הפרטת האדם עולה לאדם במחיר יקר

23.10.2008
hadaf_hayarok@maariv.co.il    ארכיון עיתונות   

הפרטת האדם עולה לאדם במחיר יקר

שיבי גרינפילד

 

שיבי גרינפילד

בירור גבולות ההפרטה יהיה רציני רק במידה שיכיר בעובדה, שהפרטה אינה נוגעת למספרים ולרווחים כלכליים גרידא, אלא גם לבני אדם כמכלול ולחברה שבתוכה הם חיים. קשה מאוד לדבר על זהות עצמית מגובשת ללא זיקה עמוקה בין היחיד ובין האחרים בחברה; קושי זה הוא אחת העלויות הבלתי מדידות בתהליך ההפרטה הגורף של המאה העשרים

 

בהקשר הכלכלי המקובל, "הפרטה" פירושה העברה של בעלות מהמגזר הציבורי אל המגזר הפרטי. אולם, בהקשר סוציולוגי ותרבותי רחב יותר, הפרטה מתארת תזוזה המרחיבה את התחום הפרטי על חשבון התחום הציבורי. כך, בעוד שכלכלנים ופוליטיקאים מדברים על הפרטת תשתיות או שירותים מבעלות ציבורית לבעלות פרטית, סוציולוגיים וחוקרי תרבות מדברים על הפרטת האדם ממעורבות בספירה הציבורית הגלויה והמשותפת להתמקדות בספירה הפרטית, הסמויה והלא משותפת.

 

גם הפנאי מופרט

 

מבחינה היסטורית, ההפרטה החברתית-תרבותית של האדם מלווה את התפתחות הכלכלה החופשית והצמיחה הכלכלית של שלהי המאה העשרים. מאפייניה של הצמיחה הכלכלית - גידול בשטח הבתים, עלייה במספר כלי הרכב הפרטיים, עלייה בזמן הצפייה בטלוויזיה, החלפת חנויות המכולת השכונתיות בסופרמרקטים והחלפת הסופרמרקטים בקניות מקוונות דרך האינטרנט - משקפים הפרטה ואינדיבידואליזציה מתמשכת של הפנאי ופער מעמיק והולך בין הציבורי ובין הפרטי: יותר זמן והון מופנים עתה להשקעה בספירה הפרטית והסמויה של המשפחה, על חשבון הספירה הציבורית והגלויה של הכיכרות והרחובות.

 

ברקע שני ההיבטים הללו של ההפרטה, ההיבט הכלכלי-פוליטי וההיבט החברתי-תרבותי, עומדת תמונה משותפת של האדם כמי שמונע ברובד העמוק ביותר מאינטרס עצמי ומרצון לקדם את טובתו האישית. תמונה זו, ששורשיה בכתביהם של מקיאוולי והובס, דארווין ופרויד, מציגה את האדם כסוכן כלכלי, הומו-אקונומיקוס, המספיק לעצמו ומתקיים במנותק מקיומם של אחרים. התנהלותו הנורמטיבית הראויה של האדם, כך על פי התמונה הזו, מוגדרת בספרות הכלכלית כ"אקסיומת תאוות הבצע": האדם הוא יישות רציונאלית רק במידה שבה הוא בוחר בקבוצת הטובין שיש בה המספר הגדול יותר של יחידות טובין ביחס לקבוצות האחרות, גם אם מדובר ביחידה שולית בודדה. 

 

 או אם לומר בפשטנות מסוימת, האדם ה"הגיוני" הוא זה שחותר באופן תמידי להשיג לעצמו הטבות חומריות רבות יותר, גם אם די לו במה שיש לו, וגם אם ההטבה הזאת היא שולית ביותר.

 

כך, חסידי ההפרטה הכלכלית-פוליטית מספרים לנו, שהפרטת משאבים ושירותים משיאה רווח, משום שהאדם הרציונלי מונע ברובד העמוק ביותר למימוש רווחיו שלו. כדאי להעביר משאבים ושירותים מבעלות ציבורית לבעלות פרטית, כי כך, בהכרח, הם אומרים, יפיקו המשאבים והשירותים את מיטבם, ויובטח שימורם והשימוש היעיל בהם לאורך זמן. אותה התמונה של האדם כסוכן כלכלי מסבירה לנו גם את ההיגיון שבהפרטת האדם: אם האדם הרציונלי מתקיים במנותק מאחרים, נקודת מבטו מובילה אותו לעריכת חשבון של רווח והפסד המתועלת רק לרווחתו הפרטית. מעורבות ברווחתם של אחרים, המצויים מחוץ לספירה הפרטית שלו, תפחית בהכרח את רווחיו, ולפיכך היא חסרת הצדקה.

 

פוטנם. אינדיבידואליזציה של הפנאי

הזנה הדדית

 

מכאן גם ברור שההפרטה הכלכלית-פוליטית וההפרטה החברתית-תרבותית מזינות זו את זו. ראשית, למוסדות פוליטיים כוח לעצב ערכים ונורמות בחברה. אם עיצוב הערכים הללו, דרך מדיניות הפרטה מואצת, מדגיש את האינטרסים הפרטיים של האזרחים בחברה, בסופו של דבר, ייווצר אי אמון הדדי בין אזרח לאזרח, האדם בחברה המופרטת יאבד את האמון בצדקת מדיניות רווחה ויתמוך בהמשכה של מדיניות הפרטה. 

 

שנית, ובאופן כללי ופשטני יותר, האזרחים מכירים במדיניות הרווחה כצודקת והוגנת במידה שהם חשים סולידריות זה כלפי זה. במובן זה, מדיניות רווחה מבוססת במידה רבה על תמונה של האדם, המממש עצמו דרך זיקה עם אחרים, חש אליהם אמפתיה וסולידריות ומחויב - לפחות במידה מסוימת - לרווחתם. אולם מדיניות הפרטה מואצת מחליפה תמונה זו של האדם בכך שהיא מטשטשת את הזהות הקולקטיבית של הפרטים בחברה. האדם שהיא יוצרת הוא דמות של סוכן כלכלי, ועל כן היא יוצרת חיץ בין הרווחה הנפרדת שבין כל אחד ואחד ומקשה על קיומה של סולידריות חברתית. כפועל יוצא, מאבד הפרט עניין בספירה הציבורית שאינה קשורה במישרין לרווחתו שלו, ומפנה את זמנו ואת מרצו לספירה הפרטית. באופן דומה, ההפרטה החברתית-תרבותית מעודדת ומתמרצת את ההפרטה הכלכלית-פוליטית.

 

האדם, הממוקד במרחב הפרטי ובאינטרסים העצמיים שלו, חסר כל קשר וזיקה למרחב הציבורי. הוא אינו מעורה בפוליטיקה הציבורית, אינו מודע להשלכות ההפרטה ועל כן גם אינו מסוגל לבקר אותה. האדם המופרט מעוניין לקדם הליכי הפרטה בייצור ולהשתלב עם הנורמות המכתיבות סוגי ביקוש חדשים ורבים, המאפיינים את ההתמקדות בספירה הפרטית. הוא יתעניין הרבה פחות בקיומם וברווחתם של בני אדם אחרים, ופעולות ממשלתיות לטובתם של אחרים, הפוגעות ברווחתו שלו עצמו, יהיו פחות מוצדקות בעיניו.

 

רוברט פוטנם, מדען המדינה האמריקני, מכנה את המגמה שהתפתחה בארצות הברית בשלושת העשורים האחרונים, "אינדיבידואליזציה של הפנאי": התפוררות הספירה הציבורית-אזרחית, והחלפתה בספירה הפרטית והאינדיבידואלית של האזרחים. כך למשל, בין שנות השישים והתשעים פחתו שיעורי הבחירה בארצות הברית ברבע, ושיעורי ההשתתפות בהפגנות, בוועדות ציבוריות, בארגונים חברתיים, בוועדות פעולה של הורים בבתי ספר או בליגות ספורטיביות של חובבים פחתו בשיעורים ניכרים אף יותר.

 

מגמה זו של אינדיבידואליזציה של הפנאי משתקפת גם בירידה החדה בתחושות של סולידריות קבוצתית ושל אמון הדדי. כך למשל, החברות בארגוני עובדים פחתה בין שנות השישים לאמצע שנות התשעים ביותר מחצי, מספר הפעילים בארגוני הורים-מורים הצטמצם מ12- מיליון בשנת 1964 עד לפחות משבעה מיליון בשנת 1995, ונרשמה ירידה דרמטית בשיעור של יותר משליש בתחושת האמון ההדדי שהביעו נסקרים. אכן, סדרת המחקרים משקפת היטב את הזיקה שבין ההפרטה הכלכלית-פוליטית ובין ההפרטה החברתית-תרבותית של האדם: הפרטה כלכלית-פוליטית מביאה עמה, או באה בעקבות מגמה של מעבר משותפות ציבורית לפעולה אינדיבידואלית פרטית.

 

הובס. הגישה הפרגמטיסטית. הציור מוצג בגלריה הלאומית לפורטרטים בלונדון

עלויות ההפרטה

 

האם חסידי ההפרטה מודעים להשלכות החברתיות והתרבותיות של הפרטת האדם? לא כל כך ברור. ההפרטה הכלכלית-פוליטית מוצדקת בעיניהם משיקולי עלות-תועלת כלכליים: המעבר מהמרחב הציבורי למרחב הפרטי נתפס כשינוי המגדיל יעילות ומשיא רווחים ביחס למצב העניינים הקודם. כמובן, טענה זו מתייחסת לחישובי עלות ותועלת מדידים. אולם חשוב לשים לב, שהפרטת האדם מלווה בעלויות שאינן בהכרח מדידות, ולפיכך אינן משוקללות בחישובים הכלכליים של עלות מול תועלת. אם היינו משקללים גם עלויות אלה, ייתכן מאוד שההפרטה הייתה מסתברת כמהלך רווחי פחות.

 

כך למשל, האדם המופרט יתקשה מאוד לגבש זהות עצמית ולממש עצמו כאדם מוסרי. זאת משום שתמונת האדם כסוכן כלכלי, העומדת ברקע ההפרטה החברתית-תרבותית של האדם, מתעלמת מכך ששיפוטים מוסריים ופוליטיים של האדם על עצמו ועל אחרים תלויים במידה רבה בשפת ההנמקה ובמסגרת הפרשנית שבתוכה רואה האדם את עולמו, ולפיכך זהותו העצמית מוגדרת בהכרח במידה זו או אחרת על ידי הזיקה שלו לאחרים ועל ידי שייכותו וחברותו בקהילה. אם כן, קשה מאוד לדבר על זהות עצמית מגובשת ללא זיהוי קיומה של זיקה עמוקה בין האדם ובין בני אדם אחרים. מערכת השיפוט, המבטאת את יחסיו המוסריים של האדם, אינה פשוט מומצאת על ידו.

 

היא מצויה בתוך העולם החברתי המוגדר של האדם, המספק לו - כחלק מהחברה - את המרחב המוסרי המסוים ואת מסגרת הגבולות המוסריים המגדירים מה משמעותי ומה אינו משמעותי. לכן אפשר לדבר על "ניסיון מוסרי" במלוא מובן המילה רק במסגרת העולם החברתי והספירה הציבורית שבהם מתקשרים בני אדם אלה עם אלה.

 

ולא רק המוסר. גם מושג החירות עצמה, שבשמה פועלת הכלכלה, מצוי במלכודת. האדם המופרט יתקשה מאוד לממש את חירותו. שכן חירות, בין היתר, פירושה הגנה מתלות במערכות שלטוניות שרירותיות. אולם ניתוקו של האדם המופרט מהשדה הציבורי של הכיכרות ושל הרחובות פוגע באופן משמעותי ביכולתו להבין את הצורות הראויות של החוק, של המוסדות ושל הנורמות החברתיות, וכך לזהות את השרירותיות השלטונית. במידה רבה חסרים לו הכישורים והכלים הנדרשים על מנת לעקוב ולבקר את התנהלותה של המערכת הפוליטית, ולפיכך הוא יתקשה בהכרח להגן עליהן ולהבטיח את קיומן לאורך זמן.

 

הפעולה הפוליטית

 

מבחינה מעשית יותר, האדם המופרט זר לספירה הציבורית ולפרטים האחרים הפועלים סביבו, ולפיכך, מוגבל מאוד מבחינת אפשרויות הפעולה הפוליטיות המצויות בפניו. החברה שבה פועל האדם המופרט מורכבת מיחידים בודדים חסרי כל נאמנות ומחויבות הדדית, שאינם מתקשרים ביניהם, ולפיכך אינם מסוגלים ליצור משמעות משותפת ותחושה של זהות קבוצתית. היעדר זהות קבוצתית גורר אחריו אי אמון הדדי, שפירושו, היעדר יכולת לאחד כוחות לשם השגת מטרות משותפות ולשם פתרון דילמות בסיסיות של פעילות קולקטיבית.

 

כל אחד מהפרטים בחברה נאלץ לפעול לבדו גם ביחס לאינטרסים המשותפים לכולם, ולהניח שאם ימעד לא יהיה אף אחד שיתמוך בו. על כן, בהיעדר תחושת שותפות ציבורית, מתעצמים התמריצים לאופורטוניזם, להפרה של החוק ולהתנהגות כללית של "נוסע חופשי", וחמור אף מזה, מתערערת יציבותה הכללית של המערכת הפוליטית. שכן, יציבותה של כל מערכת פוליטית תלויה במידה רבה ביכולתה לגייס את הפרט לטובת החברה ברגעי משבר, ויכולת זו תלויה בתורה בקיומה של תחושת שותפות בסיסית בין הפרטים בחברה, מזערית ככל שתהיה. אולם האדם המופרט אינו יכול לזהות בין טובתו שלו לטובת הכלל. הוא אינו מכיר בקיומו של "כלל" כחלק מקיומו שלו, ולפיכך אינו מסוגל ואינו רוצה לרתום את עצמו לטובת משהו שאינו קשור במישרין לטובתו שלו. כך, חברה מופרטת אינה רק חברה המורכבת מפרטים, המוגבלים ביכולתם לממש את הפוטנציאל האנושי, המוסרי והפוליטי שלהם.

 

יותר מכך, זוהי חברה המצויה תדיר על סף קריסה לעימותים ולתוהו ובוהו מתמשך, חסרה כל יכולת לרתום את הפרטים שבה לטובת הגנה וחיזוק של אינטרסים משותפים. המדינאי וההיסטוריון הצרפתי, אלקסיס דה-טוקוויל, כבר זיהה זאת במאה התשע-עשרה, כשטען לזיקה הדוקה בין חברה חופשית ומשגשגת ובין מסורת מתמשכת של מעורבות אזרחית פעילה.

 

בקצרה, הפרטת האדם עולה לאדם במחיר יקר: הוא מתקשה לגבש זהות עצמית וסוכנות מוסרית, והוא מוגבל מבחינת אפשרויות הפעולה הפוליטיות שיש בפניו. במובן רב הוא משועבד לחוק שרירותי שאותו לא ניסח, שאת משמעותו ואת חשיבותו הוא אינו מכיר ושנגדו הוא אינו מסוגל לפעול. חברה מופרטת עולה לכולנו במחיר יקר אף יותר: יציבותה והישרדותה לאורך זמן מוטלות בספק. הבעיה המהותית היא, שבדיון הכלכלי השכיח ביחס לגבולות ההפרטה שוכחים להכליל את העלויות הללו בחשבון.

 

לכן, חובה עלינו לשאול: האם, באמת ובתמים אנו מוכנים לשלם את מלוא העלות של הפרטה? התשובה על שאלה זו אינה בהכרח חד-משמעית. ייתכן שלא כל הפרטה פסולה, וייתכן שכחברה נהיה מוכנים לשלם את המחיר. אולם בירור גבולות ההפרטה יהיה רציני רק במידה שיכיר בעובדה, שהפרטה אינה נוגעת למספרים ולרווחים כלכליים גרידא. היא נוגעת גם לבני אדם כמכלול ולחברה שבתוכה הם חיים. נכון שלא ניתן לכמת ולמדוד באופן מדויק את ההשלכות החברתיות והתרבותיות שהוזכרו כאן בקיצור רב. אולם עובדה זו כשלעצמה אינה יכולה להצדיק את ההתעלמות מהן. בוודאי לא כשמדובר בסוגיה בעלת השלכות מרחיקות לכת על דמות האדם והחברה.

 

שיבי גרינפלד למד באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (החוג המשולב פכ"מ), ותואר שני במדע המדינה. כרגע הוא כותב דוקטורט באוקספורד בתיאוריה פוליטית.

להזמנת מינוי ל"הדף הירוק" 03-5632547

מאמרים אחרונים בעיתונות תנועתית וכללית

 
עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים