בוא אלי פסוק נחמד: פרשת לך לך

6.11.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

בוא אלי פסוק נחמד: פרשת לך לך

בארי צימרמן

 

 

 

"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת." [בראשית, ט"ו, 18]

 

אב רם ואבינו אברם כורתים ברית לאמור. לא שואלים את פי הקיני ולא את פי הקניזי ולא את פי הקדמוני ולא את פי החתי ולא את פי הפריזי ולא את פי האמורי ולא את פי הגירגשי ולא את פי הכנעני ולא את פי היבוסי ולא את פי האדומי ולא את פי העמוני ולא את פי המון גויים למיניהם ללשונותיהם לתרבויותיהם לחייהם. מן הנהר אל הנהר, ככה הוא אמר.

 

הסיפור המוטרף שלנו אודות ארצנו הקטנטונת מתחיל ב"לך לך", ועדיין הולך לו בתוך חיינו הממהרים וחיינו העוברים לאט, כי דרך שתי נקודות (אנחנו וארצנו) עובר רק קו ישר אחד, אבל  קווים עקומים לרוב. כבר כאן, בתחילת הדרך, התמלכדנו בתקוות שווא, התמסרנו להבטחות. רכשנו אופציות לזהב, חתמנו על חוזים עתידיים ונשארנו עם כאבי לב עכשוויים. והתנשאנו, כל כך התנשאנו, על כל מי שזז, כי לנו לנו לנו ארץ זו, מקליפורניה לניו יורק איילנד, מנהר אל נהר, מהר אל הר, מים אל ים, מן המיצר נקרא יה ונפש יהודי תהיה הומייה ומה שיהיה הוא מה שהיה.

 

האשורים גרו באשור, הבבלים בבבל, האדומים באדום, המואבים, ניחשתם נכון, במואב, העמונים בארץ בני עמון, המצרים במצרים. לכל ציפור היה קן. לכל קן היה שם. לכל שם הייתה  ציפור. מעגל סגור וחתום של קנים ושל ציפורים. רק אצלנו הסיפורים אחרים. במקום לחיות בקן הלך אבינו לכנען ואז, באפסנאות הקדושה, חתם בשמנו על "הארץ הזאת", מנהר לנהר, מהר להר, ארץ מרובת בעלים, רווית קושאנים, עתירת לשונות, נטולת שם. הוא חתם ואנחנו עמדנו בתור הארוך של ההיסטוריה, ירדנו למצרים, היינו לגוי גדול, יצאנו, קיבלנו, נדדנו, הגענו וכבשנו. מיגרנו בעלים, ביטלנו קושאנים, ספגנו לשונות, המרנו שנים-עשר עמים בשנים-עשר שבטים, בנינו בתים, גידרנו נחלה, וזו היא רק ההתחלה לה לה.

 

ואז, אחרי הלה לה לה, התגלתה המכשלה. גלינו. בהתחלה מן הצד של הנהר הצפוני ואחר כך מן הצד של הנהר הדרומי. גלות שכזאת מן "הארץ הזאת". שיא עולמי בעצלות לאומית. אלפיים שנה של הפרת הברית הכרותה בין אב רם לאברם, בתירוצים קלושים של אילוצי זמן וקשיי מקום. גרנו בארמונות מילים, סללנו כבישי גמרא ופוסקים, היינו עסוקים, העלינו את ציון על ראש שמחתנו, אבל ראשנו היה במקום אחר וכוחנו היה בגולתנו.

 

אבל סוף סוף חזרנו. זרע אברהם. נצר יצחק. בני ישראל. נכון, בלי הברית הכרותה עם אבינו אברם לא היינו שבים. בלי "לזרעך נתתי" לא היינו מקווים. לא היה מקווה לישראל ולא פתח לתקווה, לא ראש לפינה ולא יסוד למעלה. ואנחנו, למרות הכול, שמרנו ברית והגענו וכבשנו, בנינו בתים, ביטלנו קושאנים, גידרנו נחלה.

 

ועכשיו, אחרי הלה לה לה, שבה גם המכשלה: מדוחי הברית, אשליות הכוח, הזיית גבולות ההבטחה, הטירוף של "כל מקום בו תדרוך כף רגלך".  מדוחי הגזענות, שיבושי ההתנשאות, עוון ההתכחשות לפיגור העצום בתשלומים, לעול הריבית הגדולה על אלפיים שנות גולה, לחטאי סיר הבשר, לשחיקת אמות המוסר, לנפתולי הסירוב להגדיר סוף סוף מה שמה של "הארץ הזאת" ומה גבולה, היכן כאן הצדק והיכן הנבלה.

 

היום קצר, המכשלה מרובה. רק שלא ניאלץ לשוב אל קו ההתחלה.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים