מהצד: זיכרון סובייקטיבי - העבר תמיד נראה יפה...

13.11.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

מהצד: זיכרון סובייקטיבי

תום שלח

 

לזוגיות המאושרת שאני מנהל אני מעדיף לא להתייחס כרגע; הרי כשאזכר בזה עוד כמה שנים, זה בטוח ייראה הרבה יותר טוב

 

האמת היא, שנכנסתי לעשור הרביעי לחיי לגמרי בלי לשים לב. נראה לי שזה היה איפשהו באמצע השידור החוזר של "חדשות הספורט", כששמתי לב שהשעון כבר מראה חצות והפכתי בין רגע לאדם בן 30. ככה סתם, אי שם בין נבחרת ישראל בכדוריד לעוד כתבת צבע על הקבוצה המקרטעת של אפי בירנבוים, משתנים לכאורה חייו של אדם, והוא פותח עשור שבו הציפיות ממנו שונות לחלוטין. גל נוסטלגיה הציף אותי, צובר תאוצה והופך לצונאמי של ערגה חסרת פרופורציות למה שהיה ונגמר.

 

תקופת ילדותי. תקופה תמימה ומאושרת, רצופת משחקים, טיולים והתרגשויות, שלא לדבר על זכויות היתר הנלוות, כמו למשל ללכת בטרנינג בלי להרגיש אידיוט ולשחק כדור קיר בבריכה בלי שאף גבה תורם. לרגע אחד לא חשבתי על חוסר העצמאות, על התלות המוחלטת במבוגרים או על מאבקי ההישרדות עקובי הדם שנועדו לשמר מעמד חברתי שברירי, מתוך ידיעה שברגע אחד של חוסר תשומת לב יכול המציק להפוך למוצק.

 

אחר כך הנעורים. המסיבות האינסופיות, טיולי הטרקטור, ההשתכרויות הנפלאות שלעולם לא יחזרו והיכולת לישון שלוש שעות בלילה כל השבוע, ואחר כך להשלים את זה בסוף שבוע עם שינה של 20 שעות רצופות. קל לשכוח את הטמטום יוצא הדופן, את ההקאות התכופות (לא נראה לי שיש שיח בקיבוץ שלא הושקה בשאריות "וודקה שבע שקל"), את הזעם הנורא כלפי כל אחד שמהווה סמכות ואת הכאבים הבלתי נגמרים באזורים נמוכים בגוף.

 

אך שני אלה הם כעין וכאפס לעומת פרצי הנוסטלגיה, שמעוררת בי תקופת השחרור מהצבא. בסיומן של שלוש השנים הקשות והגרועות בחיי, ריחפתי במשך חצי שנה, מאושר רק מעצם היותי חופשי. אני זוכר אופוריה, רעב לטרוף את החיים ותחושה של חופש אינסופי. כמובן, הבלבול, הפחד מהלא נודע והשיער שאי אפשר לסרק בבוקר (הרי חייבים לא להסתפר, כי כבר מותר), הודחקו עמוק בזכות זיכרוני הסובייקטיבי.

 

הו, התקופה בחו"ל. ניתוק, חידוש, חלום, בית בפרברים, מכונית אמריקנית, חופשות סקי ארוכות, טיול בחופיה הקסומים של מרכז אמריקה והעובדה שלראשונה בחיי למדתי לעשות כביסה. אין שום סיבה להעלות באוב את תחושת חוסר השייכות, את הנסיעה באוטובוסים הצפופים, את הטיסות הבלתי נגמרות ואת המועקה הנוראית שחלחלה ללבי בכל פעם שאיזו עקרת בית משועממת שעושה ריצות בוקר בקניון התעלמה מפנייתי האטרקטיבית: "אקסיוז מי מיס, לט מי שואו יו סמט'ינג אימייזינג!".

 

אוי, תקופת הלימודים... רק נגמרת ואני כבר מתגעגע. היכרות עם אנשים חדשים, רביצות ארוכות על המדשאות תוך כדי צבירת ידע ודחיית ההחלטה, מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. מדהים כמה מהר הצלחתי להשכיח מלבי את הייאוש בדרך לכתיבת רשימות ביבליוגרפיות ארוכות לאין קץ, את הקושי ואת החנופה שנדרשו להשגת סיכומי שיעור מחרשני הכיתה ואת חוסר היכולת להתעלם ממרצים, שבטוחים שהשמש זורחת להם מה-אתם יודעים איפה.

 

זהו. עכשיו אני בן 30. לא ילד, גם לא נער, לא נווד ואפילו לא סטודנט. עכשיו אני בתקופת הפוסט תואר. ההווה נתפס עבורי כפרק זמן מבולבל, שבו אינני יודע מה ברצוני לעשות עם חיי, ולא פעם חוטא במחשבה שהשנים היפות מאחוריי. אני מעדיף לא להתייחס כרגע ליציבות, לשייכות, לשלווה, לשביעות הרצון מהמקום שאליו הגעתי ולזוגיות המאושרת שאני מנהל; הרי כשאזכר בזה עוד כמה שנים, זה בטוח ייראה הרבה יותר טוב.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים