הנשיא השלישי לעתיד לבוא), המספר על כך ברשימה שכתב לזכרה: "והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף היא משתלטת ברֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה". יורשה לי להעיר שהבדלים רבים מתקיימים בין נשיאנו זלמן לאבינו יעקב, ואחד מהם הוא בנושא הגלילה, בין אם היה זה בגללו ובין אם היה זה בגללה, ועל כך לא נוסיף ולא נאמר מילה.

 

שירת רחל היא פלא טבע. אין בשירים הללו גרם שומן אחד מיותר. לעתים הם פשוטים, כביכול, עד כדי מבוכה, כפסע בינם ובין הבנאלי, והנה הם מתיישרים להם בדרכם, צלולים ונבונים, חכמים  מן ההולך בהם, מתהפכים מתבנית אקראית ליציבות כמו-מקראית. כיאה למשוררת גדולה, גם בשורות הרחליות הפחות מוצלחות ניתן להבחין בשרירי שירתה, אך נוכח שיאיה של זו הנשימה נעתקת ממש, כאילו לא ביצירה ספרותית מדובר אלא בפיסה של אמת עתיקת יומין, שהייתה גנוזה אי שם והנה שבה ונגלתה לעינינו המשתאות.

 

"הן דמה בדמי זורם", כתבה רחל על אמנו רחל. העקרות, הציפייה, הגעגוע - כל אלה הפכו את שיתוף השם לשותפות גורל. רועת הצאן ורועת האווזים היו לרחל אחת, העולה לקראתנו מתוך התורה ומתוך השירה, כל כך "יפת תואר ויפת מראה", עד שאף אנו ממהרים, טרם ישיגנו אחר, לגלול למענה את האבן מעל פי הבאר.

 

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים